Photo Credit - License: CC0 Public Domain

מתי התחילה היממה בישראל בימי קדם?

היממה היא יחידה מעגלית של 24 שעות, ובהיותה מעגלית, אין לה תחילה וסוף אבסולוטיים. בני האדם הם אלו שמגדירים מתי היממה תתחיל ומתי היא תסתיים, האם היא תתחיל עם תחילת הלילה, תחילת היום, או כל נקודה אחרת.

המנהג לציין את תחילת היום בערב היה קיים בבבל העתיקה[1]. אך במצרים העתיקה לעומת זאת היה נהוג לציין את תחילת היום עם זריחת השמש. לאמיתו של דבר יש הגיון לכאן ולכאן. עיקר "היום", עיקר שעות המעשה והפעולה של בני אדם, בפרט בעולם העתיק, היה במשך זמן האור מהבוקר עד הערב. הערב/הלילה היה זמן של התכנסות, זמן למחשבות, ובעיקר זמן "המתנה" ושינה לקראת ה"יום" הבא.

מתי התחילה היממה בישראל בתקופת המקרא?

רק לגבי יום הכיפורים נאמר במפורש בתורה שהוא מתחיל בערב ומסתיים בערב: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם." הפסוק הנ"ל מופיע בהקשר של שאר המועדים המוזכרים שם בפרק, שבת, פסח, שבועות, ראש השנה. אך רק כשהתורה באה לדבר על יום הכיפורים נאמר שהוא מתחיל ב-9 לחודש, בערב, עד הערב של ה-10 לחודש למחרת.

ע"פ פרשן המקרא מימי הביניים הרשב"ם, היום מתחיל בבוקר ולא בערב. עיקרון זה עולה ממספר מקומות בפירושו על ספר בראשית:

"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך – שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב. האור תחלה ואח"כ החשך. שהרי תחלת בריאת העולם היה במאמר יהי אור. וכל חשך שמקודם לכך דכת' וחשך על פני תהום לא זהו לילה:"[2]

"ולחשך קרא לילה – לעולם אור תחלה ואח"כ חשך:

ויהי ערב ויהי בקר – אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום אלא ויהי ערב, שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בוקר, בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר. הרי הושלם יום א' מן הו' ימים שאמר הק' בי' הדברות, ואח"כ התחיל יום שיני, ויאמר אלהים יהי רקיע. ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם, כי לא הצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים, שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שיני:"[3]

"ויהי ערב ויהי בקר יום שני – שנטה היום לערוב ואח"כ ויהי בקר של יום שני. הרי נגמר יום שני מששת הימים שאמר הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות והתחיל עתה יום שלישי בבקר:"[4]

"ויהי ערב ויהי בקר – אז נגמר יום הששי והתחילה…[]:"[5]

הרשב"ם מסתמך על כך שהתורה מתחילה את תיאור הבריאה במאמר "יהי אור". כמו כן הוא מציין שבסוף תיאור הבריאה של כל יום מששת ימי הבריאה נאמר "ויהי ערב", כלומר העריב היום והאור "שקע" ונהיה לילה, ואז "ויהי בוקר" של היום הבא (סיום הפסוק "יום אחד, יום שני, יום שלישי.." מתייחס לאותו יום שהסתיים).

שד"ל[6] אמנם חולק על דבריו של הרשב"ם, אך טענותיו אינן חזקות:

"וכבר היה בימי הראב"ע מי שרצה לפרש שהלילה הולך אחר היום, ושהשבת מתחיל בבוקר, ופירש ויהי בוקר יום אחד כשהיה בוקר יום שני אז נשלם יום אחד; והראב"ע כתב נגד הסברה הזאת ס' "אגרת השבת" לבאר תכונת השנה והחודש והיום הנזכרים בתורה (וכבר הוצאתי האגרת ההיא לאור ב"כרם חמד" רביעי); אבל פסוק מערב עד ערב (ויקרא כ"ג ל"ב) הוא ראיה חותכת ואין צורך לראיות אחרות."

דבריו כאן אינם ראייה, כי מה שנאמר ב-9 לחודש בערב, מערב עד ערב, – זהו יוצא מן הכלל רק ביום כיפור, משמע שלא בשבת ושאר המועדים כמו שהזכרנו לעיל. שד"ל ממשיך ואומר,

"ואף על פי כן היה אפשר לפרש, כי תחילה נמשך זמן האור ואח"כ בא הערב, ואחריו נמשך זמן החושך, ואח"כ היה בוקר, והיה זה יום אחד מימי הבריאה, אעפ"י שאין זה יום התורה; אלא שלפי זה אין טעם שיזכיר הכתוב שיעור יום הבריאה, מאחר שאין זה יום התורה. ואין לומר שאין שום יחס ליום התורה עם יום הבריאה, כי הנה יום השבת הוא נסמך על הבריאה, ואם היה שבת הבריאה מבוקר עד בוקר, למה תהיה שביתתנו מערב עד ערב? ע"כ הנכון כמו שפירשתי. "

שד"ל כאן שואל אם בכל זאת נפרש שהגדרת תחילת היום בתורה הוא מבוקר לבוקר, מדוע אנו שובתים בשבת מערב לערב? שד"ל לא מוצא תשובה לשאלה זו ולכן מסיק שהפירוש הנכון הוא מערב עד ערב. אך כפי שהראנו במאמרים אחרים, ישנם עוד דוגמאות בהן חכמי הדורות הנהיגו מנהג אחר ממה שהיה נהוג בימי קדם. יתכן שלאחר גלות בבל אנשי כנסת הגדולה וחז"ל הנהיגו שהיממה תתחיל בערב כפי שהיה מקובל בבבל.

גם ע"פ תיאור המן בספר שמות, משתמע שהיממה התחילה בבוקר ולא בערב:

" וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:  וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:  וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ:  וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לְאָכְלָה:  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:  וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:  וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:  וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:  וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיקֹוָק הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה:  שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ:  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: ס  וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:  רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:  וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:  וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת:  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן:  וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:"[7]

נאמר כאן שהמן ירד כל בוקר ששה ימים בשבוע אך ביום השביעי לא ירד. ביום השישי ירדה לבני ישראל כמות כפולה בשביל יום השישי ויום השבת. משה אומר לבני ישראל ביום השישי "שבת קודש לה' מחר". המן של יום השישי הספיק ליום השישי מהבוקר עד הערב, וכן הוא הספיק להם ליום השביעי (שבת) מהבוקר עד הערב. בבוקר של יום השביעי משה אומר לבני ישראל "אכלוהו היום, כי שבת היום לה' ". על פי כל זה, אם ביום השישי משה אומר לבני ישראל "שבת קודש לה' מחר", ולמחרת הוא מודיע להם "שבת היום" – שבת ע"פ זה מתחילה בבוקר של יום המחרת, כלומר, בבוקר של יום השביעי ולא בערב של יום השישי.

 

הערות:

[1] יש חוקרים הטוענים כי זהו מקור המנהג אצל היהודים

[2] רשב"ם בראשית פרק א פסוק ד

[3] רשב"ם בראשית פרק א פסוק ה

[4] רשב"ם בראשית פרק א פסוק ח

[5] רשב"ם בראשית פרק א פסוק לא

[6] בראשית א, ה

[7] שמות פרק טז, יא-לו