Photo Credit - License: CC0 Public Domain

שדים בתקופת תמוז: האם באמת ימי בין המצרים הינם "ימי סכנה"?

עיון מחודש במושג "קטב מרירי"

בפסוק באיכה נאמר "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"[1]. פשט הכתוב כמובן אינו מתייחס לשלושת השבועות, אלא "בין המצרים" הוא מקום שאין ממנו מנוס ואי אפשר לברוח ממנו. כל מי שרדף את ישראל אז יכל להשיג אותם תקועים "בין המצרים". כך כותב שם רש"י:

"היא ישבה בגוים – ובמקום שגלתה וישבה שם לא מצאה מנוח:

בין המצרים – שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס:

המצרים – גבולים של שדה וכרם ומדרש אגדה בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב:"

אך חז"ל דרשו את הפסוק הזה כמתייחס לתקופה שבין י"ז בתמוז וט' באב וכינו אותה באותו השם "בין המצרים", שבה שולט משהו מסתורי הנקרא "קטב מרירי". במדרש כתוב,

"ד"א כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי {שולט}…, {ולמה קרי ליה קטב} ר' אבא בר כהנא ור' לוי, ר' אבא בר כהנא אמר דהוא גזיז סוגיא דטיהרה {דיומא} מרישהון דשית {דארבע} עד סופיהון דתשע, ור' לוי אמר דהוא גזיז סוגיא דיומא {דטיהרא} מסופיהון {מראשיהון} דארבע עד רישיהון {סופיהון} דתשע, ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל, אלא בצל הסמוך לחמה {אלא בכל שהוא סמוך לחמה}, ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה {קבוע לו} על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת, ומעשה בחסיד אחד שראה אותו ונפל על פניו ומת, ויש אומרים יהודה בר' היה, שמואל חמתיה ולא נפל, אמר עכן בית … ר' יוחנן הוה מפקד לספרייא ומתנניא {בהדין ימייא} דלא ליהוון טעונין ערקתא מינוקיא באילין יומי, רבי שמואל בר נחמני הוה מפקד לספרייא ומתנניא {באילין יומייא} דייהוון מפטרין רב טלאי בארבע שעין." (איכה רבה פרשה א)

מוזכר כאן שיש להיזהר יותר בימים אלו בגלל שיש ישות/שד המצוי בין השעות 4 – 9 (לפי שעות זמניות שבו היום נחלק ל12 חלקים), ואסור ללכת אז בצל הסמוך לאור השמש. יש לאותו ישות/שד הרבה עינים, קליפות ושערות, ולפי עדות אחרת יש לו עין אחת על ליבו, וכל מי שרואה אותו נופל ומת. הרבנים ציוו שלא להכות את התלמידים בימים אלו, וכן היו משחררים אותם הביתה ב4 שעות לתוך היום.

בעקבות מדרש זה בחז"ל ומקורות דומים שתכף נראה, נפסק בשולחן ערוך ההלכה הבאה,

"צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט); ולא יכו התלמידים בימים ההם"[2] (או"ח תקנ"א, יח)

באילו ימים באמת מדובר?

באופן מפתיע (או לא..) מקורות אחרים בחז"ל מציינים טווח תאריכים אחר שבהם קטב מרירי שולט, המנתקים כל קשר לימי החורבן על המקדש.

המאירי כותב שהאיסור להכות את התלמידים חל "בתקופת תמוז" והוא לא ציין את שלושת השבועות מי"ז בתמוז עד ט' באב.

"וכשמכין אותן אין מכין אותם מכת מרדות אלא מכה קלה כדי להזהירם ולא יכה אותם בשוטים אלא ברצועה וכן התבאר בתלמוד המערב [קטע זה אינו נמצא בירושלמי שבידינו] שאין מכין אותם בתקופת תמוז אלא מעט אמרו שם ז"ל על ר' יוחנן מפקד לספריא דלא לימחון לטליא בתקופת תמוז מן גו דשליט בה קטב מרירי" (בית הבחירה – בבא בתרא כא.)

גם בתלמוד הבבלי מוזכרים תאריכים אחרים בהם קטב מרירי שולט:

"קטב מרירי… אביי הוה שקיל ואזיל, ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה, חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה, אהדרא לרב פפא לשמאליה, ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה. אמר ליה רב פפא: אנא מאי שנא דלא חשש לי? אמר ליה את שעתא קיימת לך. מחד בתמוז עד שיתסר ביה – ודאי שכיחי, מכאן ואילך – ספק שכיחי ספק לא שכיחי…" (פסחים קיא: דפוס וילנא[3])

כאן מוזכר שמתאריך א' בתמוז עד ט"ז לחודש, קטב מרירי שכיח, ואחרי ט"ז בתמוז ספק אם שכיח. אך מעניין יותר גירסתו של בעל "מנורת המאור" (ר' יצחק אבוהב – שחי בערך בשנת 1300): "ומתקופת תמוז עד ששה עשר באב ודאי שכיחי ומשיתסר ואילך ספק שכיחי ספק לא שכיחי" כלומר, קטב מרירי שכיח/שולט מתחילת תקופת תמוז (שהיא א' תמוז) עד ט"ז באב, ויכול עדיין להיות מצוי גם לאחר מכן.

מקור נוסף נמצא בצוואת רבי אליעזר הגדול[4]:

"בני, אל תשב בצל החמה בימי תמוז ואב, וכל שכן שלא תישן בלילה לאור הלבנה, וע"ז נאמר יומם השמש לא יככה וירח בלילה (תהלים קכ"א), ביום מפני מרירי ובלילה מפני איגרת בת מחלת (פסחים קי"ב), וכ"ש כשהלבנה בחידושה, ה' ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם."

מכאן אנו רואים שקטב מרירי שולט לאו דווקא בבין המצרים אלא בתקופת תמוז (הכולל את החודשים תמוז, אב ואלול)

אכן בביאור הלכה על השו"ע כותב החפץ חיים שלא רק בשלושת השבועות קיימת סכנה אלא גם מתחילת חודש תמוז ועד ט"ז בתמוז (או עד ט"ז באב לפי גרסת ר' יצחק אבוהב):

"ולפי מה שמבואר בפסחים קי"א ע"ב יותר יש ליזהר מחד בתמוז עד שיתסר דודאי שכיחי [פתחי עולם]" (או"ח תקנא ס' יח ס"ק קב).

עד כאן ראינו שקטב מרירי קשור קשר הדוק עם תקופת תמוז, (הכוללים בין היתר את "שלושת השבועות" אך גם הרבה לפני והרבה אחרי…) וכן אין הקטב מרירי קשור לימי אבלות/חורבן.

אז מהו בעצם קטב מרירי ה"שולט" בחודשים אלו?

האם קטב מרירי הוא שד? לענות על שאלה זו קודם כל צריכים להגדיר מה הם שדים והאם הם קיימים במציאות. "שדים" במובנם הפשוט כיצורים מוזרים ו/או רוחניים או לעיתים בלתי נראים אינם אלא יצירי-דמיונו של האדם. כותב האור החיים בפירושו לתורה,

"והדגה וגו' מתה. הכונה בזה לומר כי היה להם סימן במעשה זה כי לא היה מעשה שדים ולא מעשה כשפים כי מעשה שנים אלו יהיו דמיון ולא ממש והדמיון יהיה לעין הרואים לא שיהיה ממש דם שיהרוג כל שותיו ואפי' דגים, לזה אמר והדגה וגו' מתה ויבאש היאור, וזה יהיה להם לאות עולם כי מעשה אלהים המה פעולה צודקת ולא דמיון. עוד אמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים וגו' כי אפי' במרחצאות ובאמבטאות. ואולי כי ירצה עוד לומר שהדם ההוא שנעשה מהמים הגם שהיו נוטלים אותו ממקום זה ונותנים אותו במקום אחר וחוזרים וכו' וכל דבר שיהיה ממעשה שדים יבטלהו שינוי מקום ובפרט כשיניחוהו בארץ כידוע (זהר ח"ב קצ"ב) ומה שלפנינו היה הדם בהויתו בכל ארץ מצרים" (שמות ז, כא)

וכן המאירי בפירושו למסכת ע"ז כתב[5],

"…דברים אלו לא הותרו אלא ברפואות טבעיות אבל כל שמרפא דרך לחישה בשם ע"ז או כוכב או אליל או בשם שדים למאמינים מציאותם וכיוצא באלו אסור אף בודאי מת שדברים אלו דברי תהו הם ושמא יזדמן ויתרפא דרך מקרה וימשך אחר המינות…"[6]

אז למה בכל זאת התכוונו חז"ל כשאמרו שיש בימים אלו סכנה הנקראת "קטב מרירי"? ומדוע תיארו את הסכנה הזאת בדמות שד עם הרבה עיניים, קליפות ושערות?

כדי לענות על שאלות אלו, תחילה נראה היכן מוזכר המושג קטב מרירי במקרא. ובכן מוצאים אנו שהמילים קטב/מרירי מוזכרות שלוש פעמים בתנ"ך:

"מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר" (דברים לב,כד),

"מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים" (תהלים צא, ו),

"יגאלהו חשך וצלמות תשכן עליו עננה יבעתהו כמרירי יום" (איוב ג,ה)

הרלב"ג בפירושו לשירת האזינו כותב,

"קטב הוא מעניין כריתה ומרירי הוא האויר העולה מן הארץ בקצת העתים עם חזק החום. והוא ממית כשהיה טבע הדבר נתך [נפרד] ממנו. וזהו ענין אמרו "מקטב ישוד צהרים". והרצון בו הכריתה שתתחדש בסיבת עפושי האויר. וקראו מרירי ["מריר שלי"] לפי שמגבוה תהיה סיבת אלו העפושים הכוללים. והוא מפאת חום השמש והכוכבים, שיהוו אלו ההויות בבטן הארץ ויעלו משם בקצת העתים אלו האדים המפסידים" (דברים לב, כד)

כלומר, אויר חם ומסוכן. הרד"ק הסביר באופן דומה "בקטב ישוד צהריים",

"מדבר באפל יהלך. בלילה מפני הקרירות, ובצהרים מפני החמימות. וקטב, כמו (הושע יג, יד): אהי קטבך שאול." (תהלים צא,ו)

האבן עזרא פירש גם שמדובר בחום המזיק והמסוכן של השמש והאידים העולים (האויר החם והלח) בעקבות חום השמש:

"כמרירי יום – כמו קטב מרירי ויש אומרים כי הכף כמו כחצי הלילה כמסיגי גבול ועניין מרירי יום חוזק החום הדומה לסם המות ואם נולד בלילה הלילה ההוא יקחהו אופל" (איוב ג, ה) וכן הרלב"ג על אתר, "כמרירי יום – הוא מענין עורנו כתנור נכמרו רוצה לומר חמימות היום ובא במשקל סגריר והרצון בו שיבעתהו האידים העולים בסבת חמימות היום עד שימנעו אורו"

מדרש מסויים מציין ומקשר את תקופת תמוז לעוצמתה של השמש,

"ברה כחמה במלכות יון, סנדריאוס אם אוליאוס חמה שמה והשמש גבור נקרא שנאמר (תהלים יט) ישיש כגבור לרוץ אורח בתקופת תמוז מי יוכל לעמוד כנגד השמש הכל בורחים ממנו, שנאמר (שם /תהלים י"ט/) ואין נסתר מחמתו, כך במלכות יון הכל ברחו ממנו ומתתיה הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקדוש ברוך הוא וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו כולן" (שמות רבה פרשת בא פרשה טו)

עכשיו שאנחנו מבינים מהו קטב מרירי נוכל להבין גם מדוע חז"ל הדגישו שקטב מרירי מתחיל לשלוט בארבע שעות. בגמרא בברכות (כז.) כתוב,

"אמר רבי אחא בר יעקב, אמר קרא: וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן? הוי אומר בארבע שעות." ומסביר רש"י שם "בארבע שעות – דאילו קודם ארבע שעות, אף השמש צונן."

מארבע שעות ואילך, האויר מתחיל להתחמם מאוד מהשמש ואז מתחילה הסכנה. ב9 שעות השמש מתחילה לשקוע והאויר פחות חם. מכל מה שראינו עד עכשיו מסתבר שקטב מרירי הוא סכנה ממשית שמקורה בחום העז שקיים בקיץ, בתקופת תמוז, בשעות החמות של היום (9-4 בשעות זמניות).

ראינו לעיל במדרש איכה רבה את התיאור המוחשי שחז"ל נתנו לקטב מרירי: "… כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות…עין אחת נתונה על לבו…". הרב שלמה צדוק מסביר בספרו "המאור לאגדה" את המושג קטב מרירי בדרך שראינו לעיל, ומנמק מדוע חז"ל בחרו לתארו כפי שתיארו ולהתייחס אליו כאל-דבר מיסטי ועל-טבעי:

"קטב מרירי, הוא סוג חולי ממכת שמש ורוח חמסינית. וע"כ אהדר אביי לרב הונא לימינו שהיה צד הצל בה מפני שהיה חלש[פסחים קי"א:]. וזה ענין מה שאמר לו את קיימא לך שעתא. (שהיה בריא וחזק) ותיארו וציירו את חשש חולי זה בדמוי מוחשי כדי להרבות את הזהירות ממנו."[7]

ה"אשל אברהם" מבוטשאטש באוקראינה, מביא בהערותיו על פסק השו"ע מספר טעמים מדוע אין כל כך חוששים במדינתו לקטב מרירי, ומסיים ואומר במפורש שאין חוששים במדינות קרות לקטב מרירי אף בתקופת תמוז,

"…פשוט שאין זה במקום שהאנשים מצויים, אין צריך לומר בבנינים שיש בהם מזוזה. אך גם באחורי הבתים, כל שהוא עדיין בכלל שם העיר או הכפר או אולי גם עיבורו. נראה שאין חשש. וכמ"ש בכמה דוכתי דהבא להוסיף בכגון זה חשש עליו הראיה. וכל הספיקות הם בכלל דלא ידע שומר פתאים ה'… ואודות הכאה, מפורש במדרש שוחר טוב צ"א ובאיכה ישבה פסוק ג' ובפ' י"ב בבמדבר, ולא ראיתי שם כלל אודות הליכה רק שלמדו מהמעשים הנזכרים שם שמשמע שהיה ביום, ומ"מ י"ל שהיה זה רק במדבר במקום תהו, מה שאין כן באתר דנהיגי אינשי למיזל וכל שכן כשנשמע שם קולות בני אדם. המנהג מכריע במדינות אלו הנוטים לקור שאין חשש בזה. ולית דחש. ואין על זה שום פתחון פה."  (או"ח ס"ס תקנ"א)

כיצד יש להתייחס לקטב מרירי בימינו, והאם באמת שלושת השבועות מועדים לפורענות יותר משאר ימי השנה?

המסקנה העולה מתוך דברינו לעיל, שבתקופת תמוז, בקיץ, יש להיזהר כשנמצאים זמן ארוך בחוץ תחת חום השמש, לחבוש כובע, לשתות הרבה מים, לשים קרם הגנה, ולהשתדל להיות בצל ככל שמתאפשר.

אך האם יש בסיס לאמונה הרווחת בציבור שימי בין המצרים מועדים לפורענות יותר משאר ימים? האם אפשר לבדוק זאת באופן סטטיסטי? נעיין בשלוש דוגמאות: פיגועי התאבדות, טביעות, ותאונות דרכים.

פיגועי התאבדות:

האם היו יותר פיגועי התאבדות בישראל בין התאריכים י"ז בתמוז לט' באב? מעיון בנתונים בין השנים 2001-2005, רק 4 מתוך 122 פיגועי התאבדות התרחשו בשלושת השבועות[8].

טביעה בים/בריכה (אצל ילדים ונוער עד גיל 17):

ע"פ עמותת "בטרם", בהסתמך על נתונים מתוך מיזם NAPIS – מאגר "תיעוד היפגעויות מהתקשורת", בין השנים 2008-2013, רוב מקרי הטביעות בים/בריכות של ילדים ונוער קרו בחודשי יוני-אוגוסט (לקריאת הדו"ח לחץ כאן). כמובן שימי בין המצרים נמצאים בין ימים אלו, ולכן ב"זיכרון האמוני/דתי" רבים נוטים לחשוב שמקרי הטביעה הם תוצאה מרוע מזלם של ימים אלו לישראל. אך מבחינה סטטיסטית, כפי שאין כמעט מקרי טביעה שלא בעונת הרחצה בחודשי החורף, כך אין זה מפתיע לראות אירועי טביעה רבים בחודשים שהכי הרבה בני אדם נמצאים בחופים ובריכות השחייה.

Photo Credit: "בטרם"
Photo Credit: "בטרם"

תאונות דרכים:

על פי בדיקה שערכה עמותת "אור ירוק" לשנים 2003-2008, דווקא בחודשי פברואר נהרגו הכי הרבה בני אדם (בערי ישראל המונות מעל 20,000 תושבים) לעומת חודשי יוני, בהם נהרגו הכי מעט בני אדם בערים אלו[9].

 

 

הערות:

[1] איכה פרק א, ג

[2] המקור לדין זה הוא בדברי ההגהות מיימוניות, הרוקח, ושבלי הלקט שהביאו מקור מדברי חז"ל שמופיע במדרשים שונים ובגירסאות שונות

[3] בחלק מכתבי היד, במקום "מחד בתמוז" כתוב, "(מחד) בתקופת תמוז ועד שיתסר (ביה)"

[4] נמצא בספר ארחות חיים ואוצר המדרשים ערך אליעזר עמ' 28

[5] עמוד כז:

[6] במקום אחר כתב:

"בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברי' המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להזהר מן הזוגות וכשתקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם והוא שאמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין…" (בית הבחירה למאירי, פסחים קט:)

[7] במאמר "השימוש בשקר חינוכי" הזכרנו יסוד זה של חז"ל שהפליגו בתיאורים שונים כדי להזהיר את העם ולגרום להם לשמור את נפשם בזהירות יתירה.

[8] ראה נתונים כאן

[9] בהסתמך על נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). – http://www.oryarok.org.il/?p=2215