Photo Credit: Chris 73 / Wikimedia Commons, "Pool of a medieval mikveh in Speyer, dating back to 1128." CC BY-SA 3.0

מקבילות לחוקי טומאה וטהרה ומאכלים אסורים בעמי קדם

מנהגי טומאה וטהרה היו נפוצים אצל עמים שכנים לעם ישראל בעת העתיקה. שררה אז אצל עמים רבים יחס דומה לטומאה והיו קיימים מנהגים דומים כיצד להיטהר מטומאה. עמים למדו אחד מהשני והשפיעו אחד על השני. אפשר לומר שגם התורה אימצה, שינתה, ושדרגה מנהגי טומאה וטהרה ואיסורי אכילה שהיו נהוגים אצל שכנותיה. במיוחד אפשר לומר זאת על מנהגי כוהני העמים. מנהיגי ונביאי ישראל שאפו שחוקי התורה יהיו לא רק החוקים של הכוהנים, אלא של כל עם ישראל, בבחינת "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"[1].

טומאת הנידה והרחקתה

התורה מצווה על טומאת הנידה למשך שבעה ימים:

"וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב"[2]

אצל עמים רבים בעולם העתיק היה נהוג להתייחס אל הנידה כטמאה. בבבל העתיקה, האשה בעת נידתה היתה נחשבת טמאה ולא נקייה, והיתה משוחררת מלעבוד במשך כל זמן נידתה. כמו כן, גבר שנגע באישה נידה היה בעצמו טמא ששה ימים.[3] גם במצרים העתיקה דבר זה היה נהוג וכן היה אסור לנידות להיכנס למקדשים בזמן נידתן.[4]

אצל שבטים מסויימים בעולם העתיק, התייחסו לאשה בימי הווסת כמסוכנת לסביבתה ולעצמה. היא היתה נחשבת כפוגעת במעיינות, בשדות וכרמים, בדגים ובימים, ובחפצים וכמובן באנשים. לפיכך יש מנהגים שונים של הרחקת האשה הנידה מביתה ומסביבתה, איסורים על נגיעתה בדברים שונים, איסורים על כניסתה למקומות מסויימים ובמיוחד למקומות של קדושה. למשל, אסרו על נשים בימי ווסתן לחלוב, לבשל, לרכוב, ואפילו לגעת בחפצים רבים שהיה להם חשיבות בעיני השבט. יש גם שאסרו עליה לדרוך בשבילים שאנשים הולכים בהם, או אפילו להסתכל על חפצים שונים. זאת הסיבה שהרחיקו את האישה בזמן ווסתה ממקומות יישוב, וקבעו לה "סוכה מרוחקת" לעצמה.[5]

טומאת היולדת וטהרתה

דיני היולדת מופיעים בתורת כוהנים (ספר ויקרא):

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:  וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:  וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:  וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:  וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:  וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:"[6]

בהוראות כוהנים חיתיות נמצאו רעיונות דומים לאלו שבתורה על תהליך טהרתה של היולדת:

"כה אמר פאפאניקרי , כוהן ארץ קומאני : כי תשב אשה על האובניים ללדת … לאחר שבעת ימים … אם זכר ייוולד … כאשר יגיע החודש השלישי … יטהרו . ואם נקבה תיוולד ויגיע החודש הרביעי יטהרו….. זו תורת פאפאניקרי , כהן קומאני . "

המשותף לשתי התורות הוא שבעה ימים של היטהרות היולדת בהולדת זכר, ופרקי זמן ארוכים יחסית של "ימי טהרה" כוללים יותר: 33 ימים לעומת חודשיים ללידת זכר, ו66 ימים לעומת שלושה חודשים ללידת נקבה. גם צורות הפתיחה והסיום בשתי התורות דומות. "כה אמר פאפאניקרי…זו תורת פאפאניקרי" לעומת "וידבר יהוה אל משה…זאת תורת היולדת"[7]

יש שהבינו שימי הטהרה הארוכים אצל החיתיים אחרי הלידה היו ימי טהרה של התינוק הנולד ולא של האמא[8].

הלכות כשרות ומאכלים אסורים

לפני שניגש למקורות מקבילים ואיסורים דומים אצל העמים, נציג את הפסוקים בתורה שעוסקים במאכלים אסורים:

"לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה:  זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:  אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר…" (דברים פרק יד)

"…כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:  אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:  וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:  וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:  וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:  …אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵל…וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם [עופות טורפים] אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:  וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:  אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:  וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:  וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף:  וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:  וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:  כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: ס  אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:  אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:  …זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:  לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:" (ויקרא פרק יא)

בחוקי מאנו[9] (ספר החוקים היסודי של הדת ההינדית העתיקה[10]), נאסרו עופות טורפים (אלו שתוקפים עם מקוריהם או סורטים עם אצבעותיהם, או אוכלים דגים ובשר). התרנגול גם נאסר וכן חלב של חיות עם פרסה אחת. כמו כן נאסרו דגים אשר אוכלים כל סוג של בשר, וכן חיות עם 5 אצבעות או חיות ועופות "מוזרים". בהמות מותרות הן אלו אשר להן שיניים בלסת אחת בלבד (מעלות גרה), חוץ מהגמל. בנוסף מותרים באכילה הקיפוד, הקרנף, הצב, והארנבת[11].

בקובץ חוקים אחר של ההינדואיזם הקדום "חוקי אפסטמבה"[12] (450-350  לפנה"ס) הותר לאכול בהמות שמעלות גרה, אך נאסר במפורש לאכול בהמות עם פרסה אחת, והחזיר(חזיר הבר היה מותר), ובקר (שעד היום קדוש בהודו). אך הדרבן היה מותר. דגים "מעוותים/מעוקמים" ודגים עם ראש-נחש נאסרו[13].  חוקים דומים נמצאים בקבצי החוקים האחרים של הדת ההינדית הקדומה "חוקי ווסישתה"[14] ו"חוקי בנדהיונה"[15]. בחוקי זרתוסטרה[16] הפרסי כנראה היו איסורים דומים לאיסורים בדת ההינדית אך אין דרך לוודא זאת מפני שספרי החוקים הזורואסטריים אבדו[17].

התושבים של חרן (סוריה של ימינו), אכלו את כל הבהמות שמעלות גרה, חוץ מהגמל. כמו כן הם לא אכלו עופות טורפים ויונים. בנוסף, בחרן, לא היו אוכלים חזיר (חוץ מפעם אחת בשנה..) כי הוא היה קדוש לאל הירח סין[18]. גם שבטי ערב (שלאחר מכן התמזגו לדת האסלאם) לא היו אוכלים חזיר.

במצרים העתיקה, הכוהנים לא היו אוכלים את כל סוגי הדגים, עופות טורפים, בהמות (בעלי ארבע רגליים) עם פרסה אחת, או את אלו שהיו להם יותר משתי חלקים בפרסה או ללא קרניים[19]. הם לא הצריכו שיהיו לבהמות את שני הסימנים יחדיו (גם מפריסה פרסה וגם מעלה גרה) אלא אחד מהשניים, ולכן הם אכלו את החזיר ובעלי חיים השייכים למשפחת הגמליים הכוללת גמלים, לאמות, אלפקות ועוד. כמו כן הם אכלו קרנפים.

מנהגי אכילה אחרים של כוהני מצרים

הרבה כוהנים נמנעו מלאכול בשר תמיד. אך כאשר הם היו בתהליכי טהרה כל הכוהנים לא היו אוכלים בשר ואף לא ביצים.

היו להם עוד מנהגי אכילה שונים כגון שאסרו את הנקבות של השוורים וכן אלו מהזכרים שהיו תאומים, נקודים בכתמי צבע, צבע משונה, או משונים בצורתם, אלו עם עין אחת, אלו שהיו דומים במראיהם לבני אדם, או את אלו שהיו כבר מאולפים לעבודות, או כאלה שהיו דומים לחיות מכובדות או קדושות[20].

סגולות האזוב לטהר

בתורה האזוב מוזכר רבות בתהליכים של היטהרות מטומאות שונות. הפעם הראשונה שאנו נפגשים עם האזוב הוא בסיפור יציאת מצרים בספר שמות. לפני מכת בכורות משה מצווה את בני ישראל:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:  וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:  וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף"[21]

כאן לא ברור מדוע זה משנה איך לצבוע את הדם על המשקוף ושתי המזוזות, אך כנראה שהציווי לקחת דווקא אגודת אזוב היה בגלל סגולותיו המיוחדות של האזוב לטהר כפי שנראה בעוד מספר מקורות:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן…וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:  אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:  וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה…

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם…וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:  וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:  וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים:  וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת:  וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר:  זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק:  וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת:  וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת:  לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת"[22]

גם בתהליך ההיטהרות מצרעת העור וצרעת הבית, נעשה שימוש במרכיבים שונים הכוללים את האזוב. השילוב בין אזוב ודם שראינו כהגנה מפני מכת בכורות כדי להציל את בתי בני ישראל במצרים ולטהר אותם, נעשה גם כאן בתהליך ההיטהרות של המצורע ושל בית שיש בקירותיו סוג של צרעת.

בנוסף, בתהליך הכנת אפר פרה אדומה, והשימוש בו לטהר אדם שנטמא למת, נעשה שימוש באזוב,

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:  וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:  וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:  וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף:  וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה…

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:  וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:  וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:  וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:  וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:  וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב"[23]

סגולותיו המטהרות של האזוב היו ידועות גם במצרים בעת העתיקה. הכוהנים המצריים היו אוכלים לחם יחד עם חתיכות קטנות של אזוב כי האמינו בסגולת האזוב לטהר את כוח הלחם[24]. ע"פ דבריו של ד"ר דוד סטווארט בספרו "Healing Oils of the Bible", הקדמונים השתמשו באזוב (Hyssopus officinalis) לטהרה מחטא, התמכרויות והרגלים מגונים, וגם להקלה בדרכי הנשימה, טיפול בגודש, תרופה מכייחת, ולדחות ולסלק רוחות רעות.

טהרת הכהן

לפני שהכהנים בישראל יכלו לשרת במקדש ולהקריב קרבנות, הם היו צריכים להיות טהורים מכל דבר טמא כגון שכבת זרע, טומאת מת, ועוד. כמו כן בכניסה אל המקדש לשרת הם היו מחוייבים לרחוץ את ידיהם ורגליהם במים:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:  וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק:  וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם"[25]

גם הכוהנים המצריים שמרו על טהרה וצניעות. כאשר הגיע הזמן לעסוק בפולחן קדוש, הם נשארו מספר ימים בטקסים מקדימים, חלק 42 ימים, חלק יותר וחלק פחות, אך לעולם פעולת ההיטהרות לא פחתה מ-7 ימים. בזמן הזה הם פרשו מיחסי מין והתרחצו במים קרים 3 פעמים ביום, בהשכמה בבוקר, לפני ארוחת הערב, ולפני שעלו לישון. אך אם יצא להם שכבת זרע תוך כדי שינה הם מיד טיהרו את גופם ברחיצה[26].

לפני שהכהן יכל להיכנס למדורים הפנימיים של המקדש וההיכל, מקום משכנם של האלים, הכהן היה חייב לטהר את עצמו[27]. פעולת ההיטהרות לא היתה כדי לכפר על עוון אלא היא סימלה טהרה וקדושה לפני הכניסה למקדש. בכניסה למקדש היתה בריכת אבן או בור מים לרחצה. המים לא רק שטפו את הלכלוך מהרחובות ואת ה"לכלוך" והטומאה הרוחנית; המצריים האמינו שהמים נתנו אנרגייה וכח מסויים בכהן, כפי שגם האמינו שהשמש חידשה כל יום את כוחה מתוך המים שאליהם היא "ירדה" כל ערב[28].

הערות:

[1]  שמות יט, ו

[2] ויקרא פרק טו, יט

[3]  "Texts spoke of women menstruating for six days as "hit by the weapon". During this time, women were considered unclean and released from work. A man who touched a menstruating woman was also regarded as unclean for six days." ("Daily Life in Ancient Mesopotamia", Karen Rhea Nemet-Nejat, Chapter 7, Page 139, 2002 Edition)

-לגבי טומאת משכב ומושב בבבל ראה שם עמ' 78

[4]  Wikipedia, "Women in Ancient Egypt"

[5] מתוך "אנצקלופדיה רפואית הלכתית", ערך נדה וזבה

[6] ויקרא פרק יב, א-ח

[7]  פרופ' משה ויינפלד, בתוך עולם התנ"ך – ויקרא , דברי הימים הוצאה לאור בע"מ ,1996, עמ'  10

[8]  ראה "Images of Women in Antiquity", edited by Averil Cameron, Amélie Kuhrt – עמ' 139.

[9]  v. 7, 11-20 ("S. B. E." xxv. 171 et seq.)

[10]  הועלה על הכתב בין המאה ה-3 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה.

[11]  Jewish Encyclopedia, 1906 Edition, http://www.jewishencyclopedia.com/articles/5191-dietary-laws

[12]  i. 5, 29-39 (ib. ii. 64)

[13]  Jewish Encyclopedia, 1906 Edition, http://www.jewishencyclopedia.com/articles/5191-dietary-laws

[14]  xiv. 38-48 (ib. xiv. 74)

[15]  i. 5, 12 (ib. xiv. 184)

[16] מייסד את דת הזורואסטריות (או בשמה האחר: אמגושיות)

[17]  Jewish Encyclopedia, 1906 Edition, http://www.jewishencyclopedia.com/articles/5191-dietary-laws

[18]  Cheyne and Black, Encyclopaedia Biblica, Vol 1, Pg. 842; Daniel Chwolson, Die Szabier und der Szabismus,  1856, ii. 7, 102; Jewish Encyclopedia, 1906 Edition, http://www.jewishencyclopedia.com/articles/5191-dietary-laws

[19] פורפיריוס מצור – Porphyrius of Tyre(פילוסוף נאו-אפלטוני, לסה"נ 234 –305), "De Abstinentia" 4, 7; Jewish Encyclopedia, 1906 Edition, http://www.jewishencyclopedia.com/articles/5191-dietary-laws

[20]  Porphyry of Tyre, "De Abstinentia" 4:7

[21]  שמות פרק יב, כא-כג

[22]  ויקרא פרק יד, א-נז

[23]  במדבר פרק יט, ב-יט

[24]  Porphyry of Tyre, "De Abstinentia" 4:7,

[25]  שמות פרק ל, יז-כא

[26]  Porphyry of Tyre, "De Abstinentia" 4:7

[27]  Porphyry of Tyre, "De Abstinentia" 4:7

[28]  "Priests in Ancient Egypt", by Marie Parsons, http://www.touregypt.net/featurestories/priests.htm, Retrieved 13/05/2014