Photo Credit - License: Public. "Title page of the first printed edition of the Zohar, Mantua, 1558. Library of Congress"

הלכות ומנהגים שהשתנו אצל יהודי עדות המזרח

  1. הספרדים בעבר היו נוהגים לומר "מזמור לתודה" גם בשבת.

"ואומר מזמור לתודה. וכתב אבן הירחי בצרפת נהגו שלא לומר בשבתות וימים טובים מזמור לתודה לפי שאין מביאין קרבן תודה בשבת. ואמרינן בשבועות (טו ב) כי על קרבן תודה היו אומרים אותו. אבל בפרובנציא וספרד אומרים אותו ולא יתכן ע"כ. ואני אומר כי יתכן לאמרו ואין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להקריב תודה כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה." (ספר אבודרהם שחרית של שבת)

"ובאשכנז אין אומרים מזמור לתודה בשבת לפי שאין תודה קריבה בשבת א ואינו טעם של עיקר ואחר השירה מוסיפין נשמת…" (טור אורח חיים סימן רפא)

"מזמור לתודה (תהילים ק, א – ה) יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. הגה: וא"א מזמור לתודה בשבת וי"ט (טור) או בימי פסח, שאין תודה קריבה בהם משום חמץ, ולא בערב פסח, וע"ל סי' תצ"ט, ולא בערב יום כפור וע"ל סי' תר"ד, וכן נהגו במדינות אלו (מנהגים)." (שו"ע או"ח נא סעיף ט)

  1. בזמן מגפה, הספרדים נהגו לומר תפילת "רבון העולמים גלוי לפני כסא כבודך אשר מדת הדין מתוחה עלינו…" אמנם בעקבות האריז"ל, מנהג זה התבטל.

"ולא יאמר שום פסוק אחר כלל ולא שום תפלה כמו שנדפס בסידורים אחר עלינו לשבח וזה נוסחתה, "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שמדת הדין מתוחה…" ואפילו בזמן שיהיה מגפה ר"ל, לא יאמר אותה תפלה…" (רבי חיים ויטאל, שער הכוונות, ענין נוסח התפלה, דף נא ע"א)

  1. הספרדים היו נוהגים לומר שני מזמורי תהילים לפני תפלת ערבית: "מזמור לדוד ה' קראתיך חושה לי…" ו"משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה…". מנהג זה התבטל בעקבות האריז"ל.

"המזמורים שנהגו לומר קודם תפילת ערבית, לא היה נוהג מורי ז"ל לומר שום מזמור כלל זולתי שלושה פסוקים אלו…" (רבי חיים ויטאל, שער הכוונות, ענין תפלת ערבית, דרוש א דף נב ע"ב)

  1. הספרדים בעבר היו נוהגים לומר ע"ב פסוקים אחרי חזרת הש"ץ, לפני נפילת אפיים. אמנם בעקבות האריז"ל מנהג זה התבטל.

"ואותם ע"ב פסוקים הכתובים בסדור בני ספרד אין לאומרם כלל ועיקר לא אז ולא אחר כך…" (רבי חיים ויטאל, שער הכוונות, ענין נוסח התפלה, דף נא ע"ג)

  1. מנהג ספרד היה לכפול פסוק אחרון של כל אחד מהמזמורים של פסוקי דזמרה. היום הספרדים נוהגים לכפול רק את הפסוק האחרון של המזמור האחרון, "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה"

"ובספרד נוהגים לכפול סוף פסוק של כל מזמור ומזמור. זה היה בזמנו אבל עכשיו לא נהגו לכפול אלא פסוק אחרון שבסוף כל המזמורים שהוא כל הנשמה תהלל יה כדי להודיע שנגמרו המזמורים של סוף תילים וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' סג) שאין לכפול אלא פסוק זה…" (בית יוסף אורח חיים סימן נא)

"ונוהגין בספרד לכפול הפסוק האחרון של כל אלו המזמורים. ועוד, באשרי יושבי כופלין ב' פסוקים אחרונים, וטעות הוא שאין לכפול אלא הפסוק האחרון שבסוף כל המזמורים בלבד שהוא כל הנשמה תהלל יה הודיע שנגמרו המזמורים של סוף התלים כדרך סיום הפרשה שכופלין הפסוק האחרון." (ספר אבודרהם ברוך שאמר ופסוקי דזמרה)

  1. הספרדים היו נוהגים לענות אמן אחר ברכת גאל ישראל בשחרית, אמנם בהשפעת הזוהר הפסיקו לומר אמן אחר גאל ישראל.

"וגומר כל הברכה וחותם בא"י גאל ישראל ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו כיון שהוא סיום של סדר ברכות ומתחיל להתפלל מיד…" (טור אורח חיים סימן סו)

"וגומר כל הברכה וחותם ברוך אתה יי' גאל ישראל ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו וכו'. כן כתב הרא"ש ….וכן פירש רש"יוכן דעת ה"ר יונה ז"ל …. ועכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ולאו משום דסברי כהרמב"ם דאם כן לא היה להם לענות אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך אלא טעמא משום דחשבי ליה הפסק בין גאולה לתפלה וכבר כתבתי בסימן נ"א שעל פי הזוהר נהגו שלא לומר אמן אחר גאל ישראל ואין להביא ראיה לדברי האומרים שצריך לענות אמן אחר גאל ישראל ולא הוי הפסק ממאי דאמרו רבנן אומר שליח ציבור גאל ישראל והן עונין אמן וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד (קז:) בשם רב עמרם דהתם בברכת גואל ישראל שבתפלה קאמר שהרי הזכיר שם קודם לכן ברכת מחיה המתים ואח"כ ברכת גאל ישראל ואח"כ בונה ירושלים וזהו סדר ברכות שבתפלה:" (בית יוסף אורח חיים סימן סו)

"אינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק. הגה: וי"א דעונין אמן, וכן נוהגין לענות אחר הש"ץ. אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן, כדלקמן סימן רט"ו (טור)." (שו"ע או"ח סו, ז)

  1. לפני שהתפללו מסידורים, היו מסדירים את התפילות של המועדים וראש השנה ויום הכיפורים. רוב התימנים עד היום עדיין נוהגים להסדיר את התפילה. מרן השו"ע פסק שצריך להסדיר למרות שיש לנו היום סידורים ולא מתפללים בע"פ. הרמ"א פסק להקל כשיש סידור לפניו, וכך גם נוהגים הספרדים היום כהרמ"א.

"אמר רבי אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. אמר רבי אבא: מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים…כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי – כפרקים דמי" (ראש השנה לה.)

"כתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה שם) דהא דצריך להסדיר תפילתו דוקא כשקורא על פה אבל כשכתובה לפניו לא וצ"ע עכ"ל ונראה דאפילו כשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות:" (בית יוסף אורח חיים סימן ק)

"תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו. (הגה: וי"א דוקא כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין מתוך הסידור, מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן נוהגין), (הר"ר מנוח)." (שו"ע או"ח ק סעיף א)

  1. פעם מי שהיה מתפלל שמונה עשרה ולא כיוון בברכה הראשונה היה חוזר לראש התפילה. היום אם בדיעבד לא כיוון באבות אין צריך לחזור.

"המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (טור)." (שו"ע או"ח קא, א)

  1. הספרדים נהגו לומר בברכה האמצעית של מוסף של שבת "למשה ציוית על הר סיני…" ולא "תכנת שבת רצית קרבנותיה…" כמו שנוהגים היום.

"ברכה אמצעית של מוסף שבת, למשה צוית על הר סיני מצות שבת שמור וזכור ובו צויתנו…" (רמב"ם סדר תפילות נוסח הברכות האמצעיות)

"ומנהג ספר' וכן כת' הרמז"ל לומר למשה [צוית] על הר סיני מצות שבת זכור ושמור. ובצרפ' ובפרובי' נהגו לומ' תיכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פירושיה עם סדורי נסכיה מענגיה לעולם כבוד ינחלו, טועמי' חיים זכו וגם האוהבים דברי' גדולה בחרו אז מסיני נצטוו וכו'." (ספר המנהיג הלכות שבת עמוד קסט – חי בפרובנס 1155-1215)

"ולמה תיקנו בשבת ארבעה ענייני תפלות, אתה קדשת בערבית, ישמח משה בשחרית, למשה צוית במוסף, אתה אחד במנחה… ולפיכך אנו מתפללין במוסף למשה צוית…" (מנורת המאור פרק ב – תפילה תפלות של שבת עמוד 190 – חי בספרד 1350)

"תפלת מוסף אומר שלש ראשונות ואח"כ למשה צויתה על הר סיני על שם ועל הר סיני ירדת. ורב עמרם ורבינו סעדיה החילו תפלה זו תכנת שבת רצית קרבנותיה. ולפי שאין מנהגינו לאמרה לא רציתי להאריך בפירושה. מצות שבת זכור ושמור כדאמרינן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ובו צויתנו ה' אלהינו חוזר על הר סיני שזכר. להקריב בה קרבן מוסף שבת כלומר" (ספר אבודרהם שחרית של שבת – חי בספרד במאה ה14 למנינם)

"וקדושת היום באמצע ונוהגין בספרד לומר למשה צוית ובאשכנז נוהגין לומר תכנת שבת…" (טור אורח חיים סימן רפו)

  1. מנהג ספרד היה לא לומר "רצה" במנחה מפני שאין הכוהנים עולים לדוכן, אלא מתחילים את הברכה מ"ואשי ישראל ותפלתם…". היום הספרדים כן נוהגים לומר רצה במנחה.

"ונוהגים בספרד שלא לומר רצה במנחה אלא מתחיל ואשי ישראל וכ"כ רב שרירא גאון לומר רצה ה' אלהינו המנהג כאשר כתב רב סעדיה שאין אומרים אותו במנחה אלא במנחה של תעניות ומי שאומרו תמיד לא יפה הוא עושה ובי"ה במנחה אע"פ שאין נושאין כפיהם נהגו לומר רצה ואיני יודע טעם למנהגם…מאי נפקא מינה וכי בשביל שהיו עולין לרצה לא יאמרו אותו כשאין נשיאת כפים." (טור אורח חיים סימן קכ)

"ונוהגים בספרד שלא לומר רצה במנחה אלא מתחיל ואשי ישראל. זה לשון המנהיג (תפלה סי' נט) ראיתי בטוליטולא וכל סביבותיה שאין אומרים רצה כי אם במנחת תענית ולא בשאר מנחה ומתחילין ואשי ישראל ותפילתם וכו' ויראה לי הטעם כי בשעה שאין הכהנים נושאין כפיהם אין לומר רצה לפי שאמרו בפרק אלו נאמרין (סוטה לח:) כל כהן שאינו עולה בעבודה לדוכן שוב אינו עולה ורצה קורא עבודה דעל הקרבנות כתוב (שמות כח לח) לרצון להם לפני יי' וכשמתחיל החזן רצה הם עולים לדוכן ומנחה שבכל יום אין בה נשיאת כפים זולתי במנחה דתענית וכן כתב רבינו סעדיה כמנהג ספרד אך מה שכתב כי אם במנחת תענית ובמנחת יום הכפורים אע"פ שאין בה נשיאת כפים אין נוהגים בזה בספרד כמוהו ולא בצרפת ובפרובינצא כי אם בשחרית ומוסף ונעילה בכפורים בשעה שהיו נושאין כפיהם אבל במנחת הכפורים שלא היו נושאין אין אומרים וכן בדין אך בפרובינצא ובצרפת נהגו מקרוב לומר ערבית ושחרית ומנחה רצה ולא יתכן בעיני עכ"ל ונראה שטעם רבינו סעדיה דבמנחת יום הכפורים אומרים רצה אע"פ שאין בו נשיאת כפים כדי שלא לחלק במנחת תענית בין זו לזו. ועכשיו בכל המקומות נוהגים לומר רצה בכל התפילות:" (בית יוסף אורח חיים סימן קכ)

"אומרים רצה בכל התפלות, ודלא כאותם שנוהגים שלא לאומרו במנחה." (שו"ע או"ח קכ סעיף א)

  1. בעבר היו הספרדים נוהגים בשבת כשיש חתן לומר אחר ההפטרה כמה פסוקים מהפטרת שוש אשיש. היום אינם נוהגים כן.

"נוהגין בשבת שיש בו חתן, לומר אחר הפטרת (הפטרה י"א שהוא מלשון אין מפטירין אחר הפסח, שענינו סילוק, כלומר: תפלת שחרית) השבוע, שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש (ישעיה סא, י – סג, ט), וכשחל ר"ח בשבת וביום א', אחר שמפטירין ההפטרה בשבת, אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש (שמואל א. כ, יח – מב) ואין למחות בידם ( וע"ל סי' תכ"ה סעיף ג' ובסוף סי' תכ"ח היאך נוהגין)." (שו"ע או"ח קמד סעיף ב)

היום אין הספרדים נוהגין כן, כמובא בספר ארץ חיים וכף החיים (אות י')

  1. נוסח ברכת השכיבנו של ערב שבת (עדות המזרח) היה כולל את המילים "ובצל כנפיך תסתירנו". היום מילים אלו אינם בברכה.

"בברכת השכיבנו אינו חותם בה שומר עמו ישראל, אלא כיון שהגיע לובצל כנפיך תסתירנו אומר: ופרוס סכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך, בא"י הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים." (שו"ע או"ח רסז סעיף ג)

"השכיבנו אבינו לשלום והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום ופרוש עלינו סוכת שלומך ותקננו מלכנו בעצה טובה מלפניך והושיענו מהרה למען שמך והגן בעדנו ופרוש עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום. ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים אמן." (נוסח ברכת השכיבנו של הספרדים ועדות המזרח)

  1. הספרדים היו נוהגים בעבר לברך בציבור על קריאת ההלל בראש חודש. היום אינם נוהגים לברך כדעת הרמב"ם ועוד פוסקים.

"ועוד דאמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהג וכבר נהגו לברך עליו*" (רא"ש מסכת ברכות פרק ב סימן ה – חי בספרד 1303-1327 למנינם)

"וקורין ההלל ורבו בו הדעות יש אומרים שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חודש אבל צבור אומרים אותו ומברכין לפניו ולאחריו ויש אומרים שאין חילוק בין יחיד לצבור ושניהם אומרים אותו בלא ברכה ור"ת כתב דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ומברכין לקרות את ההלל וחותמין ביהללוך וכ"כ רב עמרם" (טור אורח חיים סימן תכב – חי בספרד 1303-1343 למנינם)

"ויש בזה הרבה סברות ומנהגנו שצבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה." (מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ז – חי כנראה בספרד 1300-1370 למנינם)

"וקורין את ההלל בדילוג ומברכין לפניו לקרוא את ההלל" (ספר אבודרהם סדר ראש חודש – חי בספרד בסביבות שנת 1340 למנינם )

"וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה. הגה: ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין אגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא." (שו"ע או"ח תכב סעיף ב)

  1. הספרדים בעבר היו נוהגים בתענית ציבור לומר עננו בשומע תפלה גם בערבית (ערב הצום). היום אינם נוהגין כן.

"יחיד אומר עננו בשומע תפלה …ואומר אותו ערבית שחרית ומנחה … ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית שחרית ומנחה וכן היה נוהג א"א הרא"ש זצ"ל …" (טור אורח חיים סימן תקסה)

"יש אומרים שאין היחיד אומר עננו, כי אם במנחה, שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו; אבל שליח צבור, אומרו גם בתפלת שחרית כשהוא מתפלל בקול רם, שא"א שלא יתענו קצת מהקהל; ובארבע צומות, גם היחיד אומרו בכל תפלותיו, דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר למימר עננו ביום צום התענית הזה, כיון שתיקנו חכמים להתענות בו. הגה: ונהגו בכל הצומות שלא לאומרו כי אם במנחה, מלבד שליח צבור שאומר שחרית כשמתפלל בקול רם." (שו"ע או"ח תקסה סעיף ג)

  1. עדות המזרח נהגו בעבר להשמיע את ה"תרועה" כקול אחד רצוף ורועד, ולא מפוסק כמו שנוהגים היום רוב עדות המזרח.

מנהג בבל

"החלק הראשון תשר"ת, והחלק השני תש"ת, והחלק השלישי תר"ת. והתקיעה היא קול ארוך ממושך, והשברים שלושה קולות קצרים שכל אחד מהם הוא כשליש הקול הארוך, והתרועה קול ארוך רועד כאורך הראשון. וזאת צורתם:

16

(סידור רב סעדיה גאון, דף רי"ז)

"תקיעות השופר של הבבלים שונות לגמרי משל יתר העדות [הספרדיות], וקשה ללמוד אותן…התרועה – מספר גדול של סלסולים קצרים המצלצלים כעין 'ר ר ר ר ר' " (ר"א בן יעקב, ממנהגי יהדות בבל, פרק ג' סי' ג' סע' 6, בתוך 'ילקוט מנהגים' בעריכת א' וסרטיל.)

מנהג תימן

"תרועה, קול נמשך רועש ברעידה, כעין שלשלת. זוהי התרועה המקובלת ביהדות תימן, דלא כשאר קהילות שעושים אותה… טוט טוט טוט." (ר' יוסף צובירי זצ"ל, סדור כנסת הגדולה, ח"ג, עמ' רמג)

מנהג ספרד

"שיעור תקיעה כשלש תרועות. בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה, והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה, מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול אחד פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה…" (חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף לג עמוד ב)

"תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין האיך הוא …ולא ידענו אם יבבא ענין יללא שאין בה הפסק כדרך שמיילל אדם מתוך צערו ואומר אוי אוי שלשה פעמים במהירות בלא הפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קר"ק לפי ששלשה תרועות נאמרו בתורה וצריך להיות כולן שוות או שמא יבבא הוא לשון אנחה כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם מתוך צערו ואומר אוי אוי בהפסק" (ספר אבודרהם סדר תפלת ראש השנה)

"תרועה קול אחד הוא, ואין להפסיק בה כלל, אלא צריך לעשותה בנשימה אחת." (ר' שמואל ב"ר משולם גירונדי, אהל מועד, שער ר"ה ויוה"כ, דרך שני בדיני תקיעות, נתיב א')

"קול אחד עקום וחד נקרא תרועה" (ר' יצחק אברבנאל, ישעיה נח, א)

מנהג ארץ ישראל

"כשזכיתי לבוא בארץ הקדושה מצאתי תרועתם בקבלת אבותם כקול המתרעש, ואין טוט בהם…" (ר' שם טוב ב"ר אברהם אבן גאון (תלמיד הרשב"א), מגדל עוז על הרמב"ם, הל' שופר ג, ד)

מנהג איטליה

"למדנו שתרועה הוא קול כעין בכי ודרך הבוכים והמקוננים לקונן כעין יללה הן קולות קצרים זה אחר זה בלי פיסוק" (ספר שבולי הלקט סדר ראש השנה סימן רחצ)

מנהג צרפת

בספר הפרדס לרש"י התרועה מוגדרת כ"תרועה רצופה" בניגוד לשברים שמוגדרים כתרועה "שבורה לשלושה שברים" (ספר הפרדס לרש"י, מהד' עהרענרייך, עמ' רכא)

"תנן (לג, ב ע"פ הגמרא) שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה [כ]שלש יבבות, ויש ברייתא (שם) שאומרת שיעור תרועה כשלשה שברים, ומפרש אביי שבזה נחלקו שנאמר יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, ונאמר באמו של סיסרא (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב, משנתינו שאומרת [כ]שלש יבבות סוברת שאם סיסרא יללה כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה והברייתא סוברת שגנחה כאדם שגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהם. ובפירוש יבבות פירש רבינו חננאל ששלש יבבות הן שלש כוחות של כל שהו רצופות, ורבינו יצחק ברבי אשר ורבינו יצחק ברבי מאיר פירשו שביבבא אחת יש שלש כוחות של כל שהו רצופות שהן לשלש יבבות תשעה כחות (שם תד"ה שיעור) ונראין דבריהם:" (ספר מצוות גדול עשין סימן מב)

מנהג פרובנס

"ולא עוד אלא שהדבר כך הוא נעשה שהשברים הם במקום גניחות והגניחות הם יללות ארוכות במעט הפסק ביניהם, והתרועה, הוא יללות תכופות זו בזו וכשתאמר גנח ויליל, כ"ש שאדם מפסיק בין הגניחות ליללות, וודאי צריכים אנו לשבור ולהריע כדרך שאדם גונח ומילל. ואף רבינו יעקב שהיה מגדולי צרפת ורבניה שאתם מגלגלים עלינו, כתב שהשברים אין ראוי להפסיק ביניהם אפילו בנשימה, מפני שדרך הגניחות כך הם, אבל בין שברים ותרועה צריך הפסק נשימה, שאין אדם גונח ומילל בנשימה אחת. הרי שלא כתב רק אלו מפני שסובר שהגניחות כך הם נעשות, וודאי כבר פשוט הוא שאף הגניחות אדם עושה אותם בהפסק, וא"כ בודאי צריכות הפסק." (ספר מגן אבות (למאירי) ענין ב)

"ולא ידעינן אי גניחה ויללה, וסתמא ברישא גנח והדר יליל, אי גניחה ולא ילילא, אי ילילא ולא גניחה, ולצאת ידי חובה מהספיקות, עושין קשר"ק שברים לשון גניחות שלשה כדרך הגונח מתוך צערו ויליל התרועה שהיא גניחות האדם ארוכה בסוף גניחותיו הקצרות, ושיעור תקיעה כתרועה, ותרועה כג' יבבות, ואי גניחה וילילה הא עבדינן קשר"ק /tz1/ ואי גניחה ולא ילילה הא עבדי קש"ק /tz2/ ואי ילילא ולא גניחה הא עבדי קר"ק /tz3/ הא בלא הכי לא סגי משום הפסק הפשוטו' לתרועה…" (ספר המנהיג הלכות ראש השנה עמוד שכ)

  1. הספרדים לא נהגו בעבר לומר אבינו מלכנו בעשי"ת.

"ובכל הימים שבין ר"ה ליוה"כ מרבין בתפלות ובתחנונים כמ"ש למעלה ומוסיפין באבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים ובאשכנז נוהגין לומר בוקר וערב אחר סיום שמ"ע א"מ על אלפא ביתא וכ"כ ר"ע והיחידים מתענין בהן חוץ מבשבת שאין להתענות בו כלל ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים ואני תמיה על מנהגם שהרי אין מריעין בשבת ואיכא מ"ד הרעה בפה פי' לומר העניות והם אומרים עניות ותחנונים ובאשכנז אין נוהגין כן:" (טור אורח חיים סימן תרב)

"הגה: ומתענים למחרת ר"ה (טור), והוא תענית צבור.

בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלות ותחנונים. הגה: ואומרים אבינו מלכנו ערב ובוקר, מלבד בשבת (טור); ואפילו אם חל מילה,  שאין אומרים תחנון, אפילו הכי אומרים אבינו מלכנו (מנהגים); ואומרים בכל יום שלשה פעמים וידוי קודם עלות השחר, מלבד בערב יום כפור שאין אומרים אותו אלא פעם אחת (רוקח); ואין נותנין חרם, וכן אין משביעין אדם בבית דין, עד אחר יום כפור (מהרי"ל). אין מקדשין הלבנה עד מוצאי יום כפור; ושבת שבין ראש השנה ליום כפור המנהג לומר בו צו"ץ." (שו"ע או"ח תרב סעיף א)

  1. הספרדים בעבר לא נהגו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם ביוה"כ.

"וקורין שמע בברכותיה ונוהגין באשכנז לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל למה הדבר דומה לאדם שגנב הורמין פי' חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך לכן כל השנה אומרים אותו בלחש ובי"ה אומרים אותו בפרהסיא לפי שאנו כמלאכים" (טור אורח חיים סימן תריט)

"בליל יוה"כ ומחרתו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בקול רם." (שו"ע או"ח תריט סעיף ב)

  1. הספרדים בעבר היו נוהגים לברך שהחיינו על קריאת המגילה גם ביום. היום נוהגים לברך רק בלילה.

"…אך צרפת וספרד ופרובינצ' נהגו לומ' זמן בלילה וביום ואמ' לי הטעם קרובי ה"ר אביגדור ש"צ, משום דעקר קרי' המגילה ביום הוה, דכתי' והימים האלה נזכרי' ונעשי', וכתי' וימי הפורי' האלה לא יעברו וגומ', ולילות לא הוזכרו אלמא עיקר זכירה ביום." (ספר המנהיג הלכות מגילה עמוד רמא)

"וכתב רבינו שכיון שבירך בלילה שהחיינו אינו חוזר ומברך ביום והרי זה כסוכה שכיון שבירך זמן בלילה אינו מברך ביום. אבל יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה היא ביום ואע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברכו ביום וכן נהגו בארצותינו:" (מגיד משנה (ספרד) הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג)

"וכתב הרמב"ם שמאחר שבירך שהחיינו בלילה אינו חוזר ומברך אותו ביום. אבל רבינו תם כתב שחוזר ומברך ביום שהחיינו שעיקר הקריאה ביום, שנאמר והימים האלה נזכרים ונעשים. וגם עיקר פרסום הנס הוא ביום בזמן משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ועוד דאמרינן בגמרא מאי מברך מנ"ח בלילה ולא קאמר בלילה מברך מנ"ח וביום מברך מ"נ כדאמרינן גבי נר חנוכה (שבת כ"ג, א) יום ראשון מברך שלש מכאן ואילך מברך שתים:" (ספר אבודרהם (ספרד) פורים)

"הקורא את המגילה מברך לפניה שלושה ברכות… וכן מברכין ג' ברכות ביום, שהוא עיקר הקריאה" (ר' מנחם ב"ר זרח, צדה לדרך, מאמר ד', כלל ז', פרק ד')

"וכתב רבינו תם שאף ביום צריך לברך שהחיינו שעיקר מצות קריאתה ביום. כן כתבו התוספות (ד"ה חייב) והרא"ש (סי' ו) והמרדכי (סי' תשפא) בפרק קמא דמגילה (ד.) אהא דאמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום אבל הרמב"ם (פ"א ה"ג) כתב שאינו חוזר לברך שהחיינו ביום וטעמו כדאשכחן בסוכה שמברך שהחיינו בלילה ואינו חוזר לברך ביום (סוכה מו.) וכן פשט המנהג:" (בית יוסף אורח חיים סימן תרצב)

"הקורא את המגילה מברך לפניה ג' ברכות: על מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו; וביום אינו חוזר ומברך: שהחיינו; הגה: וי"א דאף ביום מברך: שהחיינו (טור בשם ר"ת והרא"ש והמגיד), וכן נוהגין בכל מדינות אלו; ואחד יכול לברך ושני קורא (הגהות אשירי פ"ב); ולאחריה נוהגין לברך: הרב את ריבנו וכו'. אם לא בירך לא לפניה ולא לאחריה, יצא. הגה: ונהגו לומר בלילה: אשר הניא, אבל לא ביום (כל בו וב"י בשם א"ח), ואין לברך אחריה אלא בצבור." (שו"ע או"ח תרצב, א)