Photo Credit: Maimonides - National Library of Israel "דף מפירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם, מסכת סוכה פרק שלישי"

מנהגים והלכות שיהודי תימן נוהגים שלא כדעת הרמב"ם

  1. בדין נטילת ידיים בברכה לפני מנחה וערבית.

"חמשה דברים מעכבים את התפילה אע"פ שהגיע זמנה טהרת הידים…כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ואח"כ יתפלל." (רמב"ם תפלה ד,)

"כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" (רמב"ם ברכות ו, ב)

"כל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי מקוה אינו צריך דבר אחר, ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה או במים שאובין שבקרקע לא עשה כלום שאין המים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה." (רמב"ם ברכות ו, ה)

"ואלו בתימן אין נוטלין ידיהם בכלי ובברכה לא לתפלת מנחה ולא לקריאת שמע של ערבית, אלא בכל בית כנסת היתה בחצר נברכת קטנה של אבן ובה מעט מים שמחליפין אותו תמיד וכל הנכנס לתפלת מנחה וערבית טובל אצבעותיו עד הפרק באותן המים ומנגב ונכנס לתפלה, ונמצא שעושים כאותה שטה שכתב בה"ג שמספיק לטבול ידיו בכלי של מים שרק בכוהנים מיעט הכתוב ממנו ולא בתוכו." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. בדין עניית אמן אחר ברכת "שים שלום"

"כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו." (רמב"ם ברכות א הלכה טז)

"ואנו מנהגינו כשטת רבינו, פרט לתפלת י"ח שנהגו לומר אמן אחר סיום ברכת שים שלום. והוא כשטת רש"י ואחרים כנ"ל בהגמ"י, אבל לשטת רבנו אין לענות אמן, שאין שים שלום סוף ברכות אחרונות. וזה אחד הדברים שאנו נוהגים שלא כדעת רבנו." (ר' יוסף קאפח, הל' ברכות, פרק א הלכה יז, הערה מה)

  1. בדין רחיצת רגליים לפני שחרית.

"במה דברים אמורים לפניו אבל אם היה מקום המים לאחוריו אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל, אבל אם עבר מן המים יותר אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל, במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל, ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל." (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ד, ג)

"והנה בתימן לא נהגו ברחיצת רגליים שחרית. וראה ראב"ד שם." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. בענין אמירת ברכות השחר זו אחר זו בבית.

"נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה." (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ז הלכה ט)

"ואע"פ כן המשיכו בני תימן במנהגם העתיק לאמרם בבית הכנסת. והיו שנסו לשנות המנהג כדעת הרמב"ם ללא הצלחה על אף שהזעיקו לעזרתם את ר' אברהם הנגיד כמ"ש בתשובותיו סי' פג" (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. באיזה גידין תופרין תפילין וספרי תורה

"כשתופרין את התפילין אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה ואפילו מנבילות וטריפות שלהן, לוקחין הגידין שיש בעקב הבהמה או החיה טהורים והם לבנים, ואם הם קשים מרככין אותן באבנים וכיוצא בהן עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן ובהן תופרין התפילין ויריעות ספר תורה." (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג הלכה ט)

"ובתימן לא נהגו לתפור ספר תורה ותפילין בגידים הללו, אלא בגידי הכסלים… והנה מסורת קדומים נפלאה נשתמרה רק בידי יהודי תימן…" (שם, הרב יוסף קאפח, הערה כ')

  1. בדין אם לברך שהחיינו בשעת עשיית הלולב או בשעת נטילתו.

"כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן." (רמב"ם ברכות יא הלכה ט)

היום נוהגים כמעט כל התימנים לברך שהחיינו בשעת נטילת הלולב ולא בשעת עשייתו.

  1. בדין עמידת שליח ציבור בסדר היום.

"ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו' תהלה וכו', הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו, ואחר כך אומר ובא לציון גואל וכו' ואני זאת וכו' ואתה קדוש וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגומר הקדושה והם עונין קדוש קדוש שלש פעמים וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו' וקורא אותו תרגום ואומר יי' ימלוך לעולם ועד וקוראהו תרגום כדי להבין העם." (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ט הלכה ה)

"ואלו בתימן נוהגים שגם שליח ציבור יושב בשעת אמירת סדר היום ועומד רק כשאומר סדר קדושה ושוב יושב." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. בעניין סדר הישיבה בבהכ"נ

"כיצד העם יושבין בבתי כנסיות, הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה, ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקדש כשאר העם." (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים יא,ד)

המנהג בתימן כידוע היה לשבת בהיקף של בית הכנסת מסביב.

  1. בעניין לברך לעצמו בקול רם.

"רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד." (רמב"ם ברכות א, יב)

"ואנו מנהגינו כשאוכלין פירות וקליות בכל מסיבותיהם כל אחד מברך לעצמו בקול רם, שלא כדעת הרמב"ם." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. בענין כוס של ברכה.

"אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ, וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה, ואין משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו." (רמב"ם ברכות ז, טו)

"וממש"ר כיון שהגיע לברכת הארץ משמע שמוזג כשמתחיל הברכה. ומנהגנו למזוג כשאומר המברך "ארץ חמדה טובה", ויש מאחרין המזיגה עד סוף הברכה." (ר' יוסף קאפח, שם, הערה לו)

  1. אם מלים לכתחילה בתחילת היום או לא

"אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה שנאמר ביום השמיני ביום ולא בלילה, מל משעלה עמוד השחר כשר, וכל היום כשר למילה, ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות." (רמב"ם, מילה א, ח)

"ובעיר מולדתי צנעא בירת תימן נהגו למול כשעה לפני חצות היום והיו דורשים את המקרא בעצם היום הזה נמול אברהם בעיצומו של יום כלומר שעת תוקף השמש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דרשת חז"ל בשבת (פו:)" (ר' יוסף קאפח, שם, הערה כז)

"בעצם היום הזה. רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את אברהם וישמעאל בנו, שנאמר בעצם היום הזה וגו', מהו בעצם היום הזה בגבורות שמש בחצי היום" (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק יז, ראה גם פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק כח )

  1. נוסח ברכת גואל ישראל בהגדה של פסח.

"ואומר לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה, הללויה הללו עבדי ה' וגו' עד חלמיש למעינו מים, וחותם ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים, ובזמן הזה מוסיף כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו ברוך אתה ה' גאל ישראל, ומברך בורא פרי הגפן ושותה הכוס השני." (רמב"ם חמץ ומצה ח הלכה ה)

מנהג התימנים הוא להוסיף פיוט "אתה גאלת…תהלה ותפארת ודברי תושבחות אמרו פדויים לפני גואלם", על סדר הא-ב, בין "לאכול בו מצה ומרורים" ו"וכן ה' אלוהינו ואלהי אבותינו". תוספת זו מופיעה כבר בסידור רס"ג (עמוד קמ"ד).

  1. בדין שופר של ראש השנה.

"מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר +במדבר כ"ט+ יום תרועה יהיה לכם, ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש, ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל +ויקרא כ"ה+ והעברת שופר תרועה וכו' תעבירו שופר, ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר." (רמב"ם שופר וסוכה ולולב א הלכה א)

"שופר של ר"ה שהיו נוהגים לתקוע בו ארוך וכפוף שתים או שלש כפיפות וקולו צח ומחריד. יש אומרים שהוא של חיה הדומה למין הכבשים. על כן לא חשו לחומרתו שאין כשר אלא קרן הכבשים, יען ראו כי יש בשופר זה נוי מצוה בקומתו וקולו יותר מקרן הכבשים ועד היום תוקעים תקיעת מצוה בשופר זה, עפ"י הוראת הגאונים שכל השופרות הכפופים כשרים לכתחילה." (ר' עמרם קורח, "סערת תימן", עמ' צט)

  1. איך מונים את י"ג המידות

"ו(אופן) מניינם לפי המפורסם הרי הוא זה: הראשון ה', השני אל, השלישי רחום, הרביעי חנון, החמישי ארך אפים, הששי רב חסד, השביעי ואמת, השמיני נוצר חסד לאלפים, התשיעי נושא עוון, העשירי ופשע, האחד העשר וחטאה, השנים עשר ונקה, השלשה עשר לא ינקה. ומי שמונה "ונקה לא ינקה" מדה אחת… יאמר שמה שאמר עוד "פוקד עוון אבות" הוא המדה השלש עשרה." (תשובות הרמב"ם, מהד' יהושע בלאו, ח"ב, סי' רס"ז)

-נשאל הרב יוסף קאפח זצ"ל שהרי בכל התכאליל העתיקים כאשר מונים הם את השלש עשרה מידות, לא הכניסו את "ולא ינקה" ואם כך יוצא שהם סוברים שלא כדעת הרמב"ם, ומונים אף את ה' הראשון כמידה בפני עצמה? והשיב, שאותם תכאליל לא ראו את תשובת הרמב"ם. (שו"ת רסז : מדע -תשובה ג,ד [כעין מקבילה])

  1. בדין כיסוי ראש לפנויות

"לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש…" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא, יז)

 

  1. בדין פת של גוים.

"אע"פ שאסרו פת עכו"ם, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום העכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן." (רמב"ם מאכלות אסורות יז הלכה יב)

"בימי חכמי המשנה גזרו על פת של גוים ובכל ארצות תימן לא נשמע איסורו וגם לאחר שנעתקה המשנה לגלילות תימן. ועד היום נוהגים היתר בפת של בעלי בתים כמנהגם מקדם אפילו בלי דוחק." (ר' עמרם קורח, "סערת תימן", עמ' צד)

  1. בענין בדיקת הסכין אחר השחיטה.

"וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה." (רמב"ם שחיטה א, כד)

"ובתימן לא נהגו לבדוק הסכין אחר שחיטה אלא אם רוצים לשחוט אחרת. וראה ראב"ד שם." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. בענין בדיקת סירכות.

"ואע"פ שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי הגמרא, המנהג הפשוט בישראל כך הוא, כששוחטין את הבהמה או את החיה קורעין את הטרפש של כבד ובודקין את הריאה במקומה, אם לא נמצאה תלויה בסרכא, או שנמצאה סרכא בין אוזן מאזני הריאה ולבשר שבמקום רביצתה בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר או מן האום  לאזן הסמוכה לה הרי אלו מתירין אותה.

ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאיזה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרין אותה." (רמב"ם שחיטה יא הלכה ז, ח)

"ובתימן נהגו עד ימינו לפרק כל סרכה ולבדקה בפושרין אם לא בצבצה מותרת וכמ"ש שם בהל' ו. וכבר נשאל על זה ר' אברהם בנו, והשיב, מה שנהגו בתימן להתיר סמוכה לדופן והעלת צמחים בבדיקתה במים פושרין נהגו כפי הדין וכפי מה שמחייב העיון, אמנם הם שינו מנהג בני הגלות." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)

  1. בענין קנין בגירושין.

"יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו." (רמב"ם מכירה ה, יא)

"אבל בתימן נוהגין שהמגרש מקבל בקנין שהוא מבטל כל המודעות." (ר' יוסף קאפח בהקדמה לפירוש של חכם תימני לדפי הרי"ף על מסכת חולין)