Photo Credit - License: Public. "ספר סליחות כמנהג ק"ק תימן" מהדורת ליוורנו תרצ"ט

הלכות ומנהגים שהשתנו אצל יהודי תימן

  1. התימנים בעבר היו נוהגים לעשות נפילת אפיים בצורה שונה מהיום.

"כריעה – על ברכים, שנאמר: מכרע על ברכיו" (ברכות לד:)

"השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה." (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ה, יג)

"ואחרי השמונה עשרה בזמן הרגיל, שאיננו שבת ולא חודש ולא חנוכה ולא מועד, צריך המאמין לפול על פניו, ותאור נפילת אפים: מניח את ברכו השמאלית על הארץ כדרכו כשהוא יושב ומקפל את ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא כורע ויהא חצי כורע חצי יושב, ואומר…" (סידור רס"ג דף כ"ד)

"וסדר הכפיפה שישים הברך השמאלי על הארץ כסדרה כשהוא מוטה ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא מוטה, ואז יהיה חציו כפוף וחציו יושב." (מהרי"ץ, סידור עץ חיים)

"וכך תאר רס"ג קידה זו וז"ל בסידורו עמ' כ"ד: תאור כריעתו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ ויהיה כאלו חציו רובץ וחציו יושב ע"כ. ולשון זה הועתק בכל סידורי תימן העתיקים וכך היינו נוהגים לעשות בנפילת אפים כמסורת הגאונים." (ר' יוסף קאפח זצ"ל, הל' תפילה ה', י"ג, הערה מ"א)

"מנהגינו שנפילת פנים לעולם היא בנטיית הגוף מעין רביצה לצד שמאל (ממש) נגד הזרוע, בין בשחרית בין במנחה…נפילת אפים צריך להיות מיושב דווקא, לפי דעת חכמי הקבלה. אך בשעת הדוחק, יוכל להיות גם מעומד…בזמנינו רבים אינם עושים צורת הנפילה כראוי, ויש לעוררם על כך." (ר' יצחק רצאבי שליט"א, שולחן ערוך המקוצר, חלק א', דף קע, הלכה ג-ד והערה ה')

  1. התימנים בעבר היו נוהגים, בשנים לא מעוברות, לחלק את פרשת חוקת לשנים, ולקרוא חציה עם פרשת קורח וחציה עם פרשת בלק, כדי שסיום התורה יהיה בשמחת תורה. היום מנהג זה כמעט ונשכח אצל רוב התימנים.

"ומהן שלש פרשיות הנקראות בשתי שבתות, אחת וחצי בכל שבת, והן ויקח קרח וזאת חקת וירא בלק, שזאת חקת מתחלקת לשתים עד ויסעו מקדש וקוראים את מחציתה הראשונה יחד עם ויקח קורח והשניה עם וירא בלק.” (סידור רס"ג, עמ' שס"ד)

"הראשונים בימי קדם ראו להקל על הציבור, ובשנה שפרשת חקת מחוברת עם פרשת בלק, חולקים חציה הראשון עד "ויסעו מקדש" ומחברים אותו עם פרשת קורח שפסוקיה מועטים, וחציה האחרון מחברים עם פרשת בלק ולעולם אין מחברים בספר הפקודים כי אם פרשיות אלו זולתי בשנה שחל שבועות ביום ו' ז', אז מחברים מטות ומסעי, שאלו היו בא"י אין מטות ומסעי מתחברים כלל, ומה שאין חולקים פרשת ויקהל ופרשת מטות בשנות חבורן, לפי שפרשיות שלפניהם מרובים פסוקיהן, ופרשיות שלאחריהן תחלת ספר אחר. אמנם הפרשיות המתחברות בספר תורת כוהנים קטנות הן מעיקרן." (ר' עמרם קורח זצ"ל, "סערת תימן", דף צ"ו)

"…נחלקת זאת חקת לשני חצאין, עד ויסעו מקדש…מסורת זו נזנחה על ידי הרבים ונשתמרה רק אצלינו, וכך היא החלוקה במדרש הגדול, וכך בכל סדורי תימן העתיקים, וכך בכמה מדרשים עתיקים. וכך אנו נוהגים עד היום, ואשרנו מה טוב חלקנו בהחזיקנו מסורת האבות הקדושים…" (ר' יוסף קאפח זצ"ל, הל' תפילה י"ג, ב', הערה ד')

"ויש מקדמונינו נע"ג שהיו נוהגים לחבר קורח וחצי חוקת, ובשבת שנייה חצי חוקת (מן "ויסעו מקדש") ובלק (עיין עץ חיים שם, ובקטעים מתוך פעמון זהב למהר"י ונה שבספרי הקטן תולדות יצחק דף קנ"א סימן ג'). וכבר בטל מנהג זה מלפני כשלוש מאות שנה, ויפה עשו שביטלוהו, ואכמ"ל." (ר' יצחק רצאבי שליט"א, שולחן ערוך המקוצר, חלק ב', דף ק"ח, הערה ט"ו)

"דע כי הסדר בדפוסים להפריד חוקת ובלק ולחבר מטות ומסעי ובכל התכאליל הקדמוניות מחברים 'קורח' וחצי פרשת 'חוקת' עד פסוק 'ויסעו מקדש', ובשבת שנייה קורין חצי 'חוקת' מפסוק ויסעו ומחברים אליה 'בלק'. ומצאתי טעם לזה… כדי שלא יכבד על הקהל זכרון פטירת שני צדיקים בשבת אחת – אהרן ומרים, שלא יצטערו הציבור יותר, לכך מפסיק בזכרון פטירת צדיק אחד בשבת אחת וזכרון שני בשבת שנית. וכן מצאנו שסידרם הנגיד רבינו אברהם בנו של הרמב"ם …ומקרוב נהגו לחבר חוקת ובלק ושמעתי שנהגו כן לפי שלכל פרשה ופרשה ממונה מלאך אחד ולא רצו לחלוק פרשת חוקת לשני סדרים בשתי שבתות כדי שלא להיות מלאך הפרשה תלוי ומופסק עד שבת שניה… ועם היות שלכל אחד מהמנהגים יש סעד וסמך… להביא טעם למנהגנו שמחברים חוקת ובלק – להיותם שייכי אהדדי ונעוץ סוף פרשת חוקת בריש פרשת בלק שהרי סיום פרשת חוקת 'וישב ישראל בארץ האמורי' ובלק מתחלת 'וירא בלק וכו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (מהרי"ץ, תכלאל עץ חיים, ח"א, דף קצ"א)

  1. התימנים הפסיקו להשתמש בניקוד העליון (הניקוד הבבלי) שהיה בידם, והתחילו להשתמש בניקוד התחתון (הניקוד הטברני), הניקוד שמשתמשים בו היום.
    nikud

  2. דבר ידוע שלפני כמה מאות שנים, חלק גדול מהתימנים (שאמי) התחילו לפסוק כהשו"ע ולא כהרמב"ם (בלדי) והזניחו מנהגם הקדום וקבלו על עצמם מנהגים חדשים.

"ועל כולם מצאו להם די כסף לקנות להם חדש, ובפרט דפוסים חומשים מפורשים ופשוטים ומחזורים ומשנה וגמרא ופוסקים ואגדות ומדרשים וקבלה, וכל ספר יובא מחוץ לגבולם קדוש יאמר לו… וקודם לזה לא היו ספרי הדפוס מרובים בתימן מרוב הדחק והעוני, והמה זכו בספרים החדשים להם מה שלא זכו אבותיהם הקדמונים, וברצון נפשם הקדישו והעריצו כקדושת ספר-תורה שבהיכל כל ספר המובא מחוץ לגבול ארצם, ואת ספרי קדמוניהם ומנהגי אבותיהם הזניחום השכיבום למעצבה בבית גנזהים ואין דורש ואין מעתיק ואין מבקש עליהם" (דברי הרב ישראל חבשוש,"קורות ישראל בתימן לרבי ישראל חבשוש", כתבים ב' עמ' 721)

  1. התימנים בעבר היו כותבים את האותיות א', ש', וק' בצורה שונה מהיום.

"באמת שכן הוא, שרוב ספרי הקדש וספרי תורה העתיקים בתימן רגלי הקופין שלהן דבוקין לגגותיהן, וכמו כן יודי האלפין דבוקין לגופן. ואני קבלתי מר' אבא מרי זצ"ל שכך היתה קבלת צורת הכתב בדורות הקדמונים ראשונים דראשונים, ולדעתו ז"ל שאין מה לפסול אותם. די לנו להכשיר זה וזה." (ר' יוסף קורח, הערה ב, שו"ת רביד הזהב סימן א')

"ומזמן אחרון שפרו הסופרים הכתב בכדי לאפוקי נפשי[ן] מפלוגתא ולהכשיר הס"ת אלבא דכ"ע" (ר"ש יצחק הלוי, הערה א', תשובות מהרי"ץ חלק א' סימן ק')

  1. לפי הרמב"ם והשו"ע אסור לנגן בכלי שיר בזה"ז. ככה אכן נהגו בתימן. אמנם היום כל ישראל סומכים על פסק הרמ"א שלדבר מצוה מותר.

"ומ"ש רבינו ומלשון הרמב"ם משמע דבכלי אסור בכל ענין ובפה דוקא על היין. כן משמע ממ"ש בסוף הלכות תענית (פ"ה הי"ד) וזה לשונו וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין:" (בית יוסף אורח חיים סימן תקס)

"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני)." (שו"ע או"ח תקס, ג)

  1. בתימן גם בנות רווקות היו הולכות עם כיסוי ראש, מנהג זה הופסק כשהגיעו התימנים לארץ.

"לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש, ולא תלך אשה בשוק ובנה אחריה גזירה שמא יתפשו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק." (רמב"ם איסורי ביאה כא, יז)

  1. התימנים נהגו בעבר לומר שירת הים אחרי ישתבח. היום נוהגים לומר את השירה לפני ישתבח.

"וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קא אמרינן בפסוקי דזמרה אמרינן מאי ניהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה עשרה:" (רי"ף ברכות כג.)

"יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים ואחר כך מברכין על שמע, ויש מקומות שקורין שירת האזינו, ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג." (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ז, יג)

"ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ כי לך נאה יי' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', וקורא השירה עד סופה…" (רמב"ם סדר תפילות כל השנה)

"ומנהגנו הקדום היה לומר שירת הים בכל יום אחרי ישתבח. וכך הוא הסדר בכל סידורי תימן כתבי יד  העתיקים. וזה קרוב לשלוש מאות שנים נהגו לומר בכל יום שירת הים לפני ישתבח." (ר' יוסף קאפח זצ"ל – הל' תפילה ז, י"ג, הערה ל"ז)

  1. בקידוש של ערב שבת, אחרי מזמור לדוד, היו מתחילים "ויכולו השמים". לאחר מכן בהשפעת תורת הסוד הנהיגו להתחיל במילים "יום השישי, ויכולו השמים", כדי להשלים ראשי תיבות/אותיות שם ה'.

  2. התימנים מעולם לא נהגו להפטיר הפטרה מיוחדת ל"שבת הגדול". אמנם בדורות האחרונים התחילו להפטיר "וערבה לה' מנחת יהודה…", במקום ההפטרה של הפרשה שלפני פסח.

"דע, כי הפטרה זו שהיא מיוחדת לשבת הגדול, לא היה המנהג ביהדות תימן להפטיר בה מימי קדם, שכן אנחנו רואים בכל התיגאן כתבי היד שאין לה שום זכר, וכמו כן לא נזכרה לא בשתילי זיתים למוהר"ר דוד משרקי, ולא בדברי תלמידו מהר"י צאלח זכר צדיקים לברכה, אכן נודע הדבר שכבר נהגו רבים בדורות שאחריהם  להפטיר "וערבה", בודאי כפי שראו בספרי חומשי תורה המודפסים ובספר תקון יששכר שהיה נפוץ ומצוי בידי רבים… ולפיכך יפה נהגו אבות אבותינו על פי ספרי החומשים להפטיר "וערבה" בשבת הגדול, ודמי למה שכן נהגו מנהג חדש להפטיר "שובה ישראל" וכו' במנחת תשעה באב, אעפ"י שאין לה זכר בתיגאן." (ר' יוסף צובירי זצ"ל, הקדמה להפטרת שבת הגדול, בספר "פרשה מפורשה")

"בכל נוסחי רבנו, ובכל ספרי ההפטרות נוסח תימן לא נזכרה ההפטרה "וערבה לה' מנחת יהודה" שאומרים אותה לפני פסח בשבת הנקרא "שבת הגדול" כי טעמי אמירתה לא היה להם מהלכים אצל קדמונינו בתימן ולא אצל רבנו." (ר' יוסף קאפח זצ"ל, סדר התפלה, הערה ס')