Photo Credit: אבישי טייכר, "פנים בית הכנסת בושאייף במושב זיתן" cc-by-sa-2.5
(לתמונה זו אין קשר למאמר)

בעיות הקשורות לתפילה ובית הכנסת

אוטומטיזצייה חסרת כוונה בתפילה

ישנם הרבה אלמנטים בעייתיים במסגרת התפילות בבתי הכנסת. לדוגמא, חזרת הש"ץ מיועדת להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי (מי שלא יודע את נוסח התפילה בע"פ). אך היום כשאין מישהו כזה כי יש סידורים מודפסים וכולם יודעים לקרוא אין יותר צורך לחזור על התפילה פעמיים. כמו כן חזרת הש"ץ גם קשה על השליח ציבור עצמו כי הוא צריך לומר פעמיים 19 ברכות ברצף, וספק אם הוא יוכל באמת לכוון כראוי בשניהם. גם עצם המנהג שרבים מתפללים מנחה וערבית צמודות, אחת אחרי השנייה ברצף, מכביד על המתפללים וגורם לתפילה להרגיש כעול ולא כתפילה זכה מעמקי הנשמה. ישנה הלכה שאם אדם היה אנוס ולא יכל להתפלל מנחה, חובה עליו להתפלל שמונה עשרה ברכות פעמיים בערבית. "קנס" זה רק מחמיר את בעיית הכוונה בתפילה. זה יוצר מצב שבו כמעט בוודאי המתפלל לא יכוון בתפילתו.

ישנו פסק הלכה חדש יחסית שנפסק בשולחן ערוך, שבימינו בגלל שקשה לאנשים לכוון בתפילה, אם אדם לא כיוון בתפילה בברכה הראשונה, הוא אינו חייב לחזור להתפלל שוב את אותה תפילה למרות שחז"ל קבעו שהוא כן צריך לחזור ולהתפלל שוב. אין זה בגלל שאנשים היום יותר טרודים מפעם ולכן אינם מכוונים כראוי. הרי היום אנשים יכולים להתבודד במשך שעות ולדבר עם אלוהים בכוונה עצומה ולהזיל דמעות, אבל כאשר מגיע תפילת מנחה או ערבית, פתאום שורר באוויר משהו שנקרא "חסרון כוונה".. ברור שבן-אדם לא יכוון בשמונה עשרה! כופים עליו לומר את אותו טקסט 3 פעמים ביום. הסיבה שהוא לא מכוון היא לא בגלל שהדורות האחרונים איבדו את "סגולת הכוונה בתפילה". אלא, הוא לא מכוון כי הוא רוצה להתפלל מהלב שלו לבורא עולם, ולא לומר משהו שמישהו אחר כפה עליו להגיד. רוב הציבור היה בהחלט מכוון יותר בברכות שהיה לו מה להוסיף בהן.

לשוא רבנים מחפשים אחר פתרון לגרום לאנשים לכוון בתפילה. הפתרון מאוד פשוט. אין לאף אחד שום בעייה לכוון בתפילה כפי שאין לאף אחד בעייה לכוון במה שהוא אומר כשהוא מדבר עם בן אדם אחר. אי אפשר להכריח ולכפות מישהו לומר את אותו טקסט כמו תוכי 3 פעמים ביום, יום אחרי יום שנה אחרי שנה ולצפות שהוא יתלהב כל יום מחדש מאותו טקסט כאילו מעולם לא אמר אותו.

הרבנים כן ראו את הקושי שיש בתפילות הקבע על הציבור, אך הם לא רצו לשנות משהו יסודי בתפילות עצמן, אלא הם רק לא חייבו אדם לחזור שוב לתחילת העמידה אם הוא לא כיוון בברכה הראשונה של התפילה. היה יותר ראוי לפסוק הלכה מתקנת, שתגרום לאנשים לרצות להתפלל בכוונה, ולא להשאיר את המצב כמו שהוא עם אותם תפילות ואותו נוסח מחייב, שחייב אדם לומר שלוש פעמים ביום.

בעניין דומה, כדי לומר קדיש מסויים צריכים לומר לפני כן דברי תורה. אם לא נאמר דברי תורה ורוצים בכל זאת לומר קדיש, אפשר לומר את הפסוק לקמן שלקוח מהגמרא ואז לומר קדיש,

"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"

אך פסוק זה הפך במרוצת השנים לסוג של פעולה כפייתית שגם אם כן אמרו כבר דברי תורה וחלקים מהגמרא אפילו, בכל זאת מספר אנשים בבית הכנסת יאמרו את המשפט לעיל (בדרך כלל במהירות) ואז יאמרו קדיש. אמירת משפט זה הוא מיותר לחלוטין עקב העובדה שכבר אמרו דברי תורה. זו היא עוד דוגמא של האוטומיזצייה של התפילה והפיכתה לטקס חסר משמעות.

גם מתוך בית הכנסת עצמו ניכר הקפאון הגלותי וקראות חז"לית: אם תשימו לב, אפילו מזמורים וקטעי תפילה שונים ממסגרים ותולים על הקירות. כיצד אפשר לשנות נוסח תפילה או להוסיף אליו תפילות חדשות כאשר התפילות והנוסחאות הישנות ממלאות את הקירות "מקיר לקיר" ממש בתמונות ממוסגרות ברוב פאר והדר? המסר הסמוי בכל זה הוא שאין כוונה לשנות כלום יהיה מה שיהיה. כיום בית הכנסת משמש כעין מוזיאון הנצחה של מסורת ישראל לדורותיו, יותר מאשר בית תפילה נטו. קטעי תפילה מאוחרים כגון מודים דרבנן, קדיש, ובריך שמיה נתלים על הקירות במסגרות ענקיות שרק מנציחות את התפילות הללו ולא מאפשרות לשום שינוי/תוספת להתרחש. התפילה, החלק הכי עמוק של עבודת ה' אמורה לנבוע מהלב ולהיות תפילה חיה מתוך לבו של האדם – אך לעומת זאת מתקבעות התפילות של העבר ולא מאפשרות לתפילות של ההווה שום מקום לנחות, לא בסידור, לא בסדר התפילה ביום-יום, וגם לא על הקירות… כל מרכיבי בית הכנסת עם התפילות המתקיימות בו זועקים קיפאון ולולאה אין-סופית של אוטומצייה ושינון במקום מקום של תפילה פשוטה מהלב, מליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמיים.

לשבח כפי הראוי

אם נסתכל לרגע בתוכן נוסח התפילה נגלה שעדיין משבחים את אלוהים באותם שבחים עתיקים כמו פעם, על השמש הזורחת כל בוקר ועל הירח שמאיר בלילות וכו'. מדוע לא משבחים ע"פ ידיעותינו את המציאות כיום? לשבח את אלוהים באופן קבוע באותם שבחים ולהתעלם מכל הדברים שגילינו בבריאה שלו במאות השנים האחרונות, אינו ראוי. לא יצוייר שמישהו בא לראש העיר ורצה לשבח את מעשיו ופעולותיו בפיתוח העיר, וציין את כל הדברים הקטנים שהוא עשה והתעלם מכל הדברים הגדולים שהוא עשה. או ששיבח פיתוח מסויים שלו אך רק בהיבט שולי ולא בהיבטים היותר משמעותיים של אותו פיתוח, או שהוא שיבח אותו על משהו שהוא עשה לפני 20 שנה והתעלם לגמרי מכל ההצלחות שלו בשנה האחרונה. כמובן שראש העיר לא היה מקבל זאת בעין יפה.

כך הוא הדבר גם ביחס לאלוהים. השבחים בסידור נכתבו בתקופות מסויימות ע"י אנשים שתיארו את מפעליו של אלוהים, הטבע והבריאה, השמש והירח, ע"פ גבול השגתם אותם. אך כיום אנחנו מבינים הרבה יותר לעומק ורואים דברים שהדורות הקודמים לא ראו, ולכן היה ראוי להמשיך לשבח את אלוהים לפי איך שאנחנו רואים את הבריאה וכל אשר בו, ולא ע"פ המשקפיים ויכולת הראייה של הדורות הראשונים שראו חלק קטן מאוד מיופיו של הטבע, וכן יש לנו לצפות מהדורות שיבואו אחרינו שיוסיפו לגלות עוד ועוד על הבריאה עד שיראה להם שהתיאורים והשבחים שלנו אינם מספקים ויצטרכו להוסיף גם הם ולעדכן את אופי תיאור הבריאה.

בעיות אחרות:

תרגום מעשה ראובן והתוכחות בפרשת בחוקותי וכי תבוא

חז"ל קבעו שיש פסוקים שאסור לתרגם אותם בציבור. רוב עדות ישראל כבר לא מתרגמים את הקריאה בתורה כלל אך מנהג זה עדיין נשאר בקרב התימנים. איסור זה נובע מכך שישנם פסוקים בתורה שחז"ל העדיפו שמי שאינו מבין את הקריאה בתורה בעברית, עדיף שלא ישמע את אותם קטעים בתרגום לארמית. אך בימינו, כולם כבר מבינים את הקריאה בעברית, והתימנים שממשיכים לתרגם את התורה לארמית אינם מתרגמים עדיין את התוכחות בפרשת בחוקותי וכי תבוא ואת מעשה ראובן, למרות שטעם האיסור הזה בטל מאז שהעם כבר לא דיבר ארמית, ועוד יותר כאשר העם מבין לגמרי את הקריאה בתורה בעברית!

האם רק החזן(בעל קורא) יודע לקרוא בתורה?

כאשר מעלים מישהו לתורה והוא לא יודע לקרוא, החזן קורא במקומו. אך ההלכה מעדיפה שהעולה בעצמו יקרא. אבל בגלל הטורח והזמן הרב שנצרך כדי לעבור על הפרשה לפני כן ולזכור את הטעמים וניקוד המילים בעל פה, ברוב המקרים החזן קורא עבור העולים לתורה. אך יש פתרון מאוד פשוט שיכול לאפשר לעולים לקרוא בתורה בעצמם כפי שההלכה דורשת לכתחילה. הפתרון הוא לכתוב את הניקוד והטעמים בתורה. ראוי לציין שבזמן תקנת חז"ל עדיין לא היו משתמשים בניקוד וטעמים כתובים בשום מקום. אלו היו בעל פה לגמרי. רק לקראת סוף האלף ה-1 לסה"נ חכמי המסורה קבעו סימני ניקוד וטעמים בכתב. לפני שהיו סימני ניקוד וטעמים עולה שעלה לתורה היה חייב לדעת בע"פ את הקריאה והניגון. אך היה ראוי לכתוב את הטעמים בתורה כדי לאפשר לכל עם ישראל, גם אלו שלא בקיאים לגמרי, לקרוא בעצמם בתורה. חכמי תימן הקדומים כבר התירו לסמן בתורה סימוני סוף פסוק ואתנחא (חצי פסוק) ועוד[1] כדי לעזור לעולה שקורא בתורה. היה עדיף שיסמנו בבירור בדיו גם את שאר הניקוד והטעמים בתורה כדי לאפשר לקיים את קריאת התורה כפי שתקנו חכמים שהעולה בעצמו קורא בתורה, ודבר זה גם יחסוך את הזמן המרובה והמייגע כדי לזכור בע"פ את הטעמים.

מבקשים גשמים רק אחרי שעולי הרגלים חוזרים לבבל…

בתקופת הגשמים צריכים גשם. על זה כולם מסכימים. וכן על מועד הגשמים ההלכתי והמציאותי שהוא אחרי סוכות, כולם מסכימים גם. ועל העיקרון שצריך להתפלל על הגשמים גם כולם מסכימים. אז מדוע לא מתפללים על הגשמים כשבאמת צריכים אותם, מיד עם צאת חג הסוכות בשמיני עצרת? מדוע רוב ככל פוסקי ההלכה מצריכים לחכות עוד שבועיים? אותם שבועיים נצרכים לדעתם כדי שאלו שבאו לבית המקדש לסוכות יספיקו לחזור לבתיהם בעיראק (בבל) לפני שהגשמים ירדו. אך כיום אין בית מקדש נכון? אז על איזה עולי רגלים מדובר? כמובן שיש כאן הלכה שאין לה שום הגיון בימינו אך רוב פוסקי ההלכה קבעו שאין לשנות את המנהג שהיה נפוץ כשבית המקדש היה קיים ולכן עלינו להמתין עם בקשת הגשמים למשך שבועיים, למרות שאנו כל-כך זקוקים לגשמים וחלק מפרנסתנו תלויה בירידת הגשמים. יוצא מכל הנ"ל ששמירת המנהג הישן והלא רלוונטי גוברת על רצון של תפילה מהלב לבורא עולם לגשם. אסור לבקש מאלוהים גשם כי לפני אלפיים שנה חיכו לעולי הרגלים ולא ביקשו גשם. מה קורה כאן?

משפטים לא עדכניים בנוסח התפילה

"ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו[2]" (שחרית), "שא נס לקבץ גלויותינו" (עמידה), "הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קודשך להשתבח בתהילתך" (זמירות), "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" (מוסף של שבת), "והביאנו לירושלים", "פרוק ית ענך מפום ארייוותא"(תרגום: תציל את צאנך מפי האריה) – מתוך השיר "יה רבון עולם", "הרחמן הוא ישבור עול גלות מעל צווארנו" (ברכת המזון), ברכה שמוסיפים בתשעה באב,

"נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה; האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים."[3]

נציין בהקשר זה גם את העובדה שקיימות תפילות וטקסים אחרים הנאמרים בארמית. מדוע עדיין משאירים תפילות שייסדו אותם דוברי ארמית לציבור דוברי ארמית, כגון הקדיש, בריך שמיה, ועוד, (וכן נוסח הכתובה)? מדוע לא אומרים תפילות אלו בעברית שהיא לשון הקודש וגם שפת רוב העם כיום?

שהם משתחווים להבל וריק.. האמנם?

בהרבה מקומות בתפילה, יום יום, אנחנו עדיין מתייחסים לאומות העולם כאילו שהם עובדי אלילים ולא מכירים עדיין את האלוהים האמיתי "שלנו". האם באמת אפשר עדיין לומר "כִּי כָּל אֱלהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים, ויהוה שָׁמַיִם עָשָׂה" (פסוקי דזמרא של שחרית וקבלת שבת) או "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לָהֶבֶל וָרִיק וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לא יושִׁיעַ", "לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרות יִכָּרֵתוּן" (עלינו לשבח). חוץ מחלק מהנוצרים שמאמינים שישו הוא סוג של אל ואנשי המזרח שמאמינים בבודהא, רוב העולם כבר אינו עובד אלילים. שתי הדתות הגדולות נצרות ואסלאם הינם דתות מונותאיסטיות.

כיצד אם כן אפשר להדגיש גם בקריאת שמע "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" אלוהים הוא לא רק אלוהינו יותר, רוב העולם מכיר באלוהים ויודע שהוא אחד[4]. כמובן שיש עדיין עבודה זרה במקומות מסויימים בעולם, וישנם רבים אשר אינם מאמינים כלל ב"אלוהים של הדת", אך זהו מפני שהם מסבירים את אלוהים בצורה אחרת מאיתנו, ולא שהם מאמינים באלים אחרים או בכוחות מרובים ומנוגדים ביקום (ראה דיון בהרחבה במאמר שלנו על אלוהים).

בכל אופן לפחות הניסוח בתפילה היה צריך להשתנות ולעבור התאמה למציאות בימינו ולא להשתמע כאילו כל העולם עובד אלילים.

ברכת הגומל נאמרת ללא ציון או תיאור ההצלה:

בארבעה מקרים חובה לומר ברכת הגומל: עוברי ימים, עוברי מדברות, חולה שנתרפא, והיוצא מבית כלא. אלו הקטגוריות של אלו החייבים לומר את ברכת הגומל אך כמובן שישנם מקרים רבים אחרים שנכללים בתוך הקטגוריות האלו. לומדים על החובה להודות לה' על ההצלות הללו מתוך פרק בתהילים. אך באופן מפתיע, רוב ככול אלו האומרים את ברכת הגומל אינם מודיעים לקהל את הנס/פלא/הצלה שקרה להם שבגללו חובה עליהם להודות. כולם אומרים רק את נוסח הברכה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב" והקהל עונה "אמן, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה ועד". אך הקהל אינו יודע בגין מה המברך מודה לה'. לעומת זאת באותו הפרק שממנו חז"ל למדו על חובת ההודייה אחרי הצלה, נאמר בפירוש שמי שניצול מארבעת הדברים שתוארו לעיל צריך לספר לבני אדם סביבו את נפלאותיו וחסדיו של אלוהים איתו.

"הֹדוּ לַיקֹוָק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:  יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר:  וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:  תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:  רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:  וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:  וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב:  יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:  כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:  יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל:  כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ:  וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר:  וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:  יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק:  יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:  כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ:  אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ:  כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת:  וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:  יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם:  יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:  וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:  יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים:  הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְקֹוָק וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה:  וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו:  יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג:  יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע:  וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם:  יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם:  וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם:  יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:  וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:  יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן:  אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ:  יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם:  וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב:  וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה:  וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט:  וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן:  שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ:  וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת:  יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ:  מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְקֹוָק:" (תהלים פרק קז, א-מג)

הפרשן הגדול רבי דוד קמחי (רד"ק) בפירושו לפרק זה כותב,

"יודו לה' חסדו. כשיגיעו אל עיר מושב, יתנו הודיה לאל שהגיעם לעיר מושב, ויספרו לבני אדם הנפלאות שעשה עמהם האל יתברך:"[5]

זאת עוד דוגמא של הפיכת אירוע של שבח והודייה ל"טקס" שמתרוקן מכל התוכן שבו ונשארת רק הברכה היבשה הסטנדרטית שכולם אומרים והציבור עונה כמו תוכי תגובה חסרת רגש "אמן מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". המרחק בין זה לבין המקור בספר תהילים שראינו לעיל כמרחק שמים וארץ.

מריבות בין מתפללים

התנהגות בני אדם בזמן חז"ל לא היתה שונה בהרבה מהיום. בגמרא מופיעות מספר תקנות שתיקנו חז"ל בעקבות נסיון העבר עם מריבות בתוך בתי הכנסת:

"המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו

גמ' מ"ט רב פפא אמר משום כבוד רבה בר שימי אמר משום דאתי לאינצויי מאי בינייהו איכא בינייהו דעביד בחנם תנן ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו אי אמרת משום נצויי קטן בר נצויי הוא אלא מאי משום כבוד קטן בר כבוד הוא אלא איכא כבוד אביו וכבוד רבו הכא נמי איכא נצויי אביו ונצויי רבו:"[6]

ההלכה בגמרא הזו קובעת שמי שקרא את ההפטרה יהיה גם שליח ציבור בתפילה. רש"י שם כותב:

"גמ' משום כבוד – להעביר לפני התיבה הואיל וממציא עצמו לדבר שאינו כבודו תיקנו לו זו לכבוד:

משום אינצויי – הדבר בא לידי מחלוקת אני מפטיר ואתה תעבור לפני התיבה:

דקא עביד בחנם – הבא לעבור לפני התיבה אינו נוטל שכר דהכא אינצויי ליכא משום כבוד איכא:"

הגמרא מביאה שתי סיבות לדבר. הסיבה הראשונה היא מפני שבזמנם המפטיר היה נחשב תפקיד פחות מכובד מאשר להיות בין 7 העולים לתורה, לכן חז"ל תיקנו לתת לו גם להיות שליח ציבור, תפקיד שיפצה על הכבוד שלו. הסיבה השנייה הניתנת בגמרא לתקנה זו היא כדי שלא יבואו המתפללים בבית הכנסת לידי מריבה. רבינו חננאל מסביר ומרחיב אודות הסיבה השנייה,

"המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני התיבה ואם הוא כהן הוא נושא את כפיו. מ"ט. רב פפא אמר משום כבוד. רבא בר שימי א' משום אינצויי כלומר חיישינן דלמא אתו למימר אני מפטיר וזה פורס על שמע. וכי זה גדול ממני ליקח שכר?. הלכך התקינו להיות המפטיר פורס על שמע עובר לפני התיבה כו'.*) ואין עושין בחנם אלא משום כבוד. אבל לא מינצו אלא במקום שהפורס על שמע העובר לפני התיבה נוטל שכר ואם היה המפטיר קטן שאינו ראוי לעבור לפני התיבה ולא לפרוס על שמע אביו או רבו עוברין על ידו דאי לאו הכי אתי רבו לאינצויי."

כלומר, אם בדרך כלל מי שהיה שליח ציבור היה מקבל על כך שכר, אותו אחד שעלה לקרוא את ההפטרה היה מתרעם על כך שהוא רק קיבל לקרוא את ההפטרה (ללא תמורה כספית) ומישהו אחר קם להיות שליח ציבור ומקבל שכר על כך. לכן התקינו שהעולה מפטיר יהיה גם שליח ציבור בתפילה.

בגמרא נוספת נאמר,

"אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום

רש"י שם:

"כהן קורא ראשון כו' – כי היכי דלא ליתו לאינצויי תקינו להו רבנן האי סידרא דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מצינן לשנויי ולמימר אנא קרינא ברישא:"[7]

חז"ל קבעו שסדר העלייה לתורה, כהן ואז לוי ואז ישראל, הוא מפני דרכי שלום, כי אם לא היתה תקנה וסדר אנשים היו רבים אחד עם השני מי יעלה לקרוא בתורה ראשון.

נשאלת השאלה מדוע כל-כך קשה להתפלל יחדיו בבתי הכנסת? הרבה בתי כנסת מתפצלים בעקבות מחלוקות קטנוניות של משחקי כבוד או הבדלי מנהגים קטנים. כנראה שהרעיון של מקום מקדש אחד לא טבעי לנו. ריבוי הבמות-מקדשים בעבר ממשיך עד ימינו. לפעמים הפיצולים הללו פותרים את הבעייה. אך לעיתים קרובות מחלוקות אלו על כבוד והבדלי מנהגים גורמים לרבים לעזוב את בתי הכנסת ולא לחזור. בהקשר זה נציין בעייה שקיימת יותר בחוץ לארץ, והיא נושא החברות ותשלומי בית כנסת גבוהים שמרחיקים יהודים מהדת. בתי כנסת אמורים להיות פתוחים לקהל הרחב ללא התחייבות לשלם דמי חברות. גם אם דמי החברות הוא לא חובה, רבים מרגישים אי נוחות אם אין להם את האמצעים לשלם כמו כולם. בנוסף, היה ראוי לדאוג לכך שכל התרומות וההקדשות לבית הכנסת יהיו בעילום שם ללא ציון שם התורם על התרומה.

הערות:

[1] הרב נתנאל אלשיך הוא בין הסופרים התימניים היחידים שמנקד באופן חלקי ספרי תורה, אם התבקש לעשות זאת ע"י מזמין הספר. אלו הסימנים שהוא מנקד: זרקא – 3 נקודות,  אתנחתא, סוף פסוק, כל / כול, היא / הוא.

[2] ב"טורי ישורון" No. 33 Tishrei 5733 – ששר, מיכאל   (עמוד 28) – מוזכר מנהג של חלק מהקהילות בארץ ישראל במאה ה-17 שאמרו "ותוליכנו קוממיות בארצנו" באות ב' במקום "לארצנו" באות ל'.

[3] על פי נוסח עדות אשכנז

[4]

[5] תהלים פרק קז פסוק ח

[6] מגילה כד.

[7] גיטין נט.