Photo Credit: Matanya, "גמרא של איתן" https://commons.wikimedia.org/wiki/User:Matanya

קראות חז"לית – בעיות במערכת ההלכתית

"לא נוכל לפתור בעיות ע"י שימוש באותה דרך מחשבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן" – אלברט איינשטין

“We cannot solve problems by using the same kind of thinking we used when we created them” – Albert Einstein

קראים של חז"ל

קראות חז"לית עומדת ביסוד רוב הבעיות במערכת ההלכתית כיום. היהדות המקדשית, יהדות של עבודת הקרבנות, נפסקה כשנחרב המקדש. אחרי החורבן נוצרה היהדות הרבנית[1]. בתחילת תקופה זו תורתם של הרבנים היתה בע"פ. הרב היה מקור הסמכות והוא לימד תלמידים בע"פ, ועם הזמן הפכו גם המה לחכמים יודעי התורה שבעל פה וגם הם דנו בה וחידשו בה ע"פ כללי היהדות הרבנית. אך לאט לאט מאז שהתחילו לכתוב את התורה שבע"פ היהדות הפכה להיות "יהדות הספר", אין יותר דין רבו המובהק אלא מעתה – "הספרים הם רבותיו"[2]. זהו הרגע בו התושב"ע הפכה לתורה שבכתב חדשה, והפרושים הרבניים הפכו לקראים בעצמם.

לא באמת חשוב יותר מה כתוב בתורה, חשוב מה כתוב ב"פוסקים", בחז"ל, בתורה שבכתב החדשה. בתורה כתוב במפורש להטיל תכלת בציצית אבל רוב הרבנים אומרים שצריכים לחכות למשיח שיגלה את התכלת "האמיתית". באופן פרדוקסלי, הספר הכי קדוש הוא אמנם התורה, אך לא פוסקים הלכה על פיו, לא באמת עושים מה שכתוב בו. התורה הכי קדושה מתוך כלל כתבי הקודש, אך בפועל עושים מה שחז"ל אמרו.

אפשר להדגים מצב זה בדורנו, בכך שהתנ"ך הוא ספר כה מוזנח ברוב הישיבות החרדיות. כתבי הקודש החדשים הם הגמרא והפוסקים. התנ"ך שמכיל 24 ספרים היה בזמנו האוסף הכי קדוש שעמד לרשות חז"ל וחכמינו הקדומים. חז"ל אף אסרו במפורש על הכנסת ספרים נוספים לתוך "ארון הספרים היהודי" שהיה אז,

"ויותר מהמה בני הזהר: אמר הקדוש ברוך הוא כ"ד ספרים כתבתי לך הזהר ואל תוסף עליהם, למה עשות ספרים הרבה אין קץ. כל מי שקורא פסוק שאינו מכ"ד ספרים כאלו קורא בספרים החיצונים, הוי הזהר עשות ספרים הרבה, שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא הה"ד אין קץ כמ"ד (דניאל יב) ואתה לך לקץ, הרי לך המוסיף ספר מהו עונשו ומנין שאף ההוגה מתייגע בהן ת"ל ולהג הרבה יגיעת בשר שאין בשרו ננערת מן עפרה כההיא דתנינן ואלו שאין להם חלק לעוה"ב והקורא בספרים החיצונים"[3]

אך כיום לעומת זאת, המציאות השתנתה ורוב הלימוד הוא גמרא והלכה, ופחות לומדים ומעיינים בספר התנ"ך שאמור להיות הספר הכי קדוש, שהרי מאמינים שהוא נכתב ברוח הקודש… אך במשך הדורות חשיבותו וערכו פחתו והוא נדחק לקרן זוית בארון הספרים היהודי. כמו כן, חוץ מנוסח המסורה המקובל של ספרי התנ"ך, ישנם עדי נוסח אחרים שמכילים שינויי גירסאות חשובים, חילופי מילים, ותוספות אחרות שיכולות לעזור מאוד למי שלומד תנ"ך. רבים אינם יודעים על קיומם של עדי נוסח אלו, בפרט בעולם הדתי המסורתי בישיבות. בעיקר נעשה שימוש בהם בעולם המחקר באוניברסיטאות. אך מסתבר שזה לא כל כך מעניין אף אחד שיש עוד גירסאות לכתבי הקודש של הנביאים..!

אחרי שחז"ל כתבו את הגמרא, אחרי כמה דורות הגמרא הפכה להיות קדושה, ספר קודש נוסף, אך גם כאן באופן פרדוקסלי לא פוסקים הלכה על פיו. פוסקים במקום זאת לפי ספרי הראשונים. ואז יש את המאסף השו"ע, שהוא נהיה גם ספר מאוד קדוש, אבל, כן, ניחשתם נכון, גם על פיו לא פוסקים יותר. יש את ספרי האחרונים. בינתיים, כמות ספרי הקודש עולה ועולה ועולה עד שכבר הכל נהיה קדוש וכדי לפסוק הלכה לפי היהדות הרבנית צריך לעשות דוקטורט על כל סעיף ועל כל שאלה הלכתית. ספרי השו"ת נהיו אינציקלופדיות. על הרבה שאלות ישנה תשובה בת עשרות עמודים, לעומת תשובות של מספר שורות בלבד בדורות הראשונים של היהדות הרבנית.

לאמיתו של דבר, מה שקרה לתורה שבעל פה של חז"ל קרה גם לתורה שבכתב "חמישה חומשי תורה" לפני שהיא נערכה סופית בידי אנשי כנסת הגדולה בתחילת ימי הבית השני. גם התורה נהייתה קבועה וקדושה ברגע שכתבו אותה ופירסמו והפיצו אותה בעם. דברנו על זה במאמר "מי חיבר את התורה" אך נזכיר מספר דוגמאות כאן של שינויים בדיני התורה בתקופת הנביאים: שינוי גיל גיוס הלויים ע"י דוד, ריכוז הפולחן בירושלים בלבד, ההשקפה ש"איש בחטאו יומת" של יחזקאל לעומת "פוקד עוון אבות על בנים" המופיעה בעשרת הדברות, משפטי המלוכה שבאו כתיקון לטעויותיו של שלמה המלך, בחירת כוהנים מיוחסים, דין מחצית השקל, פסח שני, שינוי שמות החודשים ותמורות בלוח הירחי/שמשי, שינוי הכתב, ועוד[4].

מאז ראשיתו של עם ישראל ותחילת מסורת התורה, היה קיים מושג "דעת תורה", או סמכות עליונה מעל ה"חוק". בתקופת הנביאים היתה זאת הוראת הנביא או הכהן. בתקופת בית שני ולאחריו היתה זאת חז"ל שלעיתים כשראו צורך פסקו "הוראת שעה" ונתנו פירושים חדשניים לחוקי התורה. לכל דת יש את המוסד המשפטי העליון שהוא מעל החוק ושומר לעצמו את הזכות לפרש את החוק ולשנות אותו.

הזכרנו עניין זה להראות שתמיד אפשר, אם רוצים, לשנות ולעדכן הלכות שצריכות עידכון. הכל הוא עניין של רצון.

כאשר רבי יהודה הנשיא בעת חיבור המשנה והתורה שבעל פה על הכתב לראשונה, הכריז ואמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" הוא באמת התכוון וקיווה שכתיבת ההלכות של ימיו תהיה מאורע זמני. לא היתה לו ברירה. העם יצא לגלות וכדי להציל את התורה הוא היה חייב לכתוב את התורה שבע"פ כדי שלא תאבד במרוצת הגלות והצרות שעברו על עם ישראל. אך הוא לא העלה בדעתו שמצב גלותי זה יהפוך לאיך שהוא כיום. הגלות הכפויה של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" הפכה לגלות מרצון. התורה שבעל פה לא אמורה להיות קבועה ולא משתנית. היא אמורה להתאים את עצמה לכל דור ודור בדיוק כפי שחז"ל אכן עשו בדורות הראשונים, כאשר הם חוללו רפורמות חדשות ותקנות חדשות בעם. הם היו ממש הרפורמים של אותו הדור.

אחת הסיבות העיקריות לשאלה מדוע לא נכתבה התורה שבע"פ, היא כדי לאפשר שינויים בכל דור ודור. רבי יוסף אלבו כותב בספר העיקרים:

"שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים במשפטים והדברים הנפעלים, הם רבים מאוד משיכללם ספר. על כן ניתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים"
(ספר העיקרים, מאמר ג', פרק כ"ג).

נינו של החתם סופר כותב דברים דומים ומדגיש שרק כאשר התורה שבע"פ אינה כתובה, דבר זה מאפשר לתורה להיות נצחית:

"ומעתה מי שאינו רוצה לעקם האמת יגיע להחלטה, שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות, ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נכון נצחיית התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמיי והמוסרי, דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים"  (דור רביעי על חולין, הקדמה)

כלומר, אם התורה שבע"פ קבועה ואינה משתנית, היא לא תתאים לכל שינויי הדורות ולכן לא תהיה נצחית. סיבה נוספת לאי כתיבת התושב"ע היא מפני ריבוי הספרים שיצטרכו לכתוב כדי להסביר ולסכם את דברי התושב"ע שבכל דור. סיבה זו מתבססת על דבריו של שלמה המלך בקהלת שראינו לעיל, "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר"[5]

בסופו של דבר אמנם התורה שבע"פ, המשנה והתלמוד כן הועלו על הכתב אך היה זה מפני הצרות הרבות שעברו על עם ישראל לאחר חרבן בית המקדש השני, והחכמים חששו שתשתכח התורה ולכן התירו לכתוב (ותוך כדי כך לקבע) את התורה שבעל פה.

בימינו אנו רואים את התוצאות השליליות של ריבוי הספרים שנכתבו במשך הדורות. הבעייה אמנם אינה קשורה רק לריבוי הספרים. היא קשורה יותר מכל להימנעות מלשנות את ההלכות שצריכות שינוי. כל ספר הלכתי נוסף רק הולך ומרחיב ומדייק דיוקים על פסקי הלכה שנכתבו לדורות אחרים, זמנים אחרים, ומציאויות אחרות. כמו שהקראים עשו לתורה שבכתב, כך הרבנים עושים לתורה שבכתב החדשה. שני דברים אלו יחד, ההימנעות משינויים והריבוי העצום של ספרים כתובים ומקורות סמכות הלכתיים גרמו וממשיכים לגרום לבעיות הלכתיות רבות כגון חוסר הכרעה הלכתית, חוסר עקביות שיטתית, גוזמה, סתירות וחוסר הגיון, וכן ובעיקר, חוסר התקדמות מציאותית/טכנולוגית. אפשר לכנות מצב זה שהגענו אליה, שבה נמצאת היהדות האורטודוקסית בימינו, קראות חז"לית. תרתי דסתרי[6] זה מצוי בעשרות אם לא מאות הלכות בהלכה כיום.

ראוי להזכיר כאן דוגמא אחת, סוגייה אחת אשר קשורה למה שדברנו לעיל והיא מה שמכונה "הכנסת ספר תורה" חדש לבית הכנסת. במשך שנה שלמה, אדם ממנה סופר לכתוב לו ספר תורה בעלות של לא פחות מ80,000 ש"ח, בדרך כלל לעילוי נשמת קרוב משפחה או לרפואה, ואז עורכים סיום כתיבת האותיות ברוב עם, ומלווים את הספר בשירה וריקודים וברכות למקום מנוחתו בארון הקודש בבית הכנסת, יחד עם שאר ספרי התורה שכבר נמצאים שם. ובכך, לכאורה, מקיים אותו אדם שתי מצוות. מצוות כתיבת ספר תורה, ומצוות הכנסת ספר תורה.

חז"ל קובעים שחובה על כל אדם, גם אם אביו השאיר לו ספר תורה, לכתוב ספר תורה לעצמו או למנות סופר לכתוב עבורו. כל זה נכון ויפה. אבל האם הכוונה שאותו הספר יהיה גנוז בארון הקודש?? הרי למה אתה כותב את הספר? מדוע ציוו שיכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו? כמובן לחבב את אותו ספר התורה בפני כל אחד ואחד, שיהיה זה הספר שלו אישית, שיאהב אותו ושילמד בו כל ימי חייו!

אך לא סתם כתב הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל 1250 – 1327) כבר לפני יותר מ- 700 שנה:

"ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו.

אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:"[7]

לאור דבריו אלו, מה הערך של הכנסת עוד ספר תורה לארון הקודש, כאשר יש בו די והותר ספרי תורה גם ככה? המטרה במצוות כתיבת ספר תורה במקורה היתה בשביל וכדי שאותו אדם יקרא וילמד בו. הרי זהו תכליתו. "והגית בו יומם ולילה". כמובן שיש גם מצווה של קריאה בציבור, אך לזה כבר יש לא מעט ספרי תורה בארון הקודש. ומי שיטען שכל המוסיף אינו גורע וזה מוסיף הוד והדר, אשאל כך: אם ספר תורה לא היה עולה כזה סכום יקר, ורוצים להוסיף הוד והדר לבית הכנסת, ניחא. אבל להוציא מעל 80000 ש"ח עבור ספר תורה, שהשימוש בו הוא על גבול המיותר, דבר זה מעיד על חוסר פרופורצייה שהופך את ספר התורה מספר שימושי בפני עצמו, לכלי למטרות רווח וסגולה לעילוי נשמות או רפואה וכדומה. באותו הכסף אפשר היה לשבת בבית שנה שלמה ולשכוח מטרדות העולם, ולעסוק בתורה יומם וליל ללא דאגה. הלא זו המטרה! זו אמורה להיות המטרה הסופית של כתיבת ספר תורה, לפתוח אותו וללמוד בו! לא לגנוז עוד ספר בארון הקודש כדי שיהיו שם 8 ולא 7 ספרי תורה.

בעייה זו שתיארתי כאן מעידה על מספר שינויים שהתרחשו במציאות ההלכתית במאות השנים האחרונות, אך ההלכה נשארה אותו הדבר. כאשר כבר לא לומדים מתוך ספר התורה הכתוב בכתב יד אלא מתוך ספרים מודפסים נוחים, קלים, ומאירים עינים, ספר התורה הכתוב על קלף שנמצא בבית הכנסת כל כך קדוש, שהוא נמצא רוב הזמן מאחורי מנעול ובריח! ואז כאשר גם ככה לא משתמשים בו ולא קוראים או לומדים בו באופן תדיר, זה כבר לא משנה אם מכניסים עוד ספר תורה לאוסף כי הרי גם ככה זה רק בעיקר משמש כסמל של קדושה ומטרות סגולתיות אחרות. חשוב להדגיש גם שבאופן פרדוקסלי, רוב בני אדם אינם יכולים אפילו להרשות לעצמם בכלל לקיים מצווה זו כיום בעקבות המחיר האסטרונומי שצריכים לשלם לסופר סת"ם כדי שיישב שנה שלמה לכתוב בכתב יד את אשר אפשר לקנות בכמה עשרות שקלים בלבד בכל חנות סטימצקי בעיר.

במדור זה באתר תוכלו לקרוא על דוגמאות רבות נוספות של בעיות במערכת ההלכתית בימינו.

 

הערות:

[1] הקראים כינו את היהודים שהלכו לפי הפסקים החדשים של חז"ל "רבניים".

[2] ראה דבריו של היד אפריים בפירושו על השולחן ערוך יו"ד מ"ח ס"י; ראה גם חכמת אדם, כלל קמ"ד ס"א

[3] במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יד

[4] ראה מאמר "מי חיבר את התורה"

[5]  קהלת פרק יב, יב

[6] שני דברים שהאחד סותר את השני

[7] הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורה א, א.