Photo Credit - License: Public, "שלחן ערוך, חלק אורח חיים, ונציה, י"ח בכסלו, ה'שכ"ה (בחיי המחבר)"

מנהגים והלכות שעדות המזרח נוהגים שלא כדעת מרן בשולחן ערוך

  1. לאיזה כיוון צריך שיהיה המיטה

"וכן אסור לישן בין מזרח למערב, אם אשתו עמו. ונכון להזהר, אפילו כשאין אשתו עמו." (שו"ע או"ח ג, ו)

"ומנהגינו שלא להקפיד בזה כל כך וכדעת המקובלים שראש המטה יהיה למזרח ומרגלותיה למערב" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' רעה)

  1. אם מברך ברכת "על נקיות ידים" בשם ומלכות

"אם אין לו מים, יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ויברך: על נקיות ידים, ויועיל לתפלה, אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן." (שו"ע או"ח ד, כב)

"אך הגר"א שם כתב דצריך לברך על נטילת ידים. ויש אומרים שלא יברך כלל. ולכן מנהגינו שלא לברך ברכה זו בשם ומלכות" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שעב)

  1. אם צריך לברך פעמיים ברכת אשר יצר אם הטיל מים, הסיח דעתו, ואז הטיל מים שוב.

"הטיל מים, והסיח דעתו מלהטיל מים, ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת, צריך לברך ב"פ אשר יצר." (שו"ע או"ח ז, ג)

מובא בילקוט יוסף מהד' תשס"ד הל' השכמת הבוקר סי' ו' שהמנהג אינו כן.

  1. בדיקת הציציות בכל יום קודם הברכה

" קודם שיברך, יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, כדי שלא יברך לבטלה." (שו"ע או"ח ח, ט)

"וכתב מהר"י סתהון בספר וילקט יוסף שהעולם נוהגים להקל בעניין בדיקת הציצית קודם ברכה שסומכים על מה שכתב הרא"ש בתשובה שמעמידים הציצית בחזקת כשרות. ושמא נהגו כן מקדמת דנא לפני קבלת הוראות מרן השולחן ערוך. והכל לפי המנהג. עכת"ד. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם." (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שעה)

  1. הספרדים כיום אינם נוהגים ללבוש טלית קטן מעל בגדיהם, הפך דעת מרן בשו"ע.

"עיקר מצות טלית קטן, ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות." (שו"ע או"ח ח סעיף יא)

"אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוה בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה." (שו"ע או"ח כד סעיף א)

  1. אם פשט טליתו והיה דעתו לחזור להתעטף בו מיד, אם צריך לחזור ולברך שנית כשמתעטף בו.

"אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה). וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב)." (שו"ע או"ח ח סעיף יד)

אומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולא מברכים כחוזר ומתעטף. (ילקוט יוסף, מהד תשס"ד הלכות ציצית סי ח')

  1. אם נפלה טליתו וחוזר ומתעטף, אם צריך לברך או לא.

"אם נפלה טליתו שלא במתכוין, וחוזר ומתעטף, צריך לברך. והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, אע"פ שנפלה רובה, אינו צריך לברך." (שו"ע או"ח ח סעיף טו)

מנהג הספרדים שלא מברך. מובא בשלחן גבוה (ס' ח' ס"ק כג), יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' יז אות יא)

  1. הלן בטליתו בלילה ולא פשטו, אם צריך לברך עליו בבוקר או לא.

"הלן בטליתו בלילה, צריך לברך עליו בבוקר, אף אם לא פשטו. וטוב למשמש בו בשעת ברכה. וכן יעשה מי שלובש טליתו קודם שיאיר היום (הגהו' מיימוני בשם ס' התרומה; סמ"ג וסמ"ק ומרדכי בהלכות תפלין)." (שו"ע או"ח ח סעיף טז)

מנהג הספרדים לא לברך. מובא בילקוט יוסף (מהד תשס"ד, הלכות ציצית סי' ח')

  1. הספרדים נוהגים לברך שהחיינו רק בשעת לבישת הציצית ולא בעת עשייתו, נגד דעת מרן השו"ע.

"קנה טלית ועשה בו ציצית, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים. הגה: ואם לא בירך בשעת עשייה, מברך בשעת עטוף ראשון (מיימוני נ"י)." (שו"ע או"ח כב סעיף א)

מנהג הספרדים שאין מברכים שהחיינו אלא בשעת הלבישה כמובא בבן איש חי (אות ה') ובכף החיים (ס"ק ל'), דחיישינן שמא יחזור בו ולא ילבשנו, או שמא יתננו לאחר ותהיה ברכתו לבטלה.

  1. אם מתעטף בטלית גדול קודם תפילין או לא

"מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול. הגה: והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם, ולברך עליו, ואח"כ מניח התפילין והולך לבהכ"נ." (שו"ע או"ח כה, ב)

"מ"מ מנהגינו כדעת האר"י ז"ל להתעטף גם בטלית גדול קודם התפילין" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שעד)

  1. בדין אם כורך תפילין על זרועו קודם הנחת תפילין של ראש.

"אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. ויש מי שאומר שאסור  להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת. הגה: ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחה של יד (מהרי"א ומהר"י בן חביב). יש מי שכתב להניח של יד מיושב, ושל ראש מעומד (אגור בשם הזוהר סימן פ"ד) (ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד)." (שו"ע או"ח כה סעיף יא)

מנהג הספרדים לכרוך על הזרוע קודם שמניח תפילין של ראש, כדעת האריז"ל. מובא בילקוט יוסף (הלכות תפילין מהד' תשס"ד עמ' קמא)

  1. אם אדם מזיז תפיליו ממקומן ומחזירן, אם צריך לחזור לברך שנית.

"אם מניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך עליהם בכל פעם. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן, צריך לברך. הגה: ואם מחזיר א' מהם יברך כמו שמניח תפלה אחת כדלקמן סי' כ"ו (דברי עצמו). הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך. הגה: וי"א שלא לברך (טור סימן ח', והכי נהוג, וכבר נתבאר לעיל סימן ח' סעיף י"ד). מי שמניח תפילין  של יד ובירך, ובתחלת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו, אינו צריך לחזור ולברך. אם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן וא"צ לחזור ולברך. אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדק ומברך. מותר לברך על תפילין שאולין, ולא על גזולין." (שו"ע או"ח כה, יב)

"אך המנהג שלא כדעת מרן וכמ"ש בשולחן גבוה (ס"ק כד), ובארץ חיים סתהון דספק ברכות להקל אף נגד מרן."  (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שעו)

 

  1. אם חתן פטור מתפילין

"חתן ושושביניו (פי' ריעיו השמחים עמו) וכל בני חופה, פטורים משום דשכיח שכרות וקלות ראש." (שו"י או"ח לח, ז)

"ואף שמרן כתב בשו"ע לפוטרו מ"מ כתב מרן החיד"א בברכי יוסף דעתה במקומותינו נתפשט המנהג כהרמ"א שהחתן וכל סיעתו קורין קריאת שמע ומניחין תפילין ומתפללין. וכן הוא בארץ חיים ובכף החיים." (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שעז)

  1. אם מצטער פטור מתפילין

"מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה, פטור מפני שאסור להסיח דעתו מהם." (שו"ע או"ח לח, ט)

"…והערנו שם בשם האחרונים דגבי סוכה הוא דין מיוחד דתשבו כעין תדורו, ולכן מצטער פטור מן הסוכה, אבל בשאר מצוות אי אפשר לפטור המצטער."  (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שעז)

  1. הספרדים לא נהגו פעם לומר את הברכה, "הנותן ליעף כוח" בברכות השחר, אמנם בהשפעת האריז"ל והקבלה הנהיגו לאמרה.

"עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב וכו'. אע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור (הל' ברכות סי' פז) שראה מקטרגים עליה מטעם זה והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:" (בית יוסף אורח חיים סימן מו, ו)

"יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה." (שו"ע או"ח מו, ו)

"אחר מלביש ערומים יברך הנותן ליעף כח, ושתי ברכות אלו נתקנו על מלבושי הנפש. שיש אדם מאבד לבוש נפשו לגמרי, והקב"ה בחסדו נותן לו לבוש חדש כי ערומה היא. ויש אינו חוטא כ"כ לאבד הלבוש לגמרי אלא רק מחלישו, והקב"ה בחסדו נותן לו כח לחזקו בכל יום כאשר מחזיר לו נשמתו בבקר." ("בן איש חי" – וישב ח:)
"ודע כי סברה זו שאני אומר לסמוך על הנראה כפי הסוד שגילה רבינו האר"י ז"ל אפילו בברכות, ואפילו שהוא נגד מה שפסק מרן ז"ל בשה"ט, אין זה דבר חדש, כי כבר נמצא הוראה כזאת ונתפשטה בכל ישראל כהל"מ =כהלכה למשה מסיני=, והוא זה יצא ראשנה מ"ש מרן ז"ל בש"ע בברכה של הנותן ליעף כח, דאם יברך בשם ומלכות הוי ברכה לבטלה, ולפ"ד רבינו האר"י ז"ל לברך בשם ומלכות, ופשטה הוראה בכל קהלות ישראל לברך בשם ומלכות בכל יום ויום…" (שו"ת רב פעלים חלק ב – אורח חיים סימן יב)

  1. הספרדים היום, גם אם לא התחייבו באחת מברכות השחר, מברכים אותה עם שם ומלכות, כהרמ"א, ולא כמרן.

"כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. הגה: וי"א דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו)." (שו"ע או"ח מו סעיף ח)

  1. בדין אם יכול לברך ברכת הנותן לשכוי בינה קודם אור היום.

"המשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת. המשכים קודם אור היום, מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד (ע"ל סי' א' סעיף ו') שימתין מלאומרה עד שיאור היום. הגה: ולכתחילה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד. ואם לא היה לו מים, יכול ללמוד ולברך בלא נטילה, כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה, כדלעיל סי' מ"ו (אגור)." (שו"ע או"ח מז סעיף יג)

מנהג הספרדים כמ"ש בזוה"ק (ויקהל דף שמב) שהיו מברכים ברכה זו אחר חצות הלילה. וכן דעת האריז"ל. וכ"ה בשו"ת רב פעלים (ח"ד סי' א) ובכף החיים (אות מט), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ד')

  1. מרן פסק בשו"ע שבקדיש, אחרי שהש"ץ אומר "לעלם ולעולמי עלמיא יתברך", הקהל צריך לענות אמן. אך המנהג השתנה בעקבות האריז"ל, ואין עונים אמן אחר יתברך.

"כששליח צבור אומר יתברך, כל העם עונים: אמן. וכן כשאומר בריך הוא, וכן כשאומר ואמרו אמן. ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך, ולא אחר בריך הוא, ולא יפסיק בין בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו'." (שו"ע או"ח נו, ב)

  1. השו"ע כותב שיש לחוש לדעה שאומרת שאין אומרים קדושה בברכת "יוצר אור" ביחיד, אלא יחיד יאמר את הקדושה בניגון וטעמים כקורא בתורה. אמנם המנהג אצל הספרדים לומר אותה גם ביחיד כמו בציבור בלי שינוי, כמנהג הרמ"א.

"י"א שהקדושה שביוצר, יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה. הגה: וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה, ויחיד אומר אותה. וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם. (הגהת מיימוני בנוסח התפלות)." (שו"ע או"ח נט סעיף ג)

  1. בענין הפיוטים שמוסיפים בברכת קריאת שמע, יש שלא נהגו לאמרם, והפוסקים נחלקו אם יש לבטלם או לא. מרן השו"ע כותב שיש להמנע מלאמרם ולבטל המנהג. גם הרמ"א, אע"פ שהוא מצדיק את המנהג הקיים, פוסק שמי שלא אומר את הפיוטים הללו לא הפסיד.

"יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק. הגה: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם וע"ל סימן צ' סעיף י' (מהרי"ל וד"מ). (שו"ע או"ח סח, א)

  1. אם הציבור אומר קדושה ביחד עם הש"ץ

"אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור קדוש." (שו"ע או"ח קכה, א)

"ודברי האר"י ז"ל הובאו להלכה באחרונים וכן פשט המנהג" (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפא)

  1. אם אין כהן אלא הש"ץ, אם עולה לדוכן או נשאר במקומו.

"אם ש"צ כהן, אם יש שם כהנים אחרים, לא ישא את כפיו; ( ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו צריך לעלות,  דהוא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פרק הקורא עומד והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה ואגור). ואפי' אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו אא"כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה, יעקור רגליו מעט בעבודה; ויאמר עד ולך נאה להודות; ויעלה לדוכן  ויברך ברכת כהנים; ויקרא לו אחר; ומסיים החזן: שים שלום. ואם המקרא כוון לתפלת ש"צ מתחלה ועד סוף, עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום." (שו"ע או"ח קכח סעיף כ)

הרב עובדיה יוסף שליט"א כותב בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' יג) שאין מנהג הספרדים כן, אלא נושא כפיו במקומו ואין העלייה לדוכן מעכבת.

  1. אם כהן שאינו יודע לחתוך האותיות כראוי עולה לדוכן.

"מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפין עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו." (שו"ע או"ח קכח, לג)

"מנהגינו שגם כהן שאינו יודע לחתוך האותיות או שאומר לאלפין עיינין וכיוצא, עולה לדוכן" (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפב)

  1. הספרדים היום נוהגים להוסיף פיוטים בתוך השמונה עשרה, לפני הקדושה בראש השנה ויום כיפור, כהרמ"א, נגד דעת מרן בשולחן ערוך.

"אין לומר פיוטים ולא קרובץ (פי' קרובץ ליוצר, וי"א שהוא ר"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים) בתפלה. הגה: ויש מתירין, הואיל וצרכי רבים הם (הרא"ש והתוס' והרי"ף והר"ן ריש פ' בתרא דר"ה והגהות מיימוני פ"י וטור), וכן נוהגים בכל מקום לאמרם." (שו"ע או"ח קיב סעיף ב)

  1. מרבית הספרדים כיום נוהגים כהרמ"א ולא כהשו"ע בברכת כהנים, שהש"ץ אומר גם את מילת "יברכך" ואז הכוהנים עונים "יברכך".

"מתחילין הכהנים לומר: יברכך. הגה: וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו), ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'." (שו"ע או"ח קכח, יג)

"יש ללמוד שנכון יותר שיהיה החזן מקרא את הכהנים גם תיבת יברכך, כדי שתחול עליהם ברכת ה' טרם יברכו את ישראל…ועיין להגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ג' (חלק אורח חיים סימן ה'), שהנהיג בעיר בגדאד, אתריה דמר, להקרות לכהנים גם תיבת יברכך, על פי הסוד שגילה רבינו בחיי הנ"ל. ואף על פי שהיו נוהגים מקדמת דנא שאין החזן מקרא תיבת יברכך, וכדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. מכל מקום הוא ז"ל שינה המנהג, והורה שהחזן יהיה מקרא גם תיבת יברכך, מפני שכן ראוי להיות על פי הסוד. ושכן מנהג המקובלים בעה"ק ירושלים ת"ו. וכתב, שהרויח עוד בזה שמתחלה היו הכהנים מסמיכים במהירות תיבת יברכך לסיום הברכה שמסיימת בתיבת באהבה, הכל בנשימה אחת, ולא היה סיפק ביד הצבור לענות אמן אחר ברכתם, וכעת אשתני למעליותא, שעד שהשליח צבור מתחיל להקרות יברכך, מספיקים הצבור לענות אמן. וכן כתב בספר בן איש חי (פרשת תצוה אות א'). [אלא שיש שם טעות סופר הנראה לעין]. וכן הנהגתי בס"ד בבית הכנסת אהל מועד בעוב"י תל אביב יע"א, בהסכמת הקהל. (ועיין בשו"ת פרחי כהונה חלק אורח חיים סוף סימן כ"ז, ובשו"ת מילי דעזרא סוף סימן א'. ואכמ"ל).+ " (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן י)

  1. לא ליפול על פניו בנפילת אפים

"אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים. כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל. הגה: וי"א דיש להטות  על צד ימין, והעיקר להטות (ריב"ש סי' רי"ב /תי"ב/ וב"י בשם הרוקח) בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית, או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו (מנהגים). ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב, וכל מקום ומקום לפי מנהגו; ומנהג פשוט לומר: ואנחנו לא נדע כו' וחצי קדיש אשרי למנצח (טור), ואפי' בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וע"פ ועיו"כ וט' באב (מנהגים וע"ל סי' תקנ"ט)." (שו"ע או"ח קלא, א)

"מנהגינו שאין אנו נופלים על פנינו באמירת מזמור לדוד אליך וכו'"  (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפד)

  1. מה עושים אם הראו לעולה לתורה מקום אחר בספר תורה

"והעולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות, וברך על התורה והתחיל לקרות; או לא התחיל, והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הספר תורה למקום שצריך לקרות בו, י"א שאינו צריך לחזור ולברך, וי"א שצריך." (שו"ע או"ח קמ, ג)

"ונודע דמרן נוקט לדינא כיש אומרים בתרא דצריך לחזור ולברך ועכ"ז מנהגינו שלא לברך, משום ספק ברכות להקל אף נגד דעת מרן." (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפה)

  1. אם נוהגים לומר שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש כשיש חתן

"נוהגין בשבת שיש בו חתן, לומר אחר הפטרת (הפטרה י"א שהוא מלשון אין מפטירין אחר הפסח, שענינו סילוק, כלומר: תפלת שחרית) השבוע, שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש (ישעיה סא, י – סג, ט), וכשחל ר"ח בשבת וביום א', אחר שמפטירין ההפטרה בשבת, אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש (שמואל א. כ, יח – מב) ואין למחות בידם ( וע"ל סי' תכ"ה סעיף ג' ובסוף סי' תכ"ח היאך נוהגין)." (שו"ע או"ח קמ"ד, ב)

"מ"מ כיום אין נוהגים בזה וכמו שכתב בארץ חיים ובכף החיים." (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפה)

  1. לברך על נטילת ידים קודם הניגוב

"מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים. הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ." (שו"ע או"ח קנח, יא)

"אולם המנהג פשוט לברך על נטילת ידים קודם הניגוב" (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפח)

  1. אם שינה מקומו בסעודה, אם צריך לברך למפרע על מה שאכל ולברך שוב המוציא.

"היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל; וחוזר ומברך בתחלה המוציא, ואח"כ יגמור סעודתו; אבל אם דבר עמו בתוך הבית, אף על פי ששינה מקומו מפנה לפנה, א"צ לברך. הגה: ( ועיין לקמן סימן רע"ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שנוי מקום, והוא שיהיו שני המקומות בבית א' וע"ל סימן קפ"ד)." (שו"ע או"ח קעח, א)

"ומבואר באחרונים דאנן נקטינן בזה כדעת הרמ"א דספק ברכות להקל" (ר' יצחק יוסף "עין יצחק" עמ' שפח)

  1. איזו ברכה מברכין על פירות אילני סרק.

"על פירות שמוציאין אילני סרק, שהכל." (שו"ע או"ח רג,ד)

"מ"מ בפרי משובח מעץ סרק מנהגינו ע"פ המקובלים לברך עליו העץ." (ר' יצחק יוסף, "עין  יצחק" עמ' רעד)

  1. מנחה גדולה לכתחילה

"מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע. הגה: ומשערי' שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערינן לשעות אלו (רמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דברכות), ואסיקנא, דעבד כמר, עבד; ודעבד כמר, עבד; והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה; ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה; ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא. ובשעת הדחק, יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. הגה: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך; ובדיעבד או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים (בית יוסף בשם אהל מועד ורשב"א)." (שו"ע או"ח רלג, א)

"ויש ליישב מנהג העולם עפ"ד הזוה"ק (פר' חיי שרה) שמבואר שם שאף לכתחילה מותר להתפלל מנחה גדולה." (ר' יצחק יוסף, "עין  יצחק" עמ' שצא)

  1. בדין חזרת הש"ץ כשהשעה דחוקה

"אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואחר כך יאמר שליח ציבור: מגן, ומחיה, ויענה קדושה, ומסיים: האל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות. הגה: ויש אומרים שיתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם, וכן נוהגין ועיין לעיל סי' קכ"ד סעיף ב'." (שו"ע או"ח רלב, א)

"וכיום לא ראינו שנוהגים כן. וכתב בכף החיים בשם המקובלים דאין להתפלל ג' ראשונות לבד…ואפשר שהוא קרוב לברכה לבטלה…" (ר' יצחק יוסף, "עין  יצחק" עמ' שצב)

  1. תפלת ערבית אחרי פלג המנחה לכתחילה

"מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע. הגה: ומשערי' שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערינן לשעות אלו (רמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דברכות), ואסיקנא, דעבד כמר, עבד; ודעבד כמר, עבד; והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה; ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה; ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא. ובשעת הדחק, יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. הגה: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך; ובדיעבד או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים (בית יוסף בשם אהל מועד ורשב"א)." (שו"ע או"ח רלג, א)

"ומנהגינו להחשיב הדבר תמיד כשעת הדחק בפרט שקשה לאסוף את הצבור שוב לתפלת ערבית" (ר' יצחק יוסף, "עין  יצחק" עמ' שצב)

  1. בדין אם מברך המפיל לפני קריאת שמע או אחרי.

"קורא על מטתו פרשה ראשונה של שמע (דברים ו, ד – ט) ומברך: המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. הגה: ויקרא קריאת שמע סמוך למטתו, ואין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל מטתו, אלא יישן מיד, שנאמר: אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה (תהילים ד, ה) (כל בו ורוקח ורבינו ירוחם נ"ב ח"ב), ועיין לעיל סימן ס"ג אי מותר לקרות כשהוא שוכב; ואם קרא ק"ש ולא יוכל לישן מיד, אז חוזר וקורא כמה פעמים זה אחר זה עד שישתקע בשינה ושיהיה קריאתו סמוך לשינתו (הגהות מיימוני פ"ז); ואין מברכין על ק"ש של ערבית. (הגהות מיימוני פ"ז וב"י בשם תוס' פ' כל הבשר). ואומר: יושב בסתר עליון (תהילים צא, א – טז) ואומר: ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה (תהילים ג, ב – ט) ואומר: ב"ה =ברוך ה'= ביום ב"ה =ברוך ה'= בלילה ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו, ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן וכו' (זכריה ג, ב) ה' שומרך וכו' מעתה ועד עולם (תהילים קכא, ה – ח) בידך אפקיד רוחי וכו' (תהילים לא, ו) יברכך ה' וכו', עד וישם לך שלום (במדבר ו, כב – כז) ואומר: השכיבנו עד סמוך לחתימה." (שו"ע או"ח רלט, א)

מנהג הספרדים לברך המפיל קודם קריאת שמע כדעת האר"י (שער הכוונות דף נד ע"ד)

  1. קיפול טלית בשבת כסדר קיפולו הראשון

"מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום. ודוקא באדם (אחד), ובחדשים שעדיין לא נתכבסו, ולבנים, ואין לו להחליף; ואם חסר אחד מאלו התנאים, אסור ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין, ונראין דבריו." (שו"ע או"ח שב, ג)

"..שכתב בספר ארץ חיים שכן נוהגים אצלינו לקפל הטלית כסדר קיפולו הראשון ויתכן שהוא מנהג קדום לפני התפשטות קבלת הוראות מרן השולחן ערוך" (ר' יצחק יוסף, "עין  יצחק" עמ' שצה)

  1. תקיעות במוסף בתפילת הלחש

"יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט' ברכות, ושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש." (שו"ע או"ח תקצא, א)

"ועם כל זה הסכימו כמה מגדולי האחרונים לשנות המנהג ולתקוע גם בתפלת הלחש…רבינו האר"י…ועפ"ז פשט המנהג לתקוע גם במוסף בלחש" (ר' יצחק יוסף, "עין  יצחק" עמ' שצח)

  1. מרן השו"ע יוצא נגד מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים, אמנם הספרדים נוהגים לעשות כפרות וסומכים על פוסקים אחרים שמתירים את המנהג הזה.

"מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג. הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין. ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ), ולוקחין למעוברת ב' תרנגולים אולי תלד זכר; ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח) ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל). ויש מקומות שנוהגין לילך  על הקברות ולהרבות בצדקה, והכל מנהג יפה. ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו. וסמך ידיו עליו, דמות הקרבן; וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר, מקום שהעופות יכולין לקחת משם (טור)." (שו"ע או"ח תרה)

"עיקר מנהג הכפרות אינו מנהג מוסכם לכל הדעות, כי אמנם מצאנו בשו"ת הגאונים, (חמדה גנוזה סימן צג), בתשובה לרב נטרונאי גאון, שהזכיר מנהג זה לשבח. וכן הוא בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סימן רצט) בתשובה לרב ששנא גאון, וכן בשו"ת הגאונים (ליק סימן ח), בתשובה לרב האי גאון. וסמכו על הפסוק פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. אולם הרשב"א בתשובה (סימן שצה) כתב, מנהג הכפרות שעושים בערבי יום הכפורים, מצאתיו מנהג פשוט בעירנו, עם עוד דברים שנראו בעיני שהם כדרכי האמורי. והרחקתי מנהג זה הרבה, וצויתי לבטלו, ובחסד עליון נשמעו דברי, ולא נשאר מכל זה וכיוצא בו בעירנו מאומה, ואף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מערי אשכנז שכל רבני ארצם עושים כן בערבי יום הכפורים, וגם שמעתי שדבר זה נשאל לרב האי גאון, ואמר שכן נהגו, עם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. עד כאן דברי הרשב"א. גם בארחות חיים (הלכות ערב יום הכפורים אות א) כתב, שהרמב"ן אוסר מנהג הכפרות משום דרכי האמורי. ומרן השלחן ערוך (/או"ח/ סימן תרה סעיף א) כתב: מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום הכפורים לשחוט תרנגול ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג. ע"כ. גם הפרי חדש שם כתב, שאין ספק שיש לבטל המנהג הזה משום דרכי האמורי, ונאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ע"כ. אלא שבכל זאת כבר פשט המנהג הזה גם אצל הספרדים ועדות המזרח, וכדעת הגאונים הנ"ל. ומה גם שהרבה מרבותינו הראשונים הביאו להלכה מנהג הכפרות, וכדברי הגאונים, ומהם: רש"י בספר הפרדס (סימן קפה). והראבי"ה בחלק ב' (סימן תקמז עמוד רמו). והאור זרוע בחלק ב' (סימן רנז). והמרדכי (ריש יומא).. והרא"ש (יומא פרק יום הכפורים סימן כג). ותלמיד מהר"ם בספר התשב"ץ (סימן קכה). והשבולי הלקט (סימן רפג). והתניא (סימן עב). והטור (/או"ח/ סימן תרה). גם רבינו המאירי בחבור התשובה (עמוד שצח) כתב, שאף על פי שקצת גאונים מנעו מנהג הכפרות שנוהגים בערב יום הכפורים, מכל מקום כבר נתפשט המנהג בזה כדעת רוב הגאונים שהזכירוהו. ועולם כמנהגו נוהג. וכענין מה שאמרו בהוריות (יב ע"א) סימנא מילתא היא. ע"כ. ורבינו האר"י היה נזהר מאד לקיים מנהג הכפרות, כמבואר בשער הכוונות (דף ק' עמוד א), ובנגיד ומצוה (דף כט ע"ב). וכתב עליו הנפק על פי הסוד. וכן כתב הרמ"א בהגה. וכתב בשלחן גבוה שם שכן מנהגינו. וכ"כ בארץ חיים סתהון. וכן כתב הגאון רבינו יוסף חיים בבן איש חי (פרשת וילך אות ב'). והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם." (שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן עא)

  1. סדר הנענועים של הלולב

"יקיף דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון." (שו"ע או"ח תרנא,י)

"אבל המנהג פעיה"ק ירושלים ת"ו כמו שכתב רבינו האר"י להקיף דרום צפון מזרח מעלה מטה ומערב. ואין לשנות." (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' רעז)

  1. אם מי שאין לו ד' מינים, אם יקיף את התיבה או לא

"נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב. הגה: וי"א שמי שאין לו לולב אינו מקיף, וכן נוהגין (טור בשם רש"י ור"ן פרק לולב). וביום שביעי נוטלין הערבה עם הלולב להקיף (ב"י). מי שאירע לו אבל בחג, אינו מקיף; וכן אבל כל י"ב חדש על אביו ואמו (כל בו), וכן נהגו." (שו"ע או"ח תרס, ב)

"ומנהגינו כדעת הארי ז"ל שאינו מקיף את התיבה" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' רעז)

  1. ברכת להכניסו בבריתו של א"א קודם המילה

"המל, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה; ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הגה: ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א). ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי' בשם סמ"ק). וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם). האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה). אבל התופס הנער, כשמברך, נוהגים שיושב ומברך. י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו, שנאמר ויעמוד העם בברית (מלכים ב כג, ג). (מרדכי פר"א דמילה ובכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא) וכן נוהגין מלבד התופס הנער, שהוא יושב. ואם אחרים עומדים שם, אומרים: כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס: בורא פרי הגפן. ויש נוהגים ליטול הדס בידו, ומברך עליו, ולהריח, ואומר: בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו'. ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו ופי התינוק. (וכשהמוהל מברך ברכה זו, רוחץ תחלה ידיו ופיו, כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם)." (שו"ע או"ח רסה, א)

"שמנהג ירושלים שאבי הבן מברך ברכה זו קודם שמברך המוהל על המילה וברכת שהחיינו מברך אחר המילה" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שצט)

  1. בדין כמה חלה מפרישין מהעיסה.

"מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן, שנאמר: ראשית עריסותיכם תרימו תרומה (במדבר טו, כ). וראשית זה אין לו שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה. והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום, עד שישייר מקצת. ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה.  והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד ממ"ח. ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס, אף בעל הבית מפריש אחד ממ"ח." (שו"ע יו"ד שכב, א)

"ואנו מנהגינו להפריש חלה כל שהוא, אחר דהחלה לשריפה קאי" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' רעט)

  1. מנהג "חליצת כתף"

"על כל המתים, אם רצה חולץ כתף. על אביו ואמו, חייב לחלוץ כתף והולך כך לפני המטה, עד שיקבר. ואם הבן אדם גדול, ואין כבודו שילך חלוץ כתף, אין צריך לחלוץ." (שו"ע יו"ד שמ, טז)

"הנה בגמרא (מ"ק כב:) הזכירו דין חליצת כתף על אב ואם, וכ' הרמב"ם (פ"ח מה' אבל ה"ג), על אביו ועל אמו חולץ כתיפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתיפו וזרועו, והולך כך לפני המטה. וכ"ה בטוש"ע (סי' שמ סט"ז) על אביו ואמו חולץ כתיפו והולך כך לפני המטה עד שיקבר. וכ"כ המאירי (מ"ק כב:) ועוד. ומנהג זה של חליצת כתף נהגו בו עד הזמן האחרון, וכמ"ש בשלחן גבוה (סי' שמ ס"ק נט), שכן נוהגים בשאלוניקי ובכל ארץ תוגרמה. וסיים, אבל פה ירושלים ת"ו ראיתי בפטירת הרב כמהר"ר מאיר מזרחי בעל פרי הארץ שיצאו לפניו בניו ותלמידיו חלוצי כתף. ולא ראיתי עוד. עכ"ל." (שו"ת יביע אומר חלק ד – יורה דעה סימן כז)

  1. מרן השו"ע פסק שבחול המועד, רק מי שחייב לקרוע צריך לקרוע, ולא מי שלא חייב לקרוע ורוצה לקרוע מפני הכבוד. הרב עובדיה יוסף שליט"א פסק כהמנהג שלא לקרוע (כדעת הרמ"א).

"אין קורעין ביום טוב, אפילו בי"ט שני של גליות, אפילו קרובים של מת. אבל בחול המועד, קורעין על כל אחד כפי מה שהוא, אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד, כדינו שנתבאר. הגה: וי"א דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד, רק על אביו ואמו; ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד (ת"ה סימן רפ"ח), ובמקום שאין מנהג, יש לקרוע על כולם." (שו"ע יו"ד שמ, לא)

"ולענין דינא אע"פ שרוב ככל גדולי הפוסקים ומרן הש"ע ס"ל שיש לקרוע במועד על כל מי שחייבים להתאבל עליו, מלבד הסמ"ג והסמ"ק דפליגי ע"ז, מ"מ כתב הגאון הראש"ל בס' מזבח אדמה (ד"ח ע"א), ששאל על המנהג פעה"ק ירושלים ת"ו, ואמרו לו שנוהגים כד' הרמ"א דדוקא על אביו ואמו קורעין בחוה"מ, ולא על שאר קרובים. ולאחר המועד קורעים על שאר קרובים חוץ מאביו ואמו…" (שו"ת יביע אומר חלק ד – יורה דעה סימן כה)

  1. בדין כיסוי ראש לפנויות

"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש." (שו"ע אבה"ע כא, ב)

  1. נוסח לשון הקידושין

"בכסף כיצד, נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה, ואומר לה: הרי את מקודשת לי בזה. הגה: וי"א שי"ל לה: כדת משה וישראל (כל בו). וכן נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזוהר (דברי הרב). וה"ה אם אמר לה: הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום, ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין, ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, ונתן לה אפילו בשתיקה, הוי קדושין. והוא שעדיין עסוקין באותו ענין. וכל שכן אם אמר לשון קדושין ודאי, אלא שאינה מבינה אותו, דהוו קדושין. הגה: י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש, אלא מדברים מענין לענין באותו ענין, דהיינו שאין מדברים בקידושין, רק בצרכי זיווגם (מרדכי סוף האיש מקדש וכ"כ הרשב"א). וי"א דלא בעינן מדברים עמה, אלא כל שמדברים לפניה, סגי (מרדכי ריש קידושין, וכן משמע לשון הטור)." (שו"ע אבה"ע כז, א)

מנהג הספרדים לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"

  1. מסדר הקידושין הוא מברך ברכת האירוסין

"כל המקדש אשה, בין ע"י עצמו בין ע"י שליח, מברך, ( הוא או השליח), (טור) וי"א דאחר מברך, (סמ"ג והגהות מיימוני) וכן נוהגין: אקב"ו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין ברוך אתה ה' מקדש ישראל. ( וי"א נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים: והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין (טור), וחותם: בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין (כ"כ הרא"ש), וכן נוהגים במדינות אלו) ואחר שיגמור הברכה, יקדש." (שו"ע אבה"ע לד, א)

"והרב מסדר הקידושין הוא המברך מטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך" (ר' יצחק יוסף, "עין יצחק" עמ' שצט)

  1. נוסח ברכת האירוסין

"כל המקדש אשה, בין ע"י עצמו בין ע"י שליח, מברך, ( הוא או השליח), (טור) וי"א דאחר מברך, (סמ"ג והגהות מיימוני) וכן נוהגין: אקב"ו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין ברוך אתה ה' מקדש ישראל. ( וי"א נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים: והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין (טור), וחותם: בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין (כ"כ הרא"ש), וכן נוהגים במדינות אלו) ואחר שיגמור הברכה, יקדש." (שו"ע אבה"ע לד, א)

מנהג הספרדים כהרמ"א שמסיים "מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין"