Photo Credit: Public. קריעת ים סוף, Wilhelm Kotarbiński, 1890.

רבגוניות אתנית בראשית התהוותה של האומה הישראלית

"…כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית" (יחזקאל פרק טז, ג)

תוכן המאמר
הקדמה – הרקע ההיסטורי
סיפורי האבות והשבטים בני יעקב היו נחוצים כדי לאחד את העם סביב מסורת משותפת מאחדת
הכינוי "עברי" קדם לשימוש בשמות "ישראל" ו"יהודה" לחלקים ניכרים מהעם
בתורה ובנביאים יש ערבוב בין השמות האתניים עברי וישראלי
הערב רב (אספסוף) נזכרים בכל התנ"ך כולו רק פעמיים
"גוים ישראליים" וחיתון עם גויות במקרא
מספר השבטים בקואליציה/ברית של "ישראל" לא היה אחיד בכל הזמנים
יחידת עם הנקראת ישראל, ויחידת עם נפרדת הנקראת יהודה
מוצאם האתני של השבטים השונים:
שבט יהודה
שבט אפרים
שבט הלוי
שבט דן
סיכום

הקדמה – הרקע ההיסטורי

האם בני ישראל כולם הם בני אב אחד היסטורי בשם יעקב כפי שמסופר בספר בראשית? מה הם הגרעינים ההיסטוריים של סיפור זה ומה הם החלקים הספרותיים שלו?

התפיסה שעם ישראל התגבש מאוכלוסיות מגוונות הועלתה ע"י חוקרים שונים ביניהם נדב נאמן[1] ,ישראל קנוהל, ועוד רבים. נדב נאמן וישראל קנוהל קושרים את תהליך התגבשותו של ישראל העתיק במערכת זעזועים שהסעירו את המזרח התיכון ואת חופי הים האגאי במחצית השנייה של המאה ה-13 ובמהלך המאה ה-12 לפנה"ס – חוליית המעבר בין עידן הברונזה לתקופת הברזל.

הרס התרבות העירונית ועקירת אנשים ממקומם, דבר הדוחף לניוודם ולהגירתם למקומות רחוקים מאזור מוצאם, איננה בגדר מאורע חריג, אך בשום תקופה לא הגיעו מימדי ההגירה למימדים שאליהם הגיעו בעקבות גל "גויי הים" במאה ה-12.

הסיבות המדוייקות לזעזועים אלו ולנדידת העמים הזאת אינן ידועות. אך אנו כן יודעים ששרר רעב חזק בתקופה זו וייתכן ששינויים בתנאי האקלים הביאו להתחממות כדור הארץ, יחד עם שנים רבות של בצורת ורעב בכל האיזור.

בשום תקופה אחרת בדברי ימי המזרח הקדום לא היה הרס התרבות העירונית ומערך הממלכות במרחב הסורי-אנטולי (טורקיה) כה מקיף ושלם כמו במאה ה-12.

הרס זה לא פסח גם על שבטים באיזור הים האגאי[2]. התרבות המיקנית ששלטה בחופי הים האגאי (שעמה נמנו ככל הנראה גיבוריו של הומרוס, אודיסאוס ואגממנון) חרבה, ופליטים שלה נדדו לחופיה המערביים של אסיה הקטנה (טורקיה של ימינו). ליוון פלשו שבטים מן הצפון, הדורים וקבוצות אחרות, ובסופו של דבר נוצרה האומה היוונית ממיזוגם של הפולשים עם האוכלוסייה המקורית של ארץ זו (במאמר אחר נדון בהשוואות בין ראשיתה של תרבות יוון העתיקה וישראל). פליטים אחרים נדדו למצרים וחופי הים התיכון. הם כללו כנראה את הפלשתים ואת גויי הים. האומה הפלישתית נוצרה ממיזוג עם האוכלוסייה המקומית הכנענית. תהליך דומה התרחש גם בקפריסין.[3] גם ממלכת החיתים התפוררה ותושביה נסו מאסיה הקטנה לצפון סוריה. ככל הנראה גם התהוותן של הממלכות הארמיות כרוכה בהתמזגות בין שבטי נוודים שחיו קודם לכן בספר המדבר הסורי, לבין אוכלוסיית תושבי הקבע בסוריה.

עמוס הנביא מתאר את התהליכים הללו בפסוק מאוד מעניין: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:"[4] אנו נחזור לפסוק זה כשנבוא לדבר על ה"ארץ הנבחרת" והעם הנבחר במאמר אחר. לענייננו פסוק זה בא להדגיש שאלוהים לא רק "גאל" את ישראל אלא גם "גאל" את קבוצות הפלשתים ואת השבטים הארמיים ממצוקותם בתהליכים הקשים שתוארו לעיל.

במשך כל תקופת הברזל א' היתה תנודה גדולה של אוכלוסין בכל המרחב הסורו-מסופוטמי וקבוצות ממוצא אתני מגוון הגיעו גם לארץ ישראל (כפי שנראה להלן)[5].

התרבות העירונית בארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת נהרסה בתהליך הדרגתי שנמשך כמאה שנה ולא במסע אחד כפי שמתואר במקרא[6]. לפי הערכת החוקרים, היישוב הישראלי בכנען במאה ה-12 לפהנ"ס כלל רק כ-22,000 בני אדם[7]. גיבוש מסגרות רחבות בארץ כנען וצמיחתן של נחלות השבטים חלו במאה ה-11 לפנה"ס ואולי אף בשלב מאוחר במאה הזו. אך בסופו של דבר המלוכה בישראל היא זאת שהביאה לליכוד טריטוריאלי של קבוצות שקודם לכן היו מפורדות ומפולגות[8].

אפשר לחלק את האוכלוסייה שהיתה בארץ באותה תקופה לארבע קבוצות עיקריות:

  1. יסודות שמיות מצפון סוריה/מסופוטמיה ומצרים
  2. יסודות מצריים
  3. יסודות כנעניים מקומיים

ישראל קנוהל כותב,

"נראה כי אחד היסודות שמהם התהווה עם ישראל העתיק היה רכיב מקומי של כנענים. אזור ההר המרכזי שבו התיישבו ראשוני הישראלים היה מיושב בדלילות, אך לא היה ריק מאדם. אין שום עדות לכך שהיישובים הכנעניים שהיו קיימים באזור זה נעלמו עם ראשית ההתיישבות הישראלית.  נראה כי התושבים המקומיים התמזגו עם הפליטים והמהגרים שהגיעו לאזור בתקופה זו ויצרו איתם את ההוויה הישראלית החדשה."[9]

  1. יסודות צפוניים (כגון מהאימפריה החתית):

חווים (מקיליקיה-קְוֵה) התיישבו בין החרמון והלבנון, מצפון מערב לירושלים ואולי גם בשכם,

חיתים (מהאימפריה החתית) התיישבו בעיקר באיזור חברון,

יבוסים (כנראה גם מהאימפריה החתית) החריבו כנראה את ירושלים הכנענית וישבו בה,

גירגשים – באו כנראה מקרקישה במערב אנטוליה אך מושבם בארץ אינו ידוע,

פריזים – גם עליהם אין אנו יודעים היכן שכנו בארץ[10]. יתכן שהיו גם קבוצות צפוניות נוספות
שהתיישבו בחבל ההר.[11]

גויי הים – ראה להלן (שבט דן)

לדעת החוקרת א. קילברו[12], המרכיב העיקרי של ישראל העתיק היה כנעני, ולדעת פרופ' קנוהל המרכיב העיקרי היה שמי שהגיע מצפון סוריה.

סיפורי האבות והשבטים בני יעקב היו נחוצים כדי לאחד את העם סביב מסורת משותפת מאחדת

הדיונים על אופיים ההיסטורי של יציאת מצרים והנדודים במדבר אינם ממטרת מאמר זה[13]. מטרת מאמר זה היא להראות שעם ישראל התגבש מקבוצות אתניות שונות ולא "התחיל" ממשפחה אתנית אחת.

כדי לחזק את הלאומיות ושהעם ירגיש שהוא באמת עם אחד, מנהיגי ונביאי העם (בסוף ימי בית ראשון – תחילת ימי הבית השני) היו חייבים למזג סיפורים רבים עם רקעים היסטוריים שונים לסיפור אחד זורם ורציף. אי אפשר לספר לעם בדיוק מה קרה ואיך קרה. האמת ההיסטורית אינה "מסודרת ואסתטית". אי אפשר לספר לעם שהם בעצם מיזוג של שבטים שונים וקבוצות שונות, חלקם מעבר הנהר בסוריה, חלקם כנעניים מקומיים, וחלקם ממצרים וממדיין. יותר נוח למזג את הסיפורים הללו תחת סיפור קוהרנטי ורציף הכולל את כל בני העם וטוען שכולם הם בני אותם אבות, אברהם, יצחק ויעקב ועל כולם עברו אותם אירועים דרמטיים ומכוננים.

כמו אגדת 70 אומות העולם שנפוצו מנח, כך סיפורי האבות הם אגדות (עם גרעיני אמת) שבאות לתת רקע למציאות מורכבת. לא יתכן לפרש ששמות בני נח שמתוארים בתורה הם תיאור שיש להבינו על פי פשוטו. לדוגמא, האיש "מצרים" היה נכדו של נח. ע"פ התורה תוך 7 דורות מאז, יש כבר ארץ וממלכה בשם מצרים ופרעה מנהיג את הממלכה הזו. ברור כשמש שתוך 7 דורות מצרים לא הפכה לממלכה. וזאת בלי להזכיר את התגליות הארכיאולוגיות שסותרות גם הן את האפשרות הזו. האומות המתוארות בפרשת נח הן אלו שהיו מוכרות אז בעולם העתיק מבחינת כותבי התורה. כמו כן אם עושים חישוב ע"פ הפסוקים (בבראשית פרק יא) אברהם נולד 292 שנים לאחר המבול, ולכן לא יתכן שכל הממלכות שהיו בזמנו של אברהם נבנו בפרק זמן כה קצר.

בחזרה לענייננו, התורה מציירת תמונה של אב אחד שתי אמהות ושתי שפחות שמהם נולדו השבטים[14]. בספר בראשית כאשר בני יעקב מונים בסה"כ רק כמה עשרות, התורה כבר מכנה אותם בתור "עם". בתיאור אחד, כאשר בנ"י לוקחים את העיר שכם בשבי, מוזכר שם מספר פעמים "העם"

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת"[15]

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ"[16]

"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה"[17]

כמו כן, אחרי מעשה שכם, בני יעקב לוקחים בשבי את הילדים והנשים מהעיר שכם, ומסתבר שהם הופכים לחלק מעם ישראל,

"בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:  אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:  וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת"[18]

אמנם התורה מתעלמת מהם בהמשך הסיפור וטוענת שרק 70 נפש ירדו מצרימה. הדים אלו בטקסט מעידים שהמציאות בפועל היתה אחרת מכפי שתוארה בסיפורי התורה. מהמקורות הללו ועוד רבים אחרים משתמע שעם ישראל בראשית התהוותו כלל קבוצות אתניות שונות ומגוונות. התורה תיארה באופן ספרותי מהיכן הגיעו קבוצות שונות אלו. אך קיומם כשבטים קדם לסיפור המאחד אותם בתור עם אחד בני אב אחד. אם לא נאמר זאת, כיצד יש להסביר מדוע עם ישראל אחרי היציאה ממצרים ובמדבר לא התאחד לבטל או למנוע את ההפרדה השבטית בתוך המכלול שנקרא "עם ישראל". מדוע היה צריך בכלל לחלק את העם ל12 חלקים שונים? לכן נראה שהשבטים חיו בתור שבטים תמיד, בארץ כנען, ורק בשלב מאוחר יותר הם התגבשו לעם אחד ממש תחת שלטון דוד ושלמה. העובדה שהיו לישראל(אפריים) ויהודה אויבים משותפים (פלשתים, עמון, מואב) היתה בין הגורמים המכריעים להיווצרותו של עם ישראל המגובש בתחילת ימי המלוכה. אחרי פילוג הממלכה בימי רחבעם השבטים "החזירו עטרה ליושנה" והמשיכו לחיות כקבוצות נפרדות שהעיקריות שבהן היו ישראל/בית יוסף(אפריים ומנשה) בממלכה הצפונית ויהודה בממלכה הדרומית. כפי שנראה בהמשך, בין חלק מהשבטים הישראליים היה כנראה קירבת דם מסויימת אך בין שבטים אחרים היה אולי רק קירבה אידיאולוגית.

פרופ' קנוהל מזכיר את דעתו של הסוציולוג הצרפתי מוריס הלבוואקס[19] שהגדיר את הזכרון הקולקטיבי כבנייה מחדש של העבר, המעצבת את דמותו של העבר בהתאם לאמונות ולצרכים הרוחניים של ההווה[20]. קנוהל גם כותב שדרכם של סיפורים מכוננים לטשטש ולעמעם אירועים כואבים שלא היה להם ישועה מיד לאחר מכן.

התורה שרטתה תמונה פשטנית של ראשיתה של האומה הישראלית, באותה דרך שהיא שרטתה את ראשיתה של האנושות. התורה מנסה להציג שכל העולם אחרי המבול בא מנח, שבעים אומות העולם. ותרח/אברהם הוא הנבחר מכל בני נח אלו ויורש את הארצות מנחל מצרים עד נהר פרת שכוללים בבוא הימים את כל העמים שמרכיבים את האיזור בזמן מלכות דוד ושלמה: עמון ומואב (בני לוט בן הרן בן תרח), אדום (בן עשו בן יצחק בן אברהם בן תרח), מדיין (בן קטורה אשת אברהם), ישמעאל בן אברהם, וישראל בן יצחק בן אברהם. כך גם כל בני ישראל (יעקב) השבטים, מוצגים כבני אותו אב כדי לציין שהם הנבחרת מכל בני העולם. הם הנבחרת של זרעו של אברהם שהוא הנבחרת של זרעו של נח ושבעים אומות העולם. אולי הסיפור על שתי נשות יעקב ושתי שפחותיו שילדו יחדיו את 12 השבטים, והסיפור על שנאת יוסף, באו כדי לתת הסבר למריבות ומלחמות בין השבטים בתקופת השופטים ולאחר מכן בימי המלוכה, שבהתחלה שבט אפריים (יוסף) היה לראש, יהושע היה משבט אפריים, וכן המקדשים הראשונים המפורסמים היו בשכם ושילה שניהם בשטחו של שבט אפריים.

הכינוי "עברי" קדם לשימוש בשמות "ישראל" ו"יהודה"[21] לחלקים ניכרים מהעם:

מקור השם עברי

שם בן נח נזכר כ"אבי כל בני עבר". כנראה שכך התייחסו לצאצאיו של נינו של שם שנקרא עבר:

"וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל:  בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם:  וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ:  וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר"[22]

בהמשך הפסוקים מפורט שבני תרח נחור, הרן ואברהם הם צאצאיו של עבר, וכן אברהם עצמו נקרא עברי:

"וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם"[23]

אך לא רק אברהם היה עברי. בסיפורי יוסף, במספר מקומות[24], "בני ישראל" אמנם נקראים עבריים, יוסף מתייחס לארץ כנען כ"ארץ העברים[25]" כשהוא מדבר עם שר המשקים המצרי בכלא, והמצרי הבין אותו, אך לא יתכן לומר על פחות משבעים נפש של בני יעקב שרק הם היו נקראים "עברים"! אלא כינוי זה חייב היה להתייחס להרבה יותר אנשים ולגוף אתני (או גופים אתניים) שחיו בארץ כנען. סביר להניח שהכינוי "עבריים" לא היה שם נרדף רק ל"בני ישראל", בני השבטים, אלא כל "בני עבר" שחיו אז בארץ כנען, כולל גם קבוצות אתניות אחרות.

בתורה ובנביאים יש ערבוב בין השמות האתניים עברי וישראלי

בתורה עצמה לפעמים נקרא פרט מהעם "עברי" ולפעמים "ישראלי/ת":

עברי:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: " (שמות פרק כא פסוק ב)

"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: " (דברים פרק טו פסוק יב)

איש ישראל:

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ (הַ)יִּשְׂרְאֵלִי:  וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:  וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק:" (ויקרא פרק כד, ט-יב)

"וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: " (במדבר פרק כה פסוק ח)

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: " (במדבר פרק כה פסוק יד)

"וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:" (דברים פרק כז פסוק יד)

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: " (דברים פרק כט פסוק ט)

גם ריבוי הופעת הכינוי "עברים" בספר שמואל ככינוי שניתן ל"בני ישראל", מראה שכך כינו הגוים (דוגמת הפלשתים) אז את "בני ישראל":

"וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יְקֹוָק בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה"[26]

"וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים"[27]

"וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם"[28]

"וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[29]

אחרי ספר שמואל, המקום היחיד בנביאים שעדיין קיים שימוש בשם "עברי" הוא אצל יונה הנביא, (שחי לפני חרבן ממלכת ישראל בשומרון) אשר מתייחס לעצמו כעברי (ולא כישראלי או יהודאי) כששואלים אותו הגוים מאיזה עם הוא:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה:  וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי יְקֹוָק הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם:"[30]

מכל הנאמר עד כאן אודות עברי/ישראלי, מסתבר שיש כאן הדים ורמזים לגופים אתניים שונים שלא בהכרח קשורים קשר משפחתי הדוק.

הערב רב (אספסוף) נזכרים בכל התנ"ך כולו רק פעמיים

ע"פ התורה עלו יחד עם ישראל ממצרים קבוצה גדולה של "תושבי מצרים" שמכונים ערב רב ואספסוף,

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:  וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד: " (שמות פרק יב, לז-לח)

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: " (במדבר פרק יא, ד)

אך אם הם היו רבים במספר כפי שהתורה טוענת, ועל כן היוו מרכיב חשוב בעם, מדוע לא מסופר עליהם כמעט כלום? האם הם קיבלו נחלה? אם כן היכן? לאיזה שבטים הם "הצטרפו"? האם הם הגרים המוזכרים תדיר בתורה (הגר הגר בתוככם, הגר הגר בישראל, והגר אשר בקרבך) שאותם יש לאהוב ולדאוג להם? אין אנו יודעים, אך מה שברור הוא שהם נכללו בתוך עם ישראל בראשית התהוותו.

"גוים ישראליים" וחיתון עם גויות במקרא

  • שמעון נשא אישה נוספת כנענית[31]
  • יהודה נשא את בתו של שוע הכנעני
  • יוסף נשא את אסנת בת פוטיפרע כהן און ממצרים
  • מנשה ואפריים נשאו כנראה גם הם נשים מצריות במצרים
  • משה נשא אישה כושית ו/או את צפורה בת יתרו כהן מדיין
  • כלב בן יפונה הקניזי[32] / עתניאל בן קנז (אחיו של כלב)

הקניזי והקיני היו בין העמים ששכנו בארץ כנען כמסופר בספר בראשית:

"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:  אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:  וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:  וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי"[33]

  • חֶבֶר הקיני (בעלה של יעל), מצאצאיו של חובב/יתרו חותן משה. ליתרו היו מספר שמות ביניהם חובב, וצאצאיו הצטרפו לעם ישראל:

"וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ: "[34]

יעל היתה אשתו של חֶבֶר, "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ"[35]

הקינים זכורים לטוב בגלל העזרה שהעניקו לישראל בעלותם ממצרים,

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק"[36]

  • יתכן שגם השופט גדעון נשא אישה נוכרייה,

"וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ:  וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ:" (שופטים פרק ח, ל-לא)

  • רות המואביה[37]
  • דואג האדומי[38]
  • אוריה החתי[39]
  • אחימלך החתי[40]
  • שלמה נשא את בת פרעה ועוד נשים נכריות ביניהן נעמה העמונית שהולידה את רחבעם

מספר השבטים בקואליציה/ברית של "ישראל" לא היה אחיד בכל הזמנים:

-שבטי גד ואשר לא מופיעים ברשימת שרי שבטי ישראל בדברי הימים. כמו כן, אהרן מוצג כשבט ממש בנוסף לשבט לוי כשלכל אחד מהם שר נפרד. גם חצי המנשה בגלעד נחשב כשבט בפני עצמו:

"וְעַל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

לָראוּבֵנִי נָגִיד אֱלִיעֶזֶר בֶּן זִכְרִי ס

לַשִּׁמְעוֹנִי שְׁפַטְיָהוּ בֶּן מַעֲכָה: ס

לְלֵוִי חֲשַׁבְיָה בֶן קְמוּאֵל

לְאַהֲרֹן צָדוֹק: ס

לִיהוּדָה אֱלִיהוּ מֵאֲחֵי דָוִיד

לְיִשָּׂשכָר עָמְרִי בֶּן מִיכָאֵל: ס

לִזְבוּלֻן יִשְׁמַעְיָהוּ בֶּן עֹבַדְיָהוּ

לְנַפְתָּלִי יְרִימוֹת בֶּן עַזְרִיאֵל: ס

לִבְנֵי אֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בֶּן עֲזַזְיָהוּ

לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יוֹאֵל בֶּן פְּדָיָהוּ: ס

לַחֲצִי הַמְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה יִדּוֹ בֶּן זְכַרְיָהוּ ס

לְבִנְיָמִן יַעֲשִׂיאֵל בֶּן אַבְנֵר: ס

לְדָן עֲזַרְאֵל בֶּן יְרֹחָם

אֵלֶּה שָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:"[41]

ע"פ רשימה זו ישנם 13 שבטים ולא 12, הכוללים את שבט אהרן ושני שבטים של מנשה, אך לא כוללים את שבטי גד ואשר.

-בשירת דבורה לא מופיעים שבטי גד, יהודה, ושמעון (ולוי[42]), וכן שבט מנשה (אך במקומו מופיעים שמות אחרים "מכיר" ו"גלעד" (ששייכים לשבט מנשה)),

"אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְקֹוָק יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים:  מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:  וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב:  לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:  גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:  זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:  בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ:  מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא:"[43]

שבטי יהודה ושמעון מהווים יחידה בפני עצמה בקשר לנחלתם בארץ. שמעון נחל בתוך שבט יהודה וכן ע"פ תחילת ספר שופטים הם נלחמו יחדיו על נחלתם:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן"[44]

מדוע שבטי יהודה ושמעון אינם מוזכרים אפילו ברמז בשירת דבורה וברק שמתארת את ניצחונם של ישראל על צבא סיסרא ויבין מלך כנען? גם אם הם לא השתתפו במלחמה, הם היו צריכים להיות מוזכרים לפחות כמו ראובן שמוזכר כמי שישב "בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים" או גלעד "בעבר הירדן שכן", או דן שמוזכר כמי שנשאר בתוך האוניות שלו בים וכן שבט אשר. מדוע לא נאמר שיהודה ושמעון נשארו מאחור? מדוע לא הוזכרו אפילו ברמז קל? עובדה בולטת זו מעידה על כך שיהודה ושמעון מהווים יחידה נפרדת משאר השבטים המוזכרים בשירה.

יחידת עם הנקראת ישראל, ויחידת עם נפרדת הנקראת יהודה:

הקדמה

בסוף ספר בראשית, אנו נתקלים בפסוק כה שגור במסורת שאין אנו שמים לב למשמעותו העמוקה ומה שמסתתר מאחוריו. נאמר "בך [יוסף] יברך 'ישראל' לאמר, ישימך אלוהים כ'אפרים וכמנשה' " או במילים אחרות, ישימך אלוהים כיוסף. נראה שהכוונה כאן שישראל, כלומר שבטי הצפון, יברכו את צאצאיהם שיהיו כאפרים וכמנשה. קשה לתרץ שהכוונה שגם שבט יהודה אמור לברך את הצאצאים שלו שיהיו כמו אפרים ומנשה! מדוע שלא יברכו אותם שיהיו "כיהודה"? זו דוגמא נוספת לכך שישראל ויהודה היו שתי יחידות עם נפרדות ברוב ההיסטוריה (בימינו ברכה זו אבסורדית מפני ששבטי אפרים ומנשה גלו, ואנו כיהודים ממשיכים לברך את בנינו שיהיו כמו אלו שגלו ואבדו ח"ו…

כבר בספר יהושע מוזכרת הבדלה ברורה בין "הר יהודה" ו"הר ישראל", אך יתכן שאין זה אלא אנכרוניזם מפני שע"פ המחקר ספר יהושע נכתב בתקופת שיבת ציון:

"וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת הַשְּׁפֵלָה וְאֶת הָעֲרָבָה וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה" (יהושע פרק יא פסוק טז)

"וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ:" (יהושע פרק יא פסוק כא)

חוץ מספר שופטים שאינו מבדיל מהותית בין שבטי ישראל ושבט יהודה[45], בספר שמואל מראשית ימי מלכות שאול, מוזכרים ישראל ויהודה כשני גופים נפרדים.

בימי שאול, סופרים את חיילי "בני ישראל" בנפרד, ואת חיילי "איש יהודה" בנפרד,

" וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל בשמעו כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד:  וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד יְקֹוָק עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד:  וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף: " (שמואל א פרק יא, ו-ח)

" וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה: " (שמואל א פרק טו, ד)

בדברי נתן הנביא אל דוד, מוצאים אנו את הביטוי "בית ישראל ויהודה". חשוב למחבר ספר שמואל לציין תמיד את יהודה בנפרד, ואת שאר ישראל בנפרד:

" וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: " (שמואל ב פרק יב, ח)

בפסוק לקמן בנו של עמשא נקרא "יתרא הישראלי", כדי לציין שהוא מישראל ולא מיהודה (זאת בניגוד ללשון התורה בכמה מקומות שמתייחסת "לכאורה" לכל העם בכללותו כ"ישראל":

"וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ:  וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:  וַיִּחַן יִשְׂרָאֵל וְאַבְשָׁלֹם אֶרֶץ הַגִּלְעָד" (שמואל ב פרק יז, כג-כו)

עוד פסוק שמדגיש זאת:

" וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם: " (שמואל א פרק יח, טז)

הפסוק הבא מתחיל בתיאור נפרד של ישראל ויהודה ולאחר מכן חוזר להתייחס לשניהם בשם "בני ישראל",

" וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן:  וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם: " (שמואל א פרק יז, נב-נג)

בספר דברי הימים, בימי חזקיהו (אחרי חרבן ממלכת ישראל הצפונית), אמנם נקראים כולם בהתחלה "בני ישראל", אך גם כאן צויינו "קהל יהודה" בנפרד, והקהל הבאים מ"ארץ ישראל" שהכוונה כאן היא לאיזור אפרים ומנשה:

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַיקֹוָק יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַיקֹוָק: ס  וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל לֵב כָּל הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים שֵׂכֶל טוֹב לַיקֹוָק וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַיקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: ס  וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה:  כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן ס וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב:  וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה:  וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם:" (דברי הימים ב פרק ל, כא-כו)

מוצאם האתני של השבטים השונים

להלן נציג את מוצאם של מספר שבטים ע"פ המקרא וע"פ מחקרים שונים:

שבט יהודה

בראשית תקופת הברזל א' התרכזה רוב האוכלוסייה המתנחלת בחבל ההר המרכזי של הארץ, בעיקר בתחומם של אפריים ומנשה, בעוד שיישובים בודדים נמצאו בחבלי הארץ האחרים (הגליל, השרון, יהודה ובנימין). היחס בין היישובים באפרים לעומת הר יהודה היה 90:10[46]. נדב נאמן טוען שההתעצמות של היישוב בחבלי דרום הר יהודה ובקעת באר שבע בפרק הזמן הסמוך להקמת המלוכה בישראל קשורה קשר הדוק עם הגירתן של קבוצות נודדים מדרום ומדרום-מזרח במאה ה-11 לפנה"ס(ואולי כבר בסוף המאה ה-12).

למרות המסורת המרכזית בדבר הכניסה לארץ של שבטי ישראל מן המזרח, בחציית הירדן וכיבוש יריחו, ישנו זכר לחדירה דווקא מן הדרום שרמוז במספר מקומות במסורת המקראית:

-סיפור המרגלים שנשלחו מהדרום (קדש), וכן פרשת המעפילים שעלו לארץ להילחם באמורי (אך הפסידו בקרבות שם)

"… וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיקֹוָק אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה:  וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:  וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה:  וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:"[47]

-במקור להלן מסופר שכאשר בני ישראל היו במדבר, עלו לארץ להלחם בכנעני באיזור הנגב:

" וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:  וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:"[48]

-בספר שופטים מוזכר שבני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים עם בני יהודה אל מדבר יהודה בנגב ערד. אף שבדרך כלל עיר התמרים מזוהה עם יריחו, אפשר להבין שמדובר בעיר אחרת.

" וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם:  וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה:"[49]

על כן יש מקום לומר ששבט יהודה לא הגיע לארץ יחד עם שאר השבטים. כמו כן כפי שנראה, שבט יהודה אינו משפחה אחת אלא מיזוג של משפחות וקבוצות שונות. ע"פ המקרא "שבט יהודה המגובש" כלל גם חיתיים (אוריה, אחימלך), וקניזים (כגון כלב ועתניאל), שהיו להם גם קשרי משפחה הדוקים עם אדום[50],

"וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז:"[51]

"אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז:"[52]

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת:  אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן:  אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר:  אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם: פ"[53]

כמו כן היו ביניהם כָּלֵבִיים, קֵינים (בני קיני חתן משה),

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם: "[54]

וכן משפחות ירחמאליים: (בדברי הימים[55] הם מיוחסים ליהודה, אך בפסוקים אחרים הם מוצגים כגוף נפרד)

"וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי"[56]

"וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי"[57]

בנוסף לכל אלו יש לציין את בני שמעון/שבט שמעון[58] שהיו נספחים במקצת לשבט יהודה ונחלו בתוך שטח נחלתם בדרום הארץ.

ע"פ מקורות מקראיים בשילוב עם עדויות ארכיאולוגיות על מצב היישובים בהר יהודה מתחילת תקופת ההתנחלות עד ימי המלוכה, נדב נאמן מסיק ששבט יהודה התגבש רק בימי דוד[59],

"המלחמות שניהל שאול ודויד אחריו עם שבטי הדרום (עמלקים, ישמעאלים ואדומים), הביאו לדחיקת רגלי האחרונים מבקעת באר שבע, ליצירת מחיצה בין בני שבטים אלה לתושבי ממלכת יהודה, ולגיבוש המשפחות שישבו בדרום הר יהודה ובבקעת באר שבע במסגרת שבט יהודה"[60]

מרכיב נוסף של שבט יהודה מקורו דווקא בשבט אפרים כפי שמאריך להסביר נדב נאמן ע"פ פירושו המרתק של הביטוי "אפרתי" במקרא[61].

שבט אפרים

ראייה חזקה לכך ששבט אפרים מהווה גוף אתני שונה משאר השבטים היא העובדה שהמקרא מציין שבני אפרים (בתקופת השופטים) לא יכלו לבטא את האות שׁין:

"וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה:  וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא:  וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף:"[62]

אם כל ישראל היה גוף אתני אחד, לא היה אמור להיות כזה הבדל בלשונם תוך זמן כה קצר של התנחלות (ע"פ ספר יהושע). לכן כנראה ששבט אפרים היה ממוצא אתני אחר משאר השבטים ויתכן גם שהם כבר היו נמצאים מאות שנים בארץ והושפעו מדיאלקטים מקומיים.

יתכן שהם היסוד הכנעני מתקופת שלטון ההיקסוס, שהיו עבדים במצרים ואז שליטים לפני שגורשו משם ע"י המצריים (שרמוז במקרא בסיפור יוסף שהיה עבד ואז שליט).

ע"פ התורה אפרים ומנשה הם השבטים היחידים שנולדו וגדלו במצרים. כמו כן ע"פ ספר דברי הימים, שבט אפרים כלל לא השתתף ביציאת מצרים וכבר התגורר בארץ עוד לפני בואם של שאר השבטים, כפי שמעידות הערים בשטח ארץ כנען גת ובית חורון המוזכרות בפסוקים להלן,

"וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ:  וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם:  וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ:  וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ:  וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:  וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ:  לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ:  נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:  וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:" (דברי הימים א פרק ז, כ-כח)

שבט הלוי

שבט הלוי הוא השבט היחיד שלא קיבל נחלת קרקע בארץ. התורה מביאה שלושה תירוצים שונים כדי להסביר את מעמדם המיוחד של בני שבט זה:

א. כעונש שנענשו לוי ושמעון על מעשה קנאותם הפרוע בתושבי העיר שכם. יעקב אומר להם לפני מותו,

"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"[63]

ב. כביטוי למעלתם היתרה וגמול על נאמנותם ומסירותם לאלוהים במהלך חטא העגל,

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיקֹוָק אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:  וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיקֹוָק כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:"[64]

"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְקֹוָק אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לַעֲמֹד לִפְנֵי יְקֹוָק לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְקֹוָק הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לוֹ:  וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְקֹוָק הַשְׁחִיתֶךָ:"[65]

ג. בעקבות המרד של קרח ועדתו,

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם:  וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:  וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם:  וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם:  וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיקֹוָק לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:"[66]

ריבוי הסיבות שניתנו בתורה לתופעה שללוי אין נחלה בארץ נובע מכך שהמחברים המקראיים שכתבו כעבור מאות שנים לאחר המאורעות שקרו כבר לא ידעו את הסיבות האמיתיות שגרמו לפיזורם של בני לוי בקרב העם.

ע"פ ספר בראשית, שמו של לוי מקורו בפועל "להילוות" "וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי"[67]. ישנם חוקרים, ביניהם קנוהל, שטוענים ששמו של לוי אכן קשור בפועל "להילוות" אך במשמעות רחבה יותר[68], כלומר שכל השבט נלווה לשאר הישראלים בתקופה יותר מאוחרת.

על פי מחקרים רבים, יחד עם שמות ממוצא שמי, הרבה מהשמות של בני שבט לוי המופיעים במקרא הם מצריים במקורם. יש הטוענים שגם שמו של משה מצרי במקורו. שמות אחרים נוספים הם פנחס, חופני, מררי, ויש סוברים שגם אהרן הוא שם מצרי במקורו[69]. ישראל קנוהל סובר עפ"ז שהלויים היו ממוצא שמי שהגיעו למצרים ועלו משם לארץ,

"ככל הנראה, בני שבט לוי לא היו חלק מקורי מן הקהילה הקדומה של הישראלים. מסתבר כי הם הגיעו מאזור אחר והצטרפו בשלב מאוחר יותר לקבוצת הישראלים. מכיוון שהיו ממוצא שונה והגיעו במאוחר לארץ כנען, לא קיבלו נחלת קרקע, ממש כמו הגרים. ההבדל בין הגרים לבין הלוויים הוא בכך שהמונח "גר" מתייחס ליחידים, ואילו במקרה של בני לוי מדובר בקבוצה שהגיעה לארץ כנען במרוכז, ובניה הצטרפו  – נלוו – אל ראשוני הישראלים שכבר ישבו בארץ. העובדה שנמנע מהם לקבל נחלת קרקע ולעסוק בעבודת האדמה עומדת ברקע פיזורם בקרב השבטים והעסקתם כמשרתים בפולחן."[70]

שבט דן

יגאל ידין[71] וחוקרים אחרים שמו לב למספר ראיות במקרא וראו לקשר את שבט דן לאחד מגויי הים שבאו לארץ כנען יחד עם הפלשתים במאה ה-12 לפנה"ס.

בברכתו של יעקב לשבט דן נאמר, "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"[72]. בכל שאר השבטים לא מצויין תוספת זו שמרמזת על כך שדן פעם לא היה כלול בברית עם שאר השבטים. כמו כן, למרות שבספר יהושע בתיאורי נחלות השבטים, שבט דן מוזכר גם כשוכן בערי השפלה בין פלשת והשרון הצפוני, מופיע סיפור בסוף ספר שופטים הידוע כסיפור פסל מיכה, שבו מסופר כיצד אין לשבט דן נחלה עדיין, ובסופו של דבר הם עולים צפונה וכובשים את העיר ליש (דן) ויושבים שם,

"בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה"[73]

לפני שנסתכל על המקורות החיצוניים נביא עוד מקור שמופיע בשירת דבורה לאחר הנצחון על הכנעניים. בשירה, דבורה וברק מזכירים את השבטים שלא באו לעזור לישראל במלחמה, וביניהם מוזכר שבט דן כזה שנמצא תדיר באניות:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:  גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן"[74]

מה אומר לנו פרט זה?

קבוצת גויי הים היתה מורכבת בעיקר מחמישה עממים ובכללם הפלשתים. הפלשתים התיישבו בחוף הדרומי של ארץ כנען, וקבוצת הת'כרים התיישבו באותו זמן בשרון הצפוני. היתה קבוצה נוספת שאנחנו יודעים עליה ממקורות מצריים ומקורות יווניים שהיתה נקראת "דנאים/דננים/דנונה". חוקרים משערים על בסיס ראיות רבות שקבוצה שלישית זו התיישבה בין הפלשתים והת'כרים על חופה של ארץ כנען.

ההקבלות שנביא להלן בין סיפורי שמשון (שע"פ המקרא היה משבט דן) לבין הידוע לנו על קבוצת גויי הים, הדנאים, מראים זיקה גדולה ואף זהות מסויימת בין שבט דן המקראי וקבוצת הדנאים:

שבט דן/שמשון ה"דנאים"[75]
נישואין בין שמשון והפלשתים קירבה בין הפלשתים והדנאים, שניהם גויי הים במקור
כוחו של שמשון קשור במחלפות שיער ראשו בתבליטים מצריים מוצגים חלק מגויי הים (פלשתים, ת'כרים והדנאים) עם מחלפות-שער עבותות
שמשון ידוע גם ביכולתו לחוד חידות מלך הדננים/דנאים היה צאצא של מופסוס מהמיתולוגיה היוונית. מופסוס היה דנאי, בנו של אפולו אל השמש. הוא נדד למקומות שונים בעולם וכן לארץ ישראל. תכונתו הידועה ביותר היא הצטיינותו בחידות.
נחלת שבט דן כללה את הערים הר חרס[76], עיר שמש[77], ושמו של שמשון נראה קשור גם לשמש. במיתולוגייה היוונית, פרסויס הדנאי, הוא גיבור השמש.
הפלשתים הסתייעו באשת שמשון כדי להרוג אותו בסיפור אחד במקורות היווניים, דנאוס אבי שבט הדנאים מצווה את בנותיו להרוג את בעליהן.
נחלת שבט דן היתה בראשונה בשפלת החוף באיזור יפו מסופר על פרסויס הדנאי הרפתקאות שונות בקרבת העיר יפו
כאשר שמשון היה צמא והתפלל לאלוהים, אלוהים הבקיע את המכתש בלחי ויצאו ממנו מים[78] מיקיני (שם מקום) כונתה על שם הפטרייה (mykes) שממנה פרצו מים באורח פלא שעה שפרסויס היה צמא
שמשון מכה 30 אנשים באשקלון ונותן את חליפותיהם למגידי חידתו.[79] לפי מקור אחד, מופסוס שהזכרנו לעיל, פלש לאשקלון וכבש אותה.
נכונותו של שמשון למות ובלבד שימית אויביו עמו כפי שמתבטא במילים "תמות נפשי עם פלשתים"[80] במשלי איסופוס היווניים[81] נאמר:"מעשה בנחש הסובל מן הצרעה המנקרת בראשו ושם את ראשו תחת אופן העגלה כדי שתספה עמו, ומבטא את הלקח: "כי יש אנשים הבוחרים במוות ובלבד שאויביהם ימותו יחד אתם" (משל הצרעה והנחש, קפ"ג.).כך גם במשל קנ"ט, "הפלמוד והדולפין" המסתיים בדברי הפלמוד: "לא קשה עלי המיתה, שכן אני רואה כי גם זה שאשם במותי גווע יחד עמי", ולקחו: "כי האנשים נושאים צרותיהם ביתר קלות כשהם רואים שהפורענות באה גם על האשמים באסונם".אותו רעיון בדיוק מתבטא גם בלקחו של משל ש"נ "שני השונאים" "שהרבה בני אדם אינם נותנים דעתם על הנזק הנגרם להם, ובלבד שיראו את שונאיהם נזוקים לפניהם"."[82]
הבערת שדות ע"י קשירת לפידים לזנבות שועלים:"וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ:  וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת"[83] במשל האיסופי, "האדם והשועל" (רל"ח). קושר אדם לפיד בזנב השועל, והשועל מבעיר באשו שדה, (כמו כן בשני הסיפורים ה"ימים ימי קציר" בלשון המשל, או "בימי קציר חטים" בלשון המקרא (שופטים ט"ו, א)

ראייה נוספת לזהות את שבט דן המקראי בדנאים אפשר להסיק מדבריו של פרופ' א. בירן שכותב[84]:

"לגבי העיסוק אחר שלהם אין לנו ספקות – בני דן היו חרשי מתכת"[85].

ובספר שמואל נאמר לנו,

" וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית:  וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ:  וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן:  וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ: "[86]

הפסוקים מעידים על מציאות שבה לא היו חרשי מתכת בבני ישראל אלא אצל הפלשתים. עדות זו עולה בקנה אחד עם דברינו לעיל ששבט דן באותו זמן לא היה חלק מעם ישראל ורק הצטרף לברית עם יתר השבטים בשלב מאוחר יותר. לפי דבריו של בירן לעיל, בני שבט דן היו חרשי מתכת כמו הפלשתים, וזה מאוד מובן לאור העובדה ששתי הקבוצות הללו היו גויי הים שבאו לארץ כנען באותה תקופה.

סיכום

"…כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית"[87]

בפסוק זה ביחזקאל גלום כל מה שתיארנו במאמר זה. עם ישראל נוצר מהתגבשותם של קבוצות אתניות מגוונות במשך מאות שנים. זהו ייחודו של עם ישראל, בכך שספג וקלט אל תוכו תרבויות שונות, אמונות מגוונות ומנהגים שונים, וע"י כך צמחה ונוצרה ישות חדשה בעולם שהשפיעה ברבות השנים על כל מהלך ההיסטוריה.

 

הערות:

[1] נדב נאמן, "פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים: 1990, עמ' 294-310.

[2] נאמן, עמ' 303

[3] פרופ' ישראל קנוהל "מאין באנו" – מבוא

[4] עמוס פרק ט פסוק ז

[5] נאמן, עמ' 303

[6] נאמן, עמ' 289

[7] קנוהל, מאין באנו, עמ' 26

[8] נאמן, עמ' 292

[9] קנוהל, מאין באנו, עמ' 34

[10] נאמן, פרשת כיבוש הארץ, עמ' 304

[11] נאמן, פרשת כיבוש הארץ, עמ' 305

[12] E. Killebrew, "The Emergence of Ancient Israel: The Social Boundaries of a 'Mixed Multitude' in Canaan", in: A. M. Maeir and P. de Miroschedji (eds.), "I will Speak the Riddles of Ancient Times", Archeological and Historical Studies in Honor of Amihai Mazar, Winona Lake, IN: 2006, pp: 555-572

[13] הערה כללית בקשר לחקר המקרא:

צריך לזכור שהמקורות ההיסטוריים הכתובים ושנמסרו בע"פ שעמדו לרשות כותבי המקרא היו מוגבלים וחסרים/פגומים. דבר זה יכול לתרץ קשיים וסתירות רבות המופיעות במקרא. כותבי המקרא היו צריכים "להסתדר עם מה שיש", ו"למלא את החסר" בכל דרך אפשרית, כדי להנחיל לעם ישראל מסורת אחידה עד כמה שאפשר.

[14] לאה – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון

רחל – יוסף, בנימין

זלפה – גד, אשר

בלהה – דן, נפתלי

[15] בראשית פרק לב, ח

[16] בראשית פרק לה, ו

[17] בראשית פרק לד, ז

[18] בראשית פרק לד, כז-כט

[19] M. Halbwachs, La topographie legendaire des Evangiles en Terre Sainte: Etude de memoire collective, Paris, Presses Universitaires de France, 1941, pp. 7

[20] ישראל קנוהל, "השם", עמ' 139

[21] בספר ירמיהו מופיע גם המונח עברי, אך נראה שמונח זה מוזכר בעקבות החוק מספר דברים שמצטט ירמיהו: "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: " (ירמיהו פרק לד פסוק ט), "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:" (ירמיהו פרק לד פסוק יד)

[22] בראשית פרק י, כא-כד

[23] בראשית פרשת לך לך פרק יד פסוק יג

[24] "וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל" (בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יד. ראה גם פסוק יז ופרק מא פסוק יב)

גם בספר שמות בסיפור השעבוד במצרים המצריים הכירו את "בני ישראל" כ"עבריים" – ראה שמות פרק א פסוק טז, יט; פרק ב פסוק ו, ז, ועוד.

[25] "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:" (בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק טו)

[26] שמואל א פרק ד פסוק ו

[27] שמואל א פרק יג פסוק ג

[28] שמואל א פרק יד פסוק יא

[29] שמואל א פרק כט פסוק ג

[30] יונה פרק א, ח-י

[31] "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית: " (בראשית פרשת ויגש פרק מו פסוק י)

[32] ראה במדבר פרשת מטות פרק לב פסוק יב

[33] בראשית פרק טו, יח-כא

[34] שופטים פרק ד פסוק יא

[35] שופטים פרק ה פסוק כד

[36] שמואל א פרק טו פסוק ו

[37] מגילת רות

[38] ספר שמואל א

[39] שמואל ב, פרק יא

[40] שמואל א, כו,ו

[41] דברי הימים א פרק כז, טו-כב

[42]

[43] שופטים פרק ה, יג-כ

[44] שופטים פרק א, ג

[45] "וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד" (שופטים פרק י פסוק ט), "וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יְהוּדָה בַתְּחִלָּה" (שופטים פרק כ פסוק יח) "וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד" (שופטים פרק כא פסוק ג)

[46] נדב נאמן, אפרים אפרת(ה) וההתנחלות בהר יהודה, ציון מט, תשמ"ד, עמ' 325

[47] דברים פרק א, מא-מד

[48] במדבר פרק כא, א-ג

[49] שופטים פרק א, טז-יז

[50] נאמן, כיבוש הארץ בימי יהושע, עמ' 333; נאמן, אפרים אפרת(ה) וההתנחלות בהר יהודה, עמ' 326

[51] בראשית פרק לו, יא

[52] בראשית פרק לו, טו

[53] בראשית פרק לו, מ-מג

[54] שופטים פרק א פסוק טז

[55] דברי הימים א פרק ב פסוק ט

[56] שמואל א פרק כז פסוק י

[57] שמואל א פרק ל פסוק כט

[58] נאמן, כיבוש הארץ בימי יהושע, עמ' 346

[59] נאמן, כיבוש הארץ בימי יהושע, עמ' 332

[60] נאמן, אפרים אפרתה וההתנחלות בהר יהודה, עמ' 327

[61] ראה: נדב נאמן, אפרים אפרת(ה) וההתנחלות בהר יהודה, ציון מט, תשמ"ד

[62] שופטים פרק יב, ד-ו

[63] בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק ז

[64] שמות פרק לב, כו-כט

[65] דברים פרק י, ח-י

[66] במדבר פרק יח, א-ו

[67] בראשית פרשת ויצא פרק כט פסוק לד

[68]  L. Stager, "The Archeology of the Family in Ancient Israel", BASOR 260 (1985) 27; W. H. C. Propp, Exodus 1-18, AB, NY: 1999, p. 128.

[69]  J.G. Griffiths, “The Egyptian Derivation of the Name Moses”, JNES 12 (1953), pp 225-231; שמואל אחיטוב, "משה, השם", בתוך אינציקלופדיה מקראית, כרך ה, ירושלים: תשל"ח, עמ' 496.; A. Cody, A History of Old Testament Priesthood, Rome: 1969, p.40; W.H.C. Propp, Exodus 1-18, AB, NY: 1999, p. 280; F. J. Yurco, “Merenptah’s Canaanite Campaign and Israel’s Origin”, in: E. S. Freriches and L. H. Lesco (eds.), Exodus: The Egyptian Evidence, Winona Lake, IN: 1997, pp. 46-47

[70] קנוהל, מאין באנו, עמ' 23

[71] יגאל ידין, "ודן למה יגור אניות", "מערבו של גליל וחוף הגליל", ירושלים תשכ"ה, עמ' 55-42.

[72] בראשית פרק מט, טז

[73] שופטים פרק יח, א

[74] שופטים פרק ה, טז-יז

[75] ידין, שם. וראה עוד: ע' מרגלית, "ההקבלה בין ספורי שמשון לספור גויי הים האגאי". "בית מקרא" י"א (תשכ"ו) עמ' 130-122.

[76] שופטים א, לה

[77] יהושע יט, מא

[78] שופטים טו, יח-יט

[79] שופטים יד, יט

[80] שופטים טז, ל

[81] על פי תרגומו של ש. שפאן, "משלי איסופוס", ירושלים, תשכ"א

[82] לקוח ממאמרו של פרופ' יאיר זקוביץ "בין משלי איסופוס לספרות המקרא", mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14143&source=757, Retrieved Nov. 2014

[83] שופטים פרק טו, ד-ה

[84] בספרו "דן 25 שנות חפירות בתל דן", הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1992

[85] שם עמ' 124. וראה עמ` 135-146, שם בירן מביא עדויות רבות לכך שבני דן היו חרשי מתכת.

[86] שמואל א פרק יג, יט-כב

[87] יחזקאל פרק טז, ג (ראה גם פסוק מה)