Photo Credit: "Shabbat Candles" Olaf.herfurth, Wikimedia

הלכות ומנהגים שהשתנו אצל יהודי אשכנז

  1. האשכנזים נהגו בעבר לכתוב בתוך המזוזה חותמות ושמות של מלאכים. מנהג זה הופסק בעקבות דעתם של הרמב"ם וגדולי ישראל אחרים.

Photo Credit: "Jewish Magic and Superstition" ,Joshua Trachtenberg pg. 151
Photo Credit: "Jewish Magic and Superstition" ,Joshua Trachtenberg pg. 151

"ולבד ההלכות של מסכת מנחות האמורות במזוזה הורגלו העולם לתוספת שמירת הבית לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות כל [של] מלאכים ואינם עכובא אף לא מצוה אלא תוספת שמירה. וזו צורת המזוזה וחותמיה:

שמע וגו' ואהבת וגו' לאלו ב' מקראות כותב וחותם יה יה יה כותב

והיו הדברים וגו' ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וחותם מיכאל כותב

ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות וחותם גבריאל וחותם זה כותב

בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך וחותם יה יה יה כותב

והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי וחותם עזריאל כותב

מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהריך ונתתי וחותם צדקיאל ם ם כותב

עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת השמרו לכם וחותם יה יה כותב

פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה וחותם שרפיאל כותב

ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך וחותם רפאל כותב

בדרך בשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך וחותם ם ם כותב

ובשעריך למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וחותם ענאל וכותב

אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים וכותב

על הארץ בסוף שיטה או בתחלת שיטה וחותם /במקור מופיעים שרטוטים/ הרי כתבנו צורת המזוזה וחותמיה." (ספר יראים (צרפת מאה ה12) סימן ת [דפוס ישן – יח])

"זו מראית טיבורה של מזוזה

[] שמע ישראל יהוד אלדינו יהוד אחד יה יה יה

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם מיכאל

לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך [] ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידיך והיו לטטפת גבריאל

בין עיניך וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך []

והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי [] מצוה אתכם היום לאהבה את יהוד אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך [] ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף יהוד בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר יהוד נותן לכם שרפיאל

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטטפת בין עיניכם ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען ירבו ימיכם ו[ימי] בניכם על האדמה אשר נשבע יהוד לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ. []

שעטנז גץ יה יה יה יה יה ינצרני כאישון בת עין הדרניאל, חננאל, צוריאל, סנדלפון, מטטרון, גדוריאל, שמשיאל, והויאל כרככיאל עוזיאל אל עליון, קדוש אל נורא אל אדיר אל בני אל חי.

שמות הללו לכתוב במזוזה למטה, ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם." (ראבי"ה (אשכנז מאה ה12) תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף קנ)

"ובמזוזה שכתב ר' יהודה החסיד היה כתוב ג' פעמים י"ה בסוף (כצ"ל) שיטה ראשונה, ובסוף שיטה "והיה אם שמוע" ד' פעמים י"ה, ובסוף שיטות בכל "יורה" סי' כזה, ובסוף שיטה "והשתחויתם" שני פעמים י"ה." (ספר הפרדס לרש"י (צרפת-אשכנז מאה ה11), ס' רפח)

"וצריך להניח בין שיטה לשיטה כמלא שיטה. ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. ובין אות לאות כמלא חוט השערה: ויש לדקדק שהכ"ד שמות. והי"ב מלאכים וכ"ד חותמותיהן שיהו מופלגין בגיליון בסוף השיטה. וכן השלש מקראות הכתובין למטה. שלא יהו מובלעין ומעורבין בתוך השיטות שלה. לפי שאינם מעיקר מצות המזוזה:" (מחזור ויטרי (תלמיד רש"י צרפת מאה ה12) סימן תקטו)

השינוי:

"הגיד לי הר"ר משה בן הר"ר יהושע שמורינו הר"ר אביגדור כהן זצ"ל הנהיג בכל ארץ אושטרייך שלא לכתוב במזוזה לא חותם ולא מלאך רק שתי הפרשיות כאשר הם כתובות לא להוסיף אפילו אות אחת ודלא כרא"מ אשר כתב צורת המזוזה וחותמות ושמות מלאכים אמנם כתב שאין בהן לא עיכוב ולא מצוה אך תוספת שמירה וכן בס"ע של רבינו שמחה כתב ג' פסוקים תחת המזוזה ה' ישמרך וכו':" (הגהות מיימוניות הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה ד)

"נהגו לכתוב שדי מבחוץ על המזוזה בריות שבין פרשה לפרשה. וכן נהגו לכתוב באשכנז ובצרפת כנגד ה' אלקינו ה' מבחוץ שם של י"ד והם סמוכות לאותיות של ה' אלקינו ה' באלפא ביתא אבל בפנים אין להוסיף מאומה ולא לעשות חותמות לפי שנראה כאילו מכוין לעשות לו קמיע לשמירה." (הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות מזוזה סימן יח)

-ראה בעניין זה גם תורה שלמה חלק כ"ט יג לוחות 32, 33

  1. מנהג סדר הישיבה בבתי הכנסת באשכנז השתנה מספר פעמים במהלך הדורות.

"הגה: ועושין בימה באמצע ב"ה, שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם. וכשמתפלל הש"צ, פניו כלפי הקדש. וסדר הישיבה כך היא: הזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כולם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים. (טור)." (שו"ע או"ח קנ סעיף ה)

"וסדר הישיבה וכו' – ועכשיו אין ענין לסדר זה כי קונין המקומות מ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה לברך ומשתחוה נראה כמשתחוה לו אם לא שיעשו המקום מן הצדדין." (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ סעיף ה, י"ד)

  1. כדי להתיר עוף מסויים באכילה, מנהג אשכנז הוא שצריך מסורת אכילה בנוסף לסימני טהרה. אמנם, תרנגול הודו הותרה באכילה למרות שאין עליה מסורת.

"יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה: ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וכן נוהגין ואין לשנות." (שו"ע יו"ד פב סעיף ג)

  1. באשכנז ובצרפת היו נוהגים להתענות שני,חמישי,ושני אחר פסח וסוכות (בחודשים אייר וחשוון), אמנם נתמעטו המתענים והיום זה אינו מנהג כלל האשכנזים.

"יש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר חג הסוכות; וממתינים עד שיעבור כל חדש ניסן ותשרי, ואז מתענים. הגה: מיד שני וחמישי ושני שאפשר להתענות (ד"ע). ובאשכנז וצרפת נהגו להתענות, ועושין אותו כמו תענית צבור  לקרות ויחל (טור)." (שו"ע או"ח תצב סעיף א)

"ונהגו שבשבת הראשון אחר ר"ח אייר או מרחשון מכריזין התעניתים ואומרים מי שבירך וכו' כנדפס בסידורים לפי שלא קבלנו עלינו לחובה ומטעם זה עכשיו מפני חלישת הדורות נתמעטו המתענים ומי שענה אמן א"צ לקבל התענית ביום ראשון וביום הרביעי במנחה דזהו הוי כקבלה אבל אין האמן מכריחו להתענות כמו שיש טועים לומר כן דהא האמן אינו אלא קיום ברכה למי שיתנדב להתענות אלא דלא גרע זה מקבלה שבשעת מנחה ובסי' תקס"ו ותקס"ח יתבארו דינים אלו בס"ד וכשיש מילה או חתונה מכריזין במנחה [מג"א]:" (ערוך השולחן אורח חיים סימן תצב סעיף ב)

  1. השולחן ערוך פסק שהציבור אינו אומר את סדר הקדושה בשמונה עשרה עם הש"ץ, אמנם האשכנזים נוהגים כן לומר אותו ביחד עם הש"ץ.

"אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור קדוש." (שו"ע או"ח קכה סעיף א)

"אלא שותקין וכו' – ויש מקילין שיוכל לאמר עם הש"ץ והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים וכן נהג הגר"א ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש." (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קכה סעיף א ס"ק ב)

  1. אשכנזים הניחו תפילין בחול המועד בחוץ לארץ, אמנם בארץ ישראל הם לא מניחים, שלא כמנהגם הראשון.

"בחוה"מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות. הגה: וי"א שח"ה חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה." (שו"ע או"ח לא, ב)

  1. בעבר כל ישראל נהגו שבשבת ויום טוב אסור לטפח להכות כף אל כף ולספק להכות כף על ירך ולרקוד משום גזרת חז"ל שמא יתקן כלי שיר. אמנם היום בגלל שאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, התירו.

"…ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין…" (משנה ביצה ה, ב)

"אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד, מותר. הגה: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות סוף פרק המביא כדי יין)." (שו"ע או"ח שלט סעיף ג)

  1. האשכנזים בעבר היו נוהגים ליטול ידיים לפני הקידוש בערב שבת. היום נוהגים ליטול אחר הקידוש.

"אחר שקידש על כוס, נוטל ידיו ומברך ענט"י ואם נטל ידיו קודם קידוש גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה, לא יקדש על היין אלא על הפת. הגה: וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין (הרא"ש ומרדכי פרק ע"פ (ורשב"א) והגה"מ פכ"ט, והטור). וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג." (שו"ע או"ח רעא סעיף יב)

"ואין לשנות – וכמה אחרונים כתבו דטפי עדיף לכתחלה לקדש על היין קודם נט"י וכדעת המחבר דבזה יוצא מדינא לכל הדעות ובכמה מקומות נהגו כדבריהם מיהו אם כבר נטל ידיו קודם קידוש בזה יש לעשות כהרמ"א דאעפ"כ יקדש על יין:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יב ס"ק סב)

  1. "מים אחרונים חובה" – יש אומרים שפעם היה חובה בגלל שמלח סדומית היה מצוי, אמנם היום המציאות השתנתה ואין מלח סדומית מצוי בינינו, ולכן יש שלא נוהגים ליטול מים אחרונים.

"מים אחרונים חובה – עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה." (תוספות עירובין יז:)

  1. האשכנזים שכחו איך לעבד בעפצים ולכן אינם יכולים לכתוב לכתחילה על העור היפה שנקרא "גויל" אלא על הקלף שהוא יותר יפה מהגויל אם מעבדים אותו בסיד.

"הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל" (רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה א, ח)

"כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק, וכותבין בו במקום שער. ואם כתב ס"ת על הקלף, כשר, והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר. הגה: וקלפים שלנו הם יותר מובחרים מגויל, וכותבין עליהם לכתחלה לצד בשר. ואין כותבין עכשיו על הגויל (ר"י מינץ סי' ט"ו). ואם שינה וכתב על קלפים שלנו במקום שער, פסול (א"ז הלכות תפילין). מיהו יש מקילין בזה (טור וע"פ עב"י)." (שו"ע יו"ד רעא, ג)

  1. בקריאת התורה בציבור, ההלכה המקורית היתה שהעולה קורא, ולא השליח ציבור כמו שנוהגים היום רוב קהילות ישראל.

"ואותו שעומד לקרוא בתורה קורא ולא ש"צ כך פשוט במגלה ומה שנוהגין עתה שש"צ קורא שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות…" (רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ב חלק ג דף יט טור ג)

"ומה שנהגו האידנא ששליח צבור קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדתנן גבי בכורים (פ"ג מ"ז דמס' בכורים) בתחלה מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא מחמת הבושה התקינו שיהו מקרין את הכל. ואין הדמיון נ"ל דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא בקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין צבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאינצויי עם ש"ץ לכך התקינו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה." (רא"ש מסכת מגילה פרק ג)

  1. האשכנזים בעבר היו מתרגמים את קריאת התורה כמו שנהוג אצל התימנים עד היום.

"ובנביא שלשה – ועכשיו אין אנו מקרין למתורגמן אפילו בנביא אלא פסוק אחד שלא יבא לטעות רק בתחילת ההפטרה אנו מקרין ג' למתורגמן להודיע כי כן הדין אי לא דחיישינן שיטעה." (תוספות מגילה כד.)

"ואם היו שלשתן של שלש פרשיות קורין אחד אחד – קשיא על מה שאנו מתרגמין ויאמר יהושע אל העם התקדשו (יהושע ג) ויש שם ג' פסוקים עד בעת ההיא ומקרין אותן למתרגם שלשתן ביחד ואע"פ שיש פרשה בסוף שני פסוקים והא שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר י"ט לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס." (תוספות מגילה כד.)

"לא שנו אלא במקום שאין מתרגמין – ועל זה אנו סומכין שאין אנו מתרגמין הפטרות שבכל ימות השנה וכן הפרשיות." (תוספות מגילה כג:)

"בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם, כדי שיבינו העם….האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו." (שו"ע או"ח קמה סעיף א-ג)

  1. עיקר הדין הוא שמכבדים בגלילה\הגבהה את הגדול שבאותם שעלו לתורה. אמנם היום נוהגים אחרת.

"אסור לאחוז ס"ת ערום, בלא מטפחת. הגה: וי"א דה"ה שאר כתבי קודש (אגודה ותוס' פ"ק דשבת), ולא נהגו כן, וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו; ובס"ת, אפי' בכהאי גוונא אסור (ד"ע אגודה). גדול שבאותם שקראו בתורה, גוללו; ורגילים לקנותו בדמים יקרים, לחבב המצוה. הגה: י"א אם המעיל בצד אחד פשתן ובצד אחד משי, צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול (מרדכי סוף מגילה), ולא נהגו כן (ב"י סי' קנ"ג). ואין לגלול במפה הקרועה, אם יש לו אחר (מהרי"ל). ואין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט, וע"ל סי' קנ"ג (אגודה מס' מנחות ותשובת מהרי"ל סי' קי"ד וב"י ורשב"ץ)." (שו"ע או"ח קמז, א)

"(ה) גדול וכו' – ואיתא בגמרא דהגולל [והוא מה שאנו קורין היום הגבהה שהוא עיקר הגולל] נוטל שכר כנגד כולן ולכך כדאי שהגדול יהיה מכובד במצוה זו כדי שהוא יקבל השכר:

(ו) שבאותם שקראו – ויש פוסקים דהגדול שבביהכ"נ גולל אע"פ שלא קרא בתורה [מ"א] וכן פסק הגר"א בביאורו וכן פשט המנהג כהיום שאין מחפשין אחר מי שקרא בתורה:

(ז) גוללו – זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום. ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה. ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות. [שערי אפרים] עוד כתב שם שאין הסגן רשאי לכבד במצות הגבהה למי שידיו רותתין הרבה או לזקן ותש כח שידוע שהוא מגביהו לשבת מיד כי אין לו כח להחזיקה זמן מה כלפי העם שיוכלו להסתכל היטב וגם האיש ההוא צריך למנוע נפשו מזה ע"ש:

(ח) ורגילים לקנותו – היינו אף דמצד הדין הגדול קודם למצוה זו כהיום משום חבוב המצוה רגילין לקנותו בדמים יקרים ואין להקפיד בזה והוא קודם להגדול [מ"א ועיין בא"ר מה שכתב בזה] ואם לא נמצא בביהכ"נ מי שקנה והגבאים מכבדים להישר בעיניהם בודאי ראוי להגבאים לכבד לגדול. ונוהגין למכור הוצאות והכנסות משום ברב עם הדרת מלך:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קמז סעיף א)

  1. בחו"ל האשכנזים היו נוהגים להוסיף בברכת השכיבנו י"ח פסוקים ולחתום "המלך בכבודו…", ובארץ אינם נוהגים לומר אותם. הסיבה לכך היא שכאשר האשכנזים הגיעו לארץ, רוב יושביה היו ספרדים, וגם תלמידי הגר"א ובעל התניא שהיו בארץ נהגו לא לומר את אותם הפסוקים.

"אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה; ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפלה; וכן יכול לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק. הגה: (ועיין לעיל סימן ס"ט). ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג) ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה." (שו"ע או"ח רלו, ב)

"והגאונים שראו תוקף הגלות אספו כל החכמים שהיו בדורם מסוף עולם ועד סופו וכל חכמי א"י ותיקנו ברכת בילא"ו וכו', ותקנה זאת הוא כמו תקנת אנשי כנסה"ג כיון שנעשה ע"י כל חכמי ישראל וחיוב לאומרו, לכך הביאו הרמב"ם, ומי שאינו אומר פסוקים אלו הוא עבריין עובר על דברי חכמים וחייב וכו', כי אפי' אליהו אין בו כח לבטל תקנה זאת, והאומרו יתברך וכו' עיי"ש בלשון קדשו. ובארה"ק שאין אומרים, כבר אמרתי שנראה ברור דזה נשתרבב מחמת שרוב יושביה מלפנים היו מהספרדים שאין נוהגין לאומרו, וגם ראשוני המתיישבים מהאשכנזים היו מתלמידי התניא ותלמידי הגר"א שס"ל להלכה שלא לומר, אבל במקומותינו נהגו תמיד לומר זולת בלילי שבת ויו"ט." (שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן קג)

"ובדבר ברכת יראו עינינו אין תלוי בא"י וחו"ל אלא שהאומרים בחו"ל יש להם לומר גם בא"י ואלו שאין אומרים בא"י אין להם לומר גם בחו"ל כי הוא מחלוקת הובא בטור /או"ח/ סימן רל"ו. אך אולי בא"י נוהגין כהגדולים שנהגו שלא לאומרן שהביא הטור משום שבאו שם תלמידי הגר"א ותלמידי הגרש"ז בעל התניא שתרוייהו היו סוברין שלא לאומרן. וכיון שכבר התחיל לנהוג כך טוב יותר שלא יאמר אבל טוב שיאריך בק"ש שלא יצטרך לומר לכו"ע כדאיתא במג"א סק"ג, וגם שלא יצטרך לומר אחר התפלה כדאיתא במ"ב בשם מעשה רב." (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן קב)

  1. תמיד היו נוהגים לשים אפר מקלה בראש החתן זכר לירושלים, אמנם מנהג זה עבר כמה גילגולים, והיום יש הרבה אשכנזים שנוהגים כך.

"ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים וכן נוהגין באשכנז…" (טור אבן העזר סימן סה)

"ובתוך השמחה צריך לעשות שום דבר זכר לאבילות ירושלם וכו' ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים. בס"פ חזקת (ב"ב ס:) ומסיים בה התם דמנח ליה במקום תפילין דכתיב (ישעיה סג א) לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר וכתבו רבינו בטור אורח חיים סימן תק"ס (רפג:) וכאן סמך על מה שכתב כן בסמוך במנהג אשכנז. וכתב הכלבו (סימן סב) יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקי' כלל בהנחת תפלין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחוששו גם כן שמא לא יהיה פאר תחת אפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות ע"כ:" (בית יוסף אבן העזר סימן סה, ג)

"צריך לתת אפר בראש החתן, במקום הנחת תפילין, זכר לאבילות ירושלים, דכתיב: לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. (ישעיה סא, ג). הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין (כל בו), וכל מקום לפי מנהגו. עוד נוהגים להתענות, ועיין לעיל סי' ס"א. ודין זריקת אוכלין לפני חתן וכלה, עיין בא"ח סי' קע"א." (שו"ע אה"ע סה סעיף ג)

  1. בחו"ל האשכנזים לא נוהגים לומר ברכת כוהנים אלא במוסף של יו"ט, וביום הכיפורים. אמנם כשבאו לארץ ישראל, הנהיגו לומר ברכת כוהנים גם בימות החול ובשבתות.

"…חכמים אומרים: שחרית ומוסף – יש בהן נשיאת כפים, מנחה ונעילה – אין בהן נשיאת כפים. …רבי יוסי אומר: נעילה יש בה נשיאת כפים, מנחה – אין בה נשיאת כפים…ורב נחמן אמר: הלכה כרבי יוסי. והלכה כרבי יוסי…" (תענית כו:)

"כתוב עוד שם במרדכי (סי' תתטו) ובשבלי הלקט בשם רבי יצחק בר יהודה דכהן פנוי אינו נושא את כפיו כי השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה (יבמות סב:) וראוי למברך שיהיה שרוי בשמחה כמו שמצינו ביצחק אחר שאכל כתיב (בראשית כז ז) ואברכך וכן מצינו (מלכים א ח סו) שמחים וטובי לב וכתיב ויברכו את המלך…כתב האגור (סי' קעו) שנשאל מהר"י מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' כא) למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום מאחר שהוא מצות עשה והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמו שכתוב בהגהות מיימוניות ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב…וגם מטעם ביטול מלאכה … ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים:" (בית יוסף אורח חיים סימן קכח מד)

"כהן, אע"פ שהוא פנוי, נושא את כפיו. הגה: ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה (מרדכי פרק הקורא עומד); ונהגו שנושא כפיו, אע"פ שאינו נשוי, ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, רק שלא יהא בבית הכנסת בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם. נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי"ט, משום שאז שרויים בשמחת יו"ט, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם; ואפי' בי"ט, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבהכ"נ וישמחו בשמחת יו"ט (דברי עצמו). וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים, אומר הש"צ: אלהינו ואלהי אבותינו וכו', כדלעיל סוף סי' קכ"ו; ויום הכפורים, נושאים בו כפים כמו בי"ט, ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ויש מקומות אפי' בשחרית." (שו"ע או"ח קכח, מד)

  1. האשכנזים בעבר היו נוהגים לחתום בוידוי של יום כיפור "בא"י האל הסולחן"

"ונהי דשליח ציבור חתים מקדש ישר' ויום הכיפורים כבשאר צלותי משום דאומרה באמצע תפילה מיהו יחיד האומרה אחר תפילתו חותם בה בוידוי האל הסולחן: מגו דגמרא דוידויא הוא. דהא ר' מאיר הוא דאמ' בנעילה. מתפלל אדם שבע ומתודה. וחותם בוידוי. רבנן לא פליגי עליה. אלא אם בא לחתום בוודוי חותם. וכן פי' הקונטרס בסוף יומא. דר' מאיר ורבנן אנעילה קיימי. והרי תפילת ערבית דקיימ' לן רשות היא. ומצלינן לה כי חובה. חתימת וידוי נמי לא גרעא הכא. בין למר. ובין למר. דבר נאה ומתקבל. ולכך תמצאנה במחזורים ישנים. ואשר לא ידעו מחקוה מבלי דעת:" (מחזור ויטרי סימן שנה)

"במנחה אומר תהלה קדיש ומתפלל י"ח ברכות עד עושה השלום וכופה קומתו ושוחה ואומר וידוי בכונת הלב אלהינו ואלהי אבותינו עד ואנחנו הרשענו מה נאמר לפניך אתה יודע רזי עולם עד ותכפר לנו על כל חטאתינו על חטא שחטאנו לפניך באונס עד את כל דברי התורה הזאת כי אתה סלחן בא"י האל הסולחן." (ספר הרוקח הלכות יום הכיפורים סימן ריח)

"ובחתימת הוידוי כתב רב עמרם החותם ברוך אתה ה' האל הסולחן טועה ולפי' רש"י יכול לחתום שהוא גורס בכל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם וכיון שחכמים אסרו שיכול לחתום א"כ כך הלכה. ובכל סדורי אשכנז יש בהם חתימה ובספרד אין חותמין ומוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא" (טור אורח חיים סימן תרז)

"בתפלת מנחת ערב יום הכיפורים אינו חותם בוידוי שאחריה. הגה: ואין הש"ץ מחזיר הוידוי במנחה, אלא מתפלל שמונה עשרה כבשאר ימות השנה (טור ומרדכי עססי' תרי"ד); ואין אומרים אבינו מלכנו וכ"ש תחנון." (שו"ע או"ח תרז סעיף ה)