Photo Credit: Public License, "שער הספר משנה ברורה 1973"

מנהגים והלכות בהן המשנה ברורה פוסק שלא כדעת הרמ"א

  1. בדין אם אדם לובש שתי ציציות, ובירך על הראשון, ופשט אותו, אם צריך לברך על השני או לא.

"אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, ואם לבשם כולם בלא הפסק, והיה דעתו מתחלה על כולם, לא יברך אלא ברכה א'. אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת. וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם. הגה: וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני, צריך לחזור ולברך (ת"ה סימן מ"ה)." (שו"ע או"ח ח, יב)

"אם פשט – האחרונים חולקין ע"ז וס"ל דהפשיטה לא הוי הפסק לכו"ע ואינו דומה למש"כ המחבר בסעיף י"ד דהפשיטה הוי הפסק דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבש אבל הכא היה דעתו בשעת ברכה על לבישת הבגד השני:" (משנה ברורה סימן ח ס"ק לא)

  1. בענין מספר הכריכות בציצית.

"יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך; וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות, רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים. הגה: ואם האריך הציצית, יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף (רמב"ם פ"א). ונוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות, ובשני ט', ובשלישי י"א וברביעי י"ג, שעולים כולם מ' כמנין ה' אחד שעולים ל"ט ועם השם הם מ'. ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר, כדי שיעמוד בשזירתו." (שו"ע או"ח יא, יד)

"ובשני ט' – ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף יד ס"ק ע)

  1. בענין עשיית התפילין.

"יכניס הרצועה תוך המעברתא, ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש. הגה: ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, ויהיה רחבו כרוחב הבית (טור). ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן מתפילין, ואח"כ יעשה הדלי"ת, ואחר כך היו"ד כסדר אותיות השם." (שו"ע או"ח לב, נב)

"להעביר – הטעם לפי שהתפילין ש"י משימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה זו עליהן לחזקן ועכשיו באלו הארצות לא נהגו בזה [א"ר ע"ש]:" (משנה ברורה סימן לב ס"ק רלד)

  1. בדין אם נפסקו שתי תפירות בתפילין אם התפילין כשרות או פסולות.

"אם נפסקו תפירות התפילין, להרמב"ם אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו ג' תפירות אפילו זו שלא כנגד זו, הרי אלו פסולים. בד"א, בישנים. אבל בחדשים, כל זמן שעור מושב הבתים קיים, כשרים. ואלו הן חדשים, כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נפסק. ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק, הרי אלו ישנות. הגה: וי"א דבחדשים פסולים, ובישנים כשרים (רש"י והטור והרא"ש). וטוב לחוש לשתי הסברות כן נ"ל." (שו"ע או"ח לג, ב)

"להרמב"ם – אבל שארי פוסקים פליגי עליה ומקילים בכל גווני בשתי תפירות ובשלשה תפירות שנפסקו מחמירים דאפילו תיקון במקום ההפסק לא מהני דגנאי הוא כשניכר התיקון בשלשה מקומות בין בחדשים ובין בישנים וצריך לחזור ולתפור מחדש וכמו שנתבאר בטור וב"י לעיל בסוף סימן ל"ב ע"ש:" (משנה ברורה סימן לג ס"ק יב)

  1. בענין מיקום המתפללים במנין.

"צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום ( שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ." (שו"ע או"ח נה, יג)

"שפה פנימית – ר"ל דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ אף שעכשיו היה הפתח פתוח ועיין במ"א שכתב שיש שחולקין ע"ז ומכריע כמותם דמקום זה הוי כלפנים ועיין בספר אבן העוזר שפסק ג"כ בפשיטות דהיכא דהמיעוט עומדים תוך המקום הזה מצטרפים לעשרה דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה המבואר בסט"ז וכן משמע מביאור הגר"א:" (משנה ברורה סימן נה ס"ק נ')

  1. בדין אם מי שמתו מוטל לפניו ויש אחרים שמשתדלים בשבילו בצרכי קבורה, אם רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע.

"מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו, פטור מק"ש ומתפלה. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי. ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה, ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, אין מוחין בידו ( עיין בי"ד סי' שמ"א)." (שו"ע או"ח עא, א)

"בשבילו – פי' דאפילו אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה:" (משנה ברורה סימן עא ס"ק ו)

  1. בדין המזכיר מאורע שאר ימים בתפלה אם הוי הפסק או לאו.

"הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה, שלא בזמנה, לא הוי הפסקה. הגה: מיהו אם נזכר שטעה, פוסק אפי' באמצע הברכה (א"ז מסכת ברכות)." (שו"ע או"ח קח, יב)

"לא הוי הפסקה – שיהיה צריך עי"ז לחזור לראש או לתחלת הברכה שהפסיק בה ורוב האחרונים חולקים על פסק זה וס"ל דלא עדיף זה מאם הפסיק בשיחה באמצע התפילה דפסק השו"ע לעיל בסימן ק"ד סעיף ו' שצריך לחזור לתחלת ברכה ובג' ראשונות ואחרונות חוזר לתחלת הג' ועיין לעיל שם שביארנו כל פרטי דיני השיחה. גם בדה"ח ובח"א סתמו לדינא כמותם ועיין בדה"ח שהוסיף עוד וכתב דה"מ אם הזכיר דבר שאין שייך לאותו היום כגון שאומר זכרנו וכו' וכתבנו וכו' דאין זמן כתיבה היום או שאמר יעלה ויבא עד לאחר יום ר"ח הזה שהוא שקר מוחלט שהיום אינו ר"ח ע"כ דינו כשח באמצע תפילה וכנ"ל אבל אם לא אמר שקר כגון שאמר זכרנו לחיים ולא אמר וכתבנו או הבדלה בחונן הדעת שמזכיר מה שחנן לו השי"ת לב להבין ולהבדיל וזה שייך בכל השנה לתת תודה להש"י שחלק לו לב להבין ומדע לידע או שאמר יעלה ויבא עד ביום ר"ח הזה דלא הוי שקר רק כמוסיף בתפילתו ואף שאסור להוסיף בג' ראשונות ואחרונות מ"מ כשח לא הוי עכ"ל ועיין בח"א כלל כ"ה שכתב בין לענין שיחה בשוגג בתפלה ובין לענין שהזכיר דבר שלא בזמנו בדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שסיים הברכה אף שהוסיף בה דבר שלא כענינו אינו רשאי לחזור וכ"ש אם כבר השלים תפלתו עי"ש טעמו בנ"א:" (משנה ברורה סימן קח ס"ק לח)

  1. אם כשנושא עיניו למרום בעת אמירת קדושה, צריך לסגור עיניו או לא.

"טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח ציבור. הגה: ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה, וכן מנענעים גופן ונושאין אותו מן הארץ (טור ושבולי לקט); ואין לדבר באמצע הקדושה (מהרי"ל וב"י בשם מהרי"א ודרך ארץ זוטא). ומי שאמר סדר קדושה, ובא לבהכ"נ ומצא צבור עונין קדושה, חוזר ועונה עמהם (תשובת הרשב"א סי' רמ"ט)." (שו"ע או"ח קכה, ב)

"העינים – דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות כ"כ הט"ז אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז ופסק המגן גבורים כמותם:" (משנה ברורה סימן קכה ס"ק ו')

  1. הרמ"א כותב שהמנהג הוא לומר את כל מודים דרבנן בשחייה אחת. אמנם המנהג היום אינו כך.

"כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים: מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו', וחותם ברוך אל ההודאות, בלא הזכרת השם; ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו. יש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג (פסקי מהרי"א)." (שו"ע או"ח קכז סעיף א)

"בשחייה אחת – והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:" (משנה ברורה סימן קכז ס"ק ה)

"ובביאור הגר"א כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש:" (ביאור הלכה סימן קכז ד"ה * הכל בשחיה)

  1. בדין אם בשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים ליטול ידיים ע"י הכנסתן לתוך כלי של מים.

"אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה; ואם אינו מחובר לקרקע, י"א שעלתה לו נטילה, וי"א שלא עלתה לו, ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים; ואם אח"כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה." (שו"ע או"ח קנט, ח)

"יכול לסמוך – וט"ז הביא בשם רש"ל דחולק ע"ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז דכל הפוסקים חולקים על זה וכן משמע מהגר"א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי השו"ע מ"מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר"ז וח"א הסכימו כן עוד כתבו דיאכל אז ע"י שיכרוך ידיו במפה:" (משנה ברורה סימן קנט ס"ק נו)

  1. בדין אם נגע במקומות המכוסים באמצע סעודה אם חוזר ומברך על נט"י

"מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם, או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, ( ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סי' קנ"ה /קצ"ה/), צריך לחזור וליטול ידיו, ויברך: על נטילת ידים." (שו"ע או"ח קסד, ב)

ויברך ענט"י – ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש: (משנה ברורה שם, יג)

  1. בדין אם השומעים את ברכת המוציא מהמברך דברו בין בציעת הפת וטעימת המברך, אם הם צריכים לחזור ולברך או לא.

"יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו  מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך. הגה: ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע)." (שו"ע או"ח קסז סעיף ו)

"אבל אח"כ וכו' – פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף ו ס"ק מ"ג)

  1. בדין אם שכח והכניס משקה לתוך פיו בלא ברכה, אם מברך עליו ברכה ראשונה או לא.

"שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה, בולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה. הגה: וי"א דמברך עליהם,  וכן נראה עיקר (הרשב"א בשם הראב"ד והרא"ש פרק ג' שאכלו וכן דברי הרמב"ם פ"ח מהל' ברכות)." (שו"ע או"ח קעב, א)

"(ד) וי"א דמברך עליהם – היינו אחר שבלע מברך עליהם הברכה ראשונה ולא דמי להא דקי"ל בסי' קס"ז ס"ח דאם נזכר אחר שגמר סעודתו שלא בירך אינו מברך דשאני הכא דמאחר שנזכר בעודו בפיו היה עליו אז חיוב ברכה ודומה זה קצת לעובר לעשייתן אלא שלא היה יכול לברך לכן לא נפטר מן הברכה:

(ה) וכן נראה עיקר – ודעת רוב הפוסקים כדעה ראשונה שאינו מברך רק ברכה אחרונה אם שתה כשיעור וכן הסכים הא"ר:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעב סעיף א)

  1. בזימון, צריך שכולם יאמרו את ברכת המזון מלה במלה עם המברך שמברך בקול רם, ויסיימו קצת קודם המברך כדי שיענו אמן אחר כל ברכה וברכה של המברך. המשנה ברורה כותב שלפחות הברכה ראשונה יאמר המברך בקול רם.

"כתוב בשבלי הלקט (סי' קנו) בשם ה"ר אביגדור כל אחד מהמסובין חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות: …" (בית יוסף אורח חיים סימן קפג, ז (א))

"נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות. הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן, כדלעיל סי' נ"ט. אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (גמרא פרק אלו נאמרין)." (שו"ע או"ח קפג, ז)

"(כז) נכון הדבר – היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הבהמ"ז מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון ומתקיים מה שאמר הכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו דמזה ילפינן ברכת זימון וכמ"ש לקמן [בסימן קצ"ב במ"ב]:

(כח) כל ברכה וברכה – ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה דאל"ה להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל וכדלקמן בסימן רי"ש [אחרונים] ולפ"ז מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו ברוך שאכלנו וכו' כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע שלא כדין הם עושין אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם כדי שישמעו המסובין והם יאמרו בלחש עמו מלה במלה ורק בסיום הברכה יקדימו לסיים כדי שיענו אמן כמו שכתב רמ"א

ועיין במ"א שהוא מצדד להורות כהתשב"ץ שס"ל דעד הזן את הכל צריכין לשתוק ולשמוע ולכוין לצאת מן המברך [ומשם ואילך יברכו בעצמן בלחש עם המברך] דעד שם היא ברכת הזימון אבל אין אנו נוהגין כן

ומ"מ הטוב והישר כשיודע במסובין שיכוונו לדבריו לעשות כהתשב"ץ רק שיודיע להם מתחלה שיכוונו לצאת וגם הוא יכוון להוציאם ודוקא כשהשומעים כלם מבינים לשון הקדש דאל"ה בודאי טוב יותר שיברכו בעצמן כל הבהמ"ז ולא לצאת מן המברך [א"ר]:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קפג סעיף ז ס"ק כז, כח)

  1. אם נשים מזכירות ברית ותורה בברכת המזון

"אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפי' אם לא חיסר אלא אחד מהם, מחזירין אותו. הגה: ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו (כל בו)." (שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפז סעיף ג)

"דנשים לאו וכו' – באמת לאו בני תורה נינהו ג"כ והא דחלקינהו לשתים משום דעבדים איתנהו בברית. ומ"מ בימינו נהגו הנשים לומר ג"כ על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו' והכוונה על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו וכן תורתך שלמדתנו על למוד הזכרים שבזכות התורה והברית נחלו ישראל את הארץ ועוד שגם הנשים צריכות ללמוד מצות שלהן לידע היאך לעשותן כמ"ש בסי' מ"ז:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפז סעיף ג,ט)

  1. ברכת גרעיני פירות מתוקים.

"גרעיני הפירות, אם הם מתוקים מברך עליהם: בורא פרי העץ; ואם הם מרים, אינו מברך עליהם כלל; ואם מתקן ע"י האור, מברך עליהם: שהכל." (שו"ע או"ח רב, ג)

"מתוקים – לאו דוקא אלא כל שהחיך נהנה ממנו במקצת והטעם שמברך בפה"ע משום דהם נמי חלק מחלקי הפרי והרבה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאינו מברך בפה"ע דלא הוי כפרי גופא ואינו מברך עליהם אלא בפה"א וכן הסכמת הגר"א. ואם בירך בפה"ע יצא בדיעבד [דרך החיים] ואם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי מסתברא דלכו"ע נפטר בברכת בפה"ע שבירך על הפרי משום דהוי טפל לפרי:" (משנה ברורה סימן רב ס"ק כ"ג)

  1. ברכה על סוגי מרקחת שאין בריאים רגילין בהן.

"חבושים או גינדא"ש או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש, הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל, אפילו הם כתושים ביותר, הילכך מברך על חבושים וגינדא"ש בפה"ע; ועל של עשבים, בפה"א; ועל של ורדים, בפה"א. הגה: וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה, מברכין עליו שהכל (ב"י בשם הרא"ש)." (שו"ע או"ח רד, יא)

"מברכין עליו שהכל – ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה:" (משנה ברורה סימן רד ס"ק נה)

  1. בדין אדם שחשב לברך שהכל וטעה ואמר בפה"ג, אם מחזירין אותו או לא.

"לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר: ב"א ה' אלהינו מלך העולם, על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר: בפה"ג, אין מחזירין אותו מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין; ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל, יצא. הגה: וכ"ש אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל, ונזכר ובירך בורא פרי הגפן שיוצא, שהרי אף אם סיים שהכל יצא (טור)." (שו"ע או"ח רט, א)

"אין מחזירין אותו – זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות:" (משנה ברורה סימן רט  ס"ק א)

  1. בדין אם אדם יכול לברך ברכת הגומל בשם ומלכות על טובת קרובו ואוהבו ששמח בה.

"אם בירך אחר ואמר: בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר: בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא. הגה: ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אע"פ שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה (טור)." (שו"ע או"ח ריט, ד)

"ששמח בה – ודוקא בקרובו או אוהבו שעכ"פ שמח הוא ברפואתו או בהצלתו של זה אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לו לברך בשם ומלכות דבזה ברכתו לבטלה אלא יאמר ברוך הש"י דיהבך לן ועיין בבה"ל שיש חולקים על עיקר דין זה דהג"ה וע"כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ"א על אביו ורבו לבד:" (משנה ברורה סימן ריט ס"ק יח)

  1. בדין על איזה ים מברך "עושה הים הגדול".

"על ימים ונהרות, הרים וגבעות ומדברות, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית; ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, אומרים: ברוך אתה ה' אמ"ה עושה הים הגדול." (שו"ע או"ח רכח, א)

"והוא הים שעוברין וכו' – ונקרא ים הגדול מפני חשיבותו של א"י אבל הרבה אחרונים פליגי על המחבר וס"ל דדוקא על ים אוקינוס שהוא הים הגדול שבכל הימים שמקיף את כל העולם עליו קבעו ברכה בפני עצמו מפני גדלו אבל על ים שעוברין בו לא"י לא נקרא לענין זה ים הגדול ומברכין עליו כמו על שאר ימים. ודע דכל הברכות האלו אינן אלא כשרואה אותן משלשים יום לשלשים יום [אחרונים]:" (משנה ברורה סימן רכח ס"ק ב)

  1. אם אפשר למי שאינו מריח לברך על הבשמים להוציא את מי שאינו יודע.

"מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אא"כ נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע." (שו"ע או"ח רצז, ה)

"או להוציא וכו' – כל האחרונים חולקין ע"ז וסוברין דוקא להוציא ב"ב הקטנים הוא דשרי שמוטל עליו כדי לחנכם במצות אבל לא להוציא מי שאינו יודע דכיון שהוא אינו חייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן דאף דבעצם קידוש והבדלה יכול להוציא לאחרים אע"פ שאינו חייב בדבר כגון שיצא מכבר שאני התם שהן חובה על כל איש ישראל וכל ישראל ערבים זה בזה משא"כ בזה שהוא רק מנהג החכמים ואין צריך לחזור אחריו וכדלעיל בס"א הוא דומה לכל ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אחרים בברכתו אם אינו נהנה אז בעצמו וכדלעיל בסימן קס"ז סי"ט וע"כ ה"ה מי שהבדיל כבר ויש לו חוש הריח ובירך על הבשמים ובא להבדיל פעם אחרת בשביל אחרים יריח עוד בעצמו פעם אחרת כדי שיוכל עוד הפעם לברך במ"ב. ודע דמה שנוהגין איזה אנשים שאין רוצין לצאת בברכת הנר והבשמים שאומר המבדיל ומברכין אותן לעצמן בשעה שאומר המברך ברכת המבדיל שלא כדין הם עושין דכיון שהם יוצאין בהבדלה צריכין להטות אזנם ולשמוע ברכת ההבדלה ולא לברך אז ברכה אחרת ולבד כ"ז מצוה יותר לצאת כולם בברכתו דברוב עם הדרת מלך ולא לברך כ"א בפני עצמו וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד אם לא שהוא רחוק אז מן האור ולא יוכל להשתמש לאורה דאינו יוצא אז בברכת המברך וכדלקמן ברצ"ח ס"ד ובאופן זה לא יכוין לצאת בברכת הנר אלא יאחר אותה לאחר הבדלה כשיהיה סמוך אצל האש:" (משנה ברורה סימן רצז ס"ק יג)

  1. בענין כתיבה בשבת לצורך מצוות ישוב ארץ ישראל.

"מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הא"י, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם, בכתב שלהם; דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב א"י לא גזרו (א"ז)." (שו"ע או"ח שו, יא)

"דאינו אסור וכו' – ר"ל הכתיבה זו היא מדרבנן והוי שבות דשבות ע"י א"י ומשו"ה התירו משום ישוב א"י ועיין בבה"ל שביארנו דדעת אור זרוע דעת יחידאה היא ואין לה שום מקום בש"ס וכל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דאף בכתב שלהם הוא איסור מדאורייתא דבכל לשון חייב כדאיתא במשנה [שבת ק"ג] ואפ"ה התירו בכאן ע"י א"י משום ישוב א"י ואף דהמחבר פסק לקמן בסימן ש"ז ס"ה דמלאכה דאורייתא אסור ע"י א"י אפילו לצורך מצוה זה עדיפא ולפ"ז אסור לומר לא"י בשבת לכתוב מכתב אפילו לצורך מצוה אם לא שהוא ג"כ צורך גדול אפשר דיש להקל ועיין לעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:" (משנה ברורה סימן שו ס"ק מז)

  1. בדין אם אסור בשבת לקרוא בשיחת חולין וסיפורי מלחמות דווקא אם כתובים בלשון לעז או גם אם כתובים בלשון הקודש.

"מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש,  שרי. (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה)." (שו"ע או"ח שז סעיף טז)

"אבל בלשון הקודש וכו' – דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת ולפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה אך שטרי חובות וחשבונות גם להרמ"א אסור אפילו בלה"ק [פמ"ג]. וגט מותר לטלטלו אע"פ שכתוב בלשון לעז דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ולענין קריאת צייטונגי"ן בשבת אף שבתשובת שבות יעקב מקיל בזה הרבה אחרונים אוסרין מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן: (סד) שריאבל האגודה והט"ז והב"ח ועוד הרבה אחרונים חולקין ע"ז ואוסרין וכן הוא ג"כ דעת הגר"א ולפ"ז גם באגרת שלום אין נ"מ בין לשון לעז ובין לשה"ק:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף טז ס"ק ס"ג-ס"ד)

  1. אם מותר לטלטל בשבת כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק.

"יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק." (שו"ע או"ח שח, ה)

"ע"י ככר או תינוק – לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה והנה דעה זו היא דעת הרא"ש אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם וכדלקמן בסימן שי"א ס"א אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי וכן הכריעו הרבה אחרונים וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל:" (משנה ברורה סימן שח ס"ק כו)

  1. בדין כרמלית בשבת.

"גג הבולט על מחיצות הבית בענין שאין מחיצות הבית ניכרות לעומד על הגג, הוי כרמלית ואפי' הוא גבוה ורחב הרבה; ואם חלון פתוח לו מן הבית הוי כרה"י. וכן זיזין הבולטים מן הכותל ויש בהם ד' על ד', הוי כרמלית אלא אם כן חלון הבית פתוח להם." (שו"ע או"ח שמה, טז)

"ואפילו הוא גבוה וכו' – והא דאיתא לקמן בסי"ח דאין כרמלית תופס רק עד עשרה ולמעלה מזה הוי מקום פטור היינו דוקא היכא שהכרמלית מתחלת ממקום הנמוך מן הקרקע אז אמרינן שאינו תופס אוירה רק עד עשרה טפחים אבל כאן דשם כרמלית עלה מחמת שאין לה מחיצות כשאר רה"י חל עלה שם כרמלית אף שגבוה יותר מיו"ד מן הארץ [מיהו זה פשיטא דעל הגג גופא אינו תופס שם כרמלית על אוירו רק עד עשרה טפחים כדין בקעה] ועיין בא"ר שמפקפק על פסק השו"ע וכן הגר"א בביאורו הביא מכמה ראשונים דפליגי על דין זה וסברי דבכל גווני אין שייך שם כרמלית למעלה מעשרה וכן לענין זיזין המבואר לקמיה ג"כ דעתם דבכל גווני אין עליהם שם כרמלית כיון שהוא למעלה מיו"ד והסכים לדינא עמהם:" (משנה ברורה סימן שמה ס"ק סו)

  1. עד היכן מותר לטלטל בשבת במקום מוקף מחיצות.

"יחיד ששבת בבקעה והקיף מחיצות גרועות, כגון שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, עד סאתים מותר לטלטל בכולו, מסאתים ואילך, אין מטלטלין בו אלא בארבע. וכן הדין אם הם שנים. ואם הם שלשה ישראלים, חשובים כשיירא ומותר לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה, ובלבד שלא יקיפו יותר מכדי צרכם, שלא ישאר בית סאתים פנוי שאין צריכים לו לתשמיש, אבל אם נשאר בית סאתים פנוי, אין מטלטלין בכל המוקף אלא בד' אמות. במה דברים אמורים, כשהקיפו יותר על שש סאין, אבל אם לא הקיפו יותר על שש סאין, אף על פי שיש סאתים פנוי, כיון שהם שלשה, מותר. הגה: א"י אינו מצטרף לשיירא. וי"א דה"ה קטן אינו מצטרף (רמב"ם פרק י"א)." (שו"ע או"ח שס, א)

"כשהקיפו יותר על שש וכו' – דשש סאין הוא לג' אנשים לכ"א בית סאתים והם הקיפו יותר כגון שבע ולא הוצרכו אלא לחמש ונשאר סאתים פנוי וע"כ אסור אבל אם לא הקיפו יותר על שש וכו' כיון דשש הוא השיעור לג' אנשים לכ"א ב"ס לא מחמרינן אפילו נשאר ב"ס פנוי ועיין בט"ז וא"ר וכ"כ בספר גאון יעקב שכל הראשונים חולקין ע"ז ודעתם דאף בפחות משש כל שיש סאתים פנוי אסור:" (משנה ברורה סימן שס ס"ק ח')

  1. בדיני עירובין בשבת.

"הנותן מעות לנחתום ואמר לו: אם יבואו בני החצר לקנו' ממך ככר לעירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו,  אינו עירוב אפילו עירב החנוני (לכל האחרים) וזכה גם לזה עמהם; אבל אם אמר ליה: ערב לי, קנה עירוב. ואפילו אם אמר: זכה לי, אם נתן לו כלי בתורת קנין שיקנה לו בו, קנה עירוב. וכן אם זיכה לו הנחתום  ע"י אחר, או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק, קנה עירוב. ואם נתן לו מעה לבעל הבית ואמר ליה: זכה לי בעירוב, קנה עירוב." (שו"ע או"ח שסט סעיף א)

"ע"י אחר – ויש מאחרונים שחולקין ע"ז וס"ל דכיון דנתן מעות אפשר דלא ניחא ליה לקבל בתורת מתנה ובמעות הלא אינו קונה:" (משנה ברורה סימן שסט ס"ק ו)

  1. בדיני עירובין בשבת.

"ככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו, ושאשתו מערבת בשבילו, ושמערבין שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א', ושקטן יכול לגבותו, ושיכול א' לזכות לכולם (ושאם היו שותפין א"צ לערב), כך דיני שתוף. הגה: ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה, לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף; והוא שיהיה בכלי אחד (טור סי' שס"ו)." (שו"ע או"ח שפו, ג)

"בכלי אחד – ר"ל סחורה של כל השלשה שותפין אבל בשני כלים אפילו אם היה שותפות כולם במין אחד יין או שמן וכה"ג ג"כ לא מהני ואף דלעיל בסימן שס"ו ס"ד מבואר דלפעמים מותר אפילו בשני כלים עי"ש התם שאני שנשתתפו מעיקרא לשם שיתוף מבואות אבל הכא דלאו לשם שיתוף הונח שם אלא לסחורה בכלי אחד אין בשני כלים לא. ודע דהרמ"א נמשך בזה אחר דעת הטור אבל רוב הפוסקים חולקים על זה ודעתם דביין ושמן שהם שני מינים שאין ראויין להתערב יחד אפילו כשהיו מעורבין בכלי אחד ג"כ אין סומכין עליהן לענין שיתוף ועיין בבה"ל:" (משנה ברורה סימן שפו ס"ק טז)

  1. בענין טלטול בשבת.

"שבת בבקעה והקיפוה נכרים בשבת מחיצות לדירה, אינו הולך בה אלא אלפים אמה שאינה כולה כד' אמות  כיון שלא שבת באויר המחיצות, ומטלטל בכולה על ידי זריקה שיכול לזרוק אפילו חוץ לאלפים שהרי רשות היחיד גמור הוא כיון שהוקף לדירה. ( אבל לטלטל ממש חוץ לארבע אמות, אסור אפילו תוך אלפים), (ב"י בשם תוספות הגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו)." (שו"ע או"ח תג סעיף א)

"אסור וכו' – והטעם דכיון דא"א לו לטלטל חוץ לאלפים אלא ע"י זריקה דא"א לו להלוך שם תוך אלפים שלו נמי אסור לטלטל כאורחיה משום דאלפים שלו נפרץ במילואה למקום האסור לו בטלטול כאורחיה. ודע דרוב הפוסקים חולקים על זה וס"ל דתוך אלפים אף בטלטול כי אורחיה מותר דלא מקרי פרוץ למקום האסור דמקום המותר הוא בעצם ורק מפני שא"א לו לילך לשם שהוא חוץ לאלפים אין לו עצה לטלטל לשם כ"א ע"י זריקה וכן הסכימו האחרונים:" (משנה ברורה סימן תג ס"ק ט)

  1. אם צריך לחזור אם מסופק אם אמר יעלה ויבוא בשחרית ומנחה של ראש חודש.

"ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, ( ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר ע"ל סימן רצ"ד סעיף ד' וה'), בין שר"ח יום אחד בין שהם ב' ימים, מפני שאין מקדשין את החדש בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה, מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים, אומר במקום שנזכר. ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים, אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה. ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו, חוזר לראש. ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו, חוזר לרצה. הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו, אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה). וש"צ ששכח מלהזכיר בשחרית ע"ל סימן קכ"ו." (שו"ע או"ח תכב, א)

"א"צ לחזור – טעמו דכיון שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו יעלה ויבוא אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא הזכיר ומ"מ להלכה לא נקטינן כן דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין ע"ז וסוברין דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא מיהו כבר כתבנו לעיל בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן אבל אם נתעורר לו הספק מיד אחר התפלה יש לו לחזור:" (משנה ברורה סימן תכב ס"ק י)

  1. בדין אם יכול לברך ברכת הלבנה לפני ז' בחודש.

"אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה. הגה: ואין מקדשין הלבנה תחת הגג (הגהות אלפסי החדשות)." (שו"ע או"ח תכו, ד)

"עד שיעברו ז' – ורוב האחרונים פליגי ע"ז ולדידהו עכ"פ לאחר ג' ימים מעל"ע מעת המולד שנהנין כבר מאורה יש לברך עליה ואין להחמיץ המצוה אכן אם הג' לחודש הוא באחד מימי השבוע נכון להמתין עד מו"ש הבאה וכפי המבואר בס"ב בהג"ה וכמה אחרונים והגר"א מכללם מקילין אף באופן זה וסברי דאין כדאי להשהות המצוה בכל גווני וע"כ הנוהג כן בודאי יש לו על מי לסמוך ובפרט  בימי החורף וגשם בודאי הזריז לקדש הרי זה משובח:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תכו סעיף ד ס"ק כ)

  1. אם השליך חמץ למקום הפקר קודם זמן האיסור, אם צריך לבערו או לא.

"קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם; ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו. (ואם לא מצא חמץ כשבדק ישרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת ביעור) (מהרי"ל)." (שו"ע או"ח תמה, ג)

"אלא יבערנו – והאחרונים חולקין ע"ז דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כמ"ש סימן תל"ג [ויש מצדדין לפרש דגם דעת השו"ע כן הוא אלא דמיירי בגווני אחריתא עיין במ"א וח"י וש"א] אלא דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו אחר:" (משנה ברורה סימן תמה ס"ק יח)

  1. בדין אם אין לאדם ירקות לכרפס אלא מרור.

"אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון: בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור,  ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה." (שו"ע או"ח תעה, ב)

"בלי ברכה – שיצא בברכת בפה"א ועל אכילת מרור שבירך על אכילת מרור הראשונה. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו טפי עדיף בזה לכוין באכילת מרור הראשונה לקיים מצות מרור כיון שמברך אז אשר קדשנו וכו' ולדידהו חייב לאכול אז כזית ולטבול בחרוסת כדין מרור. ומרור השני שאוכל בלא ברכה הוא לשם כרפס בעלמא ואינו מחויב לאכול כזית ואין צריך לטבול ג"כ דוקא בחרוסת ובחומץ או מי מלח נמי סגי וכדלעיל בסימן תע"ג לענין כרפס:" (משנה ברורה סימן תעה ס"ק כח)

  1. בדין אם אכל מצה בלא כוונה אם יצא או לא.

"אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה; אבל אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא." (שו"ע או"ח תעה, ד)

"בלא כוונה – ואע"ג דמצות צריכות כונה כדלעיל בסימן ס' ס"ד וכ"ש הכא דאינו רוצה לאכול הרי בודאי אינו מתכוין לצאת ידי המצוה תירצו המפרשים דבמידי דאכילה שע"כ נהנה גרונו עדיף טפי וכמתכוין דמי. ודע דכמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דלפי מאי דקי"ל דמצות צריכות כונה אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצות וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא וכן פסק הפר"ח:" (משנה ברורה סימן תעה ס"ק לד)

  1. בדין מוקצה ביום טוב באוצר של פירות ועצים.

"מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו. הגה: ויש מתירין מוקצה אפילו בי"ט (טור בשם פוסקים); אבל נולד אסור, לדבריהם, אפילו בשבת. וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי כשיאמר: מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום (רבינו ירוחם נ"ד ח"ג). ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים טובים של גליות (כל בו). ועיין לעיל סימן ש"י כל דיני מוקצה." (שו"ע או"ח תצה, ד)

"וא"צ שירשום וכו' – ודע דיש כמה פוסקים דפליגי ע"ז ודעתם דלא סגי בשיאמר מכאן וכו' אלא צריך שירשום בסימן המקום שבדעתו לאכול וסברתם דכיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם להקצותם כגון גרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן או אפילו פירות שהכניסם לאוצר הרי הקצם בידים למכירה לא סגי בהכנה כל דהו להוציאם ממוקצה עד שיברר יפה הפירות שבדעתו לאוכלם ויתן בהם סימן ולהלכה יש להחמיר כסברא האחרונה עכ"פ לענין גרוגרות וצימוקים שהעלן לגג ובפירות שמכניסם לאוצר אפשר דיש לסמוך אסברא קמא ועיין בה"ל:" (משנה ברורה סימן תצה ס"ק כב)

  1. בענין טלטול בשבת.

"אין מביאין עצים מן השדה אפילו היו מכונסין שם מבערב, אבל מגבב הוא בשדה משלפניו (וכן בחצר לוקח מלפניו) (ב"י ורמב"ם) ומדליק שם. ומביאין מהמכונסין שברשות היחיד, אפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה, ובלבד שיהיה בה  מסגרת ותהיה בתוך תחום שבת; ואם חיסר אחת מכל אלו, הרי הן מוקצה." (שו"ע או"ח תקא, ג)

"ותהיה בתוך תחום שבת – ומשמע דאפילו בסמוך לעיר נמי צריך מסגרת והרבה פוסקים חולקין ע"ז ולדידהו כל שהוא סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים לא בעינן מסגרת והיכי בעינן מסגרת משבעים אמה ואילך עד תוך התחום שהוא אלפים אמה וכן הלכה [אחרונים]:" (משנה ברורה סימן תקא ס"ק טו)

  1. בענין הדלקת הנר ביום טוב.

"נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם. הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל  ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל)." (שו"ע או"ח תקיד, ג)

"קודם שידליקנו – דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק:" (משנה ברורה סימן תקיד ס"ק כ)

  1. בענין הדלקת הנר ביום טוב.

"נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם. הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל  ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל)." (שו"ע או"ח תקיד, ג)

"וכן נוהגין – וכמה אחרונים כתבו דנכון להחמיר כדעה ראשונה שאוסר בזה:" (משנה ברורה סימן תקיד ס"ק כג)

  1. בדין אם אפשר לסמוך באופן קבוע על עירובו של גדול העיר לכתחילה.

"מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס  או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (א"ז); אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו." (שו"ע או"ח תקכז, ז)

"ואינו יוצא בו – שאין החכמים מקנים עירובם למי שהוא יכול לעשות בעצמו ומתעצל. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ואיזהו שאינו יוצא בעירובם זה שכל פעם עושה בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול ואח"כ קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה בזה אין הגדול מוציאו שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול ואפשר בדיעבד יש לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יום טוב:" (משנה ברורה סימן תקכז ס"ק כו)

  1. בענין כתיבה בחול המועד.

"מותר לכתוב שטר קדושין ושטרי פסיקתא, גיטין ושוברים, דייתיקי, מתנות, פרוזבולין, אגרות שום  ואגרות מזון (פירוש שטרי פסיקתא, שאדם פוסק לתת לבנו או לבתו כך וכך; ופירוש דייתיקי, שטר צואה דא תהא למיקם ולהיות; ופירוש פרוזבול, פרוז בולי ובוטי כלומר: תקנת המלוה שלא יאבד ממונו, ותקנה ללוה שימצא מי שילונו; ופירוש אגרת שום, ששמו ב"ד נכסי לוה ונתנם למלוה; ואגרת מזון, שמכרו ב"ד את הקרקע למזון האשה והבנות וכתבו מעשה ב"ד על זה, אי נמי שקבל עליו לזון את בת אשתו); שטרי חליצה ומיאונין ושטרי ברורין ופסיקי דינין. הגה: ומותר לכתוב כתובה במועד (כל בו); ויש אוסרים (סמ"ק); ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה; ( ויש אוסרין בשאלת שלום) (טור בשם ה"ג); ( ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א)." (שו"ע או"ח תקמה, ה)

"שהיא כתיבה משיט"א – וכמה אחרונים כתבו דבמדינתינו נהגו להקל בכתב משיט"א וכן בכתב שלנו דאינו מעשה אומן ויש להם על מה שיסמוכו והמחמיר יחמיר לעצמו ונוהגין לשנות קצת לעשות שורה עליונה עקומה ועיין בבה"ל. ודע דבפרקמטיא אבודה לכו"ע יכול לכתוב אפילו בכתב שהוא מעשה אומן וא"צ לשנות כלל:" (משנה ברורה סימן תקמה ס"ק לה)

  1. בדין אם צריך לקרוע על ערי יהודה כשמגיע סמוך להם או אפילו כשרואה אותן מרחוק.

"הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים) (ב"י)." (שו"ע או"ח תקסא, א)

"כשמגיע סמוך להם כמו וכו' – דרחוק יותר לא חשיבה ראיה כמו להלן [ב"י] ולפי מה שביארנו לקמיה דכמה פוסקים פליגי ע"ז וסוברין דאין שיעור לדבר אלא דממקום שרואה חייב לקרוע ה"ה בענינינו:" (משנה ברורה סימן תקסא ס"ק ג)

  1. בענין נדר להתענות.

"יש מי שאומר שמי שנדר ואמר: אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית, מאחר שמה שהתנה הוא דבר הרשות,  הוי אסמכתא (פירוש שאדם סומך בדעתו שיוכל לעשות דבר אחד ועל סמך זה הוא נודר או מתחייב בדבר מה); אבל אם אמר: אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית, וכן אם אמר: אם יצילני ה' מצרה או אם יצליח דרכי, לא הוי אסמכתא." (שו"ע או"ח תקסב, יג)

"הוי אסמכתא – והאחרונים כתבו דיש להחמיר מאחר שרבים חולקים ע"ז:" (משנה ברורה סימן תקסב ס"ק נד)

  1. המנהג שבתענית ציבור עומדים שנים אצל השליח ציבור לומר איתו סליחות.

"בתענית צבור יעמדו שנים אצל שליח צבור, מזה אחד ומזה אחד, שיאמרו עמו סליחות." (שו"ע או"ח תקסו, ז)

"יעמדו שנים – דילפינן ממשה דכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד וגו'. וכתבו האחרונים שעכשיו אין נוהגין בזה משום שהכל אומרים בעצמם סליחות עם הש"ץ:" (משנה ברורה סימן תקסו ס"ק כב)

  1. בדין אם מדליקים נר לקטן בערב יום כיפור.

"נוהגים בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת. הגה: ונוהגים שכל איש, גדול או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו); גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו (כל בו), וכן נכון, וכן כתבו מקצת רבוואתא; ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, אין לומר לאינו יהודי שיחזור וידליקם (מהרי"ל מהרי"ו). מי שכבה נרו ביום כיפור, יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפור, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר, (כך נמצא במנהגים ישנים). ויש אומרים שיש להציע השלחנות בי"כ כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן נוהגין. יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, דוגמת מלאכי השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר (ד"ע מהגהות מיימוני פ"ז דשביתת עשור)." (שו"ע או"ח תרי סעיף ד)

"או קטן – ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי. בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבהכ"נ כדי להרבות אורן [מ"א]:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי סעיף ד ס"ק יא)

  1. אם כלה תוך ל' יום יכולה לרחוץ פניה

"כלה, כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה." (שו"ע תרי"ג, י)

"כל ל' יום – אחר נשואיה כדי שלא תתגנה על בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר" (משנה ברורה שם, כו)

"החולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו, וכן כלה כל ל' יום מותרת לרחוץ פניה. ונראה לי שזה היה בימיהם שלא היו בבית הכנסת כל היום, והתירו שלא תתגנה על בעלה. אבל בזמן הזה שאינו רואה אותה כל היום, לא שמעתי שנוהגין להתיר" (חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קמה סעיף טו)

  1. המנהג שמעמידים שני אנשים ליד השליח ציבור בתפילות יום כיפור.

"ואיתא בפרקי רבי אליעזר (פרק מד) שצריך להעמיד אחד לימין שליח צבור וכו'. בהגהות מיימון החדשות (סוף הל' שביתת עשור ד"ה אין) כתוב במכילתי' (פ' ויבא עמלק סוף פ"א) איתא דצריך להעמיד אחד מימינו של חזן ואחד משמאלו שנאמר ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' מכאן אמרו חכמים אין מורידין לפני התיבה בתענית צבור פחות משלשה וכן מנהגינו בראש השנה ויום הכפורים בפרקי רבי אליעזר גרסי' מכאן אתה למד ששליח צבור אסור להתפלל אם אין שם [שנים] עומדים אחד מימינו ואחד משמאלו עכ"ל:" (בית יוסף אורח חיים סימן תריט, ד)

"צריך להעמיד אחד לימין שליח צבור ואחד לשמאלו." (שו"ע או"ח תריט סעיף ד)

"צריך להעמיד – ועכשיו אין השנים עומדים אלא עד ברכו ועיין בב"ח ומ"ש סי' תקס"ו ס"ז:" (מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים סימן תריט סעיף ד, ט)

"צריך להעמיד וכו' – כדרך שמצינו אצל מרע"ה שאהרן וחור תמכו בידיו ועכשיו המנהג שעומדים אצל החזן עד אחר ברכו ואם חל בשבת שאומרים מזמור שיר ליום השבת קודם ברכו יכולים לחזור למקומם בתחלת אמירת מזמור:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תריט סעיף ד ס"ק יב)

  1. בדין אם מברכים על הבשמים במוצאי יום כיפור שחל בשבת.

"מבדילים על הכוס ואין מברכים על הבשמים, אפילו אם חל להיות בשבת." (שו"ע או"ח תרכד, ג)

"אפילו אם חל להיות בשבת – שטעם הברכה כדי להשיב את הנפש מפני הנשמה יתירה שהלכה לה ועכשיו ביוה"כ לא היה בו נשמה יתירה מפני התענית אבל רבים מהאחרונים חולקין ע"ז וסוברין דכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיון שנהנה. ומ"מ אין להורות לצבור כן ולמחות בידם במקום שנהגו בבהכ"נ שלא לברך על הבשמים רק לעצמו בביתו יכול לברך [פמ"ג]. אם חל בשבת אומרים ויתן לך וא"א ויהי נועם ואתה קדוש לפי שחג הסוכות חל באמצע השבוע:" (משנה ברורה סימן תרכד ס"ק ה)

  1. בענין נטילת לולב.

"אם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו, שפיר דמי, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד; אבל אם אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בכלי, ונטלו, לא יצא; ואם כרך עליו סודר, ונטלו או שכרך סודר על ידו, ונטלו, י"א דלא יצא. הגה: ונהגו להחמיר להסיר התפילין (מהרי"ל) וטבעות מידם, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן (אגודה פ' מקום שנהגו)." (שו"ע או"ח תרנא, ז)

"אבל מדינא אין לחוש וכו' – וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה:" (משנה ברורה סימן תרנא ס"ק לו)

  1. בעניין סדר ההדלקות בערב שבת חנוכה.

"בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואח"כ נר שבת. הגה: ומברך עליהם כמו בחול, אע"פ שמדליקין בעוד היום גדול (ת"ה סי' ק"ב)." (שו"ע או"ח תרעט סעיף א)

"נר חנוכה תחלה – כדי לצאת דעת הי"א דס"ל דאי ידליק של שבת תחלה קבליה לשבת ואיתסר עליה מלאכה אבל רוב פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דלא תליא קבלת שבת בהדלקת הנר וע"כ אם הדליק של שבת ולא קיבל שבת במחשבתו יכול להדליק אח"כ וכ"ז באיש המדליק אבל אשה המדלקת כיון שהמנהג שמסתמא מקבלת שבת בהדלקתה א"כ לא תדליק שוב של חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק והוא יברך אקב"ו להדליק בשבילה אבל ברכת שעשה נסים וכן שהחיינו ביום א' יכולה בעצמה לברך:" (משנה ברורה סימן תרעט ס"ק א)

  1. הרמ"א פסק שבמוצ"ש חנוכה, מדליק נרות חנוכה קודם ואז מבדיל. הט"ז חולק עליו וסובר שהסדר הפוך. המשנה ברורה לא מכריע בהלכה הזאת ומסיים "דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד".

"מדליקין נר חנוכה בבה"כ קודם ההבדלה. הגה: וכ"ש בביתו שמדליק ואח"כ מבדיל, שהרי כבר הבדיל בבה"כ." (שו"ע או"ח תרפא סעיף ב)

"…ודע דט"ז ועוד כמה אחרונים שעומדים בשיטתו פליגי על עיקר דינו של המחבר ורמ"א וס"ל דמצות הבדלה קודמת לנר חנוכה משום דהיא תדירה. ועיין בבה"ל שהבאנו דיש בזה דיעות בין הראשונים וע"כ בבהכ"נ אין לשנות המנהג שנהגו בישראל להדליק מקודם ואח"כ להבדיל ובבית דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפא סעיף ב, ס"ק ג')

  1. אם אין בכרך עשרה בטלנים עתה, אם קוראים רק בט"ו או גם בי"ד.

"כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אינן מוקפין עכשיו, קורין בט"ו, אפילו אם הם בחוצה לארץ, ואפילו אין בהם עשרה בטלנים (פי' בטלנים ממלאכתם ועוסקים בצרכי צבור); והוא שהוקף ואח"כ ישב, או שישב תחלה על דעת להקיפו אח"כ, לאפוקי כשנודע שישב תחלה על דעת שלא להקיפו ( אבל בסתמא הוקפה ולבסוף ישבה ר"ן)." (שו"ע או"ח תרפח, א)

"ואפילו אין בהם וכו' – ויש מהראשונים שחולקין ע"ז וס"ל דבכרך המוקף חומה אם אין בה עתה עשרה בטלנין קורין בה בי"ד וביד אפרים מצדד דיש לחוש לשיטתם לקרות גם בי"ד:" (משנה ברורה סימן תרפח ס"ק ב)