Photo Credit - License: Public. "קטע ממכתבי לכיש - כתב עברי הקדום"

הלכות ומנהגים שהשתנו אצל רוב/כל ישראל

  1. הדין שאם כהן אינו יכול לבטא את האותיות כראוי (אלף, עין וכו') לא ישא את כפיו, כמעט נשכח מרוב קהילות ישראל עקב הגלות המרה.

"אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין." (מגילה כד:)

"מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפין עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו." (שו"ע או"ח קכח סעיף לג)

"לאלפין עיינין – וה"ה מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן או שקורא לשבולת סבולת ואם כל בני עירו קוראין כך מותר לישא כפים שם באותו מקום. ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף ממילא מותר לישא כפיו וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית מ"מ מותר לישא כפיו [ט"ז והובא בא"ר]:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף לג ס"ק קכ)

  1. מבטא לשון הקודש השתנה ברוב ככל קהילות ישראל (ראה מאמר כאן)

 

  1. מסורת צורת האותיות המשונות בספר התורה (לפופות, עקומות, וכו') היתה קיימת בעבר ונשכחה כמעט מכל קהילות ישראל למעט בחלק מס"ת של התימנים.

"ואפשר עוד לתת טעם בנו"ן הפוכה של חרן, כי ההפוך יורה על התהו, ועד כאן נמנים שני אלפים תהו, ומאברהם ואילך נמנים שני אלפים תורה, כי הוא התחיל להזהיר העולם באור התורה ובפרסום האמונה והיחוד. והנה זה משלמות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות, וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ומנוקדות, יתגלו מתוכם חמשים שערי בינה שנגלו למשה." (רבינו בחיי בראשית יא)

"דאתמר רב ושמואל דאמרי תרווייהו לעז יוני לכל כשר וכו'. וכבר כתיבנא לעיל בפרק קמא (ט' א') דכל היכא דשרינן לשון שרינן נמי כתב, מיהו מסתברא דלא קפדינן אתגין ולפופות ועקומות ואותיות מוקפות גויל אלא בכתב הקדש בלבד, וכמדומה לי שכך קבלתי מרבותי." (חידושי הריטב"א מסכת מגילה דף יח עמוד א)

"ואח"כ צריך שתדע שיש קבלה ישנה ביד הסופרים הדווקנים איש מפי איש עד עזרא הסופר ומעזרא עד משרע"ה שינוי אותיות בס"ת בהרבה מינים, וראוי לדקדק בהם למצוה אעפ"י שאם לא דקדק לא פסל, והן לפופות ועקומות ומנוזרות ומעגלות ודפתיות ודחויות ותלויות ושצורתן רע, ופירוש ענינים אלו הוא שהלפופות הוא ענין עגולים דקים בתוך האות אחד על חבירו כעין כריכת דבר על דבר מל' לפופי ינוקא ועל הרוב הם באות הפ"א והטי"ת וצורתן בפ"א ובטי"ת." (קרית ספר (למאירי) מאמר ב חלק א)

"ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש, ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה." (רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה ז, ח)

"הלפופות והפוכות לא יפסל שא"כ הוה ליה להזכירן שם ולכתחלה צריך לעשות ואם לא עשו כשר." (בית יוסף יורה דעה סימן רעה בשם הרשב"א)

"כתב מז"ה זלה"ה שראה ספר קדמון על כל התורה ובכל פרשה יודיע משפט האותיות עקומות ומלופפות וצורתן וסודן וטעמן. וזה שמו אשר יקראו לספר הנז' 'מעשה אורג'. וכתב שהיה ברצונו לכתוב ס"ת ככל הכתוב בספר מעשה אורג כ"י הנז'." (ברכי יוסף יורה דעה סימן רעג, ז)

  1. בעבר היו נוהגים להפסיק את סדר פרשיות השבוע בראשי חודשים, חנוכה וכו'

 

  1. בעבר המנהג המקובל היה להניח תפילין לא רק בשעת התפילה.

"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין." (רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה ד, כה)

"והאידנא שאין רגילין להניחן אלא בשעת תפלה בקל יכול אדם ליזהר באותה שעה." (הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות תפילין)

"מצותן להיותן עליו כל היום אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול ליזהר בהן על כן נהגו שלא להניחם כל היום" (טור אורח חיים סימן לז)

"עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם." (ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן לז סעיף ב)

  1. חלק מקהילות ישראל בעבר היו קוראים בתורה בשבת רק שליש פרשה, כך שהיו מסיימים את התורה בשלוש שנים. היום כל קהילות ישראל התאחדו סביב מנהג אחיד לסיים את התורה בשנה אחת כמנהג בבל.

"…לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין" (מגילה כט:)

-במצרים היה בית כנסת "אלשאמיין" שסיימו את התורה לשלש שנים.

-במחברת התיג'אן התימני, מפורט במדויק סדר הקריאה לכל שבת מהיכן עד היכן. ובכל החומשים התימניים מציינים בסוף כל חומש "וסדריו…בראשית -מ"ג…שמות – כ"ט…ויקרא – כ"ג…במדבר – ל"ב…דברים – כ"ז…סה"כ 154 סדרים בתורה." והיא החלוקה לשלש שנים. (ראה פירושו של הרב יוסף קאפח זצ"ל לרמב"ם הל' תפילה י"ג, א)

  1. ביום הראשון של פסח היו קוראים בתורה בפרשת המועדות "שור או כשב…" והיום נוהגים לקרות "משכו וקחו לכם…"

"גמרא. תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות, ומפטירין בפסח +יהושע ה'+ גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא בפסח גלגל, ולמחר – בפסח יאשיהו. ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח. מאי היא? אמר רב פפא: מאפ"ו סימן. יום טוב האחרון של פסח קורין +שמות י"ג+ ויהי בשלח ומפטירין +שמואל ב' כ"ב+ וידבר דוד, ולמחר +דברים ט"ו+ כל הבכור, ומפטירין +ישעיהו י'+ עוד היום. אמר אביי: והאידנא נהוג עלמא למיקרי: משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא." (מגילה לא.)

"פרשת מועדות שבתורת כהנים – שור או כשב (ויקרא כב), וביומא קמא מיירי" (רש"י מגילה ל:)

"בפרשת מועדות שבתורת כהנים – שור או כשב או עז. וביומא קמא מיירי. והאידנא נהוג עלמא שקורין ביום ראשון משכו וקחו לכם" (ר' עובדיה מברטנורא מגילה ג, ה)

  1. בתשעה באב היו מפטירים בנביא ישעיה "איכה היתה לזונה", והיום נוהגים להפטיר בנביא ירמיהו "אסף אסיפם". כמו כן היום אנו נוהגים לקרוא פרשה אחרת בתורה בט' באב.

"בתשעה באב גופיה מאי מפטרינן? אמר רב: +ישעיהו א'+ איכה היתה לזונה, מקרא מאי? תניא. אחרים אומרים: +ויקרא כ"ו+ ואם לא תשמעו לי, רבי נתן בר יוסף אומר: +במדבר י"ד+ עד אנה ינאצני העם הזה, ויש אומרים: +במדבר י"ד+ עד מתי לעדה הרעה הזאת. אמר אביי: האידנא נהוג עלמא למיקרי +דברים ד'+ כי תוליד בנים, ומפטירין +ירמיהו ח'+ אסף אסיפם." (מגילה לא:)

  1. בגמרא מוזכר שבשמחת תורה צריך להפטיר "ויעמוד שלמה". היום נוהגים להפטיר "ויהי אחרי מות משה"

"יום טוב האחרון קורין כל הבכור מצות וחוקים ובכור, ומפטירין +מלכים א' ט'+ ויהי ככלות שלמה. למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין +מלכים א' ח'+ ויעמד שלמה." (מגילה לא.)

"למחר קרינן וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה – ויש מקומות שנהגו להפטיר בויהי אחרי מות משה ושיבוש הוא שהרי הש"ס אין אומר כן ויש אומרים שרב האי גאון תקן לומר ויהי אחרי מות משה אבל אינן יודעין הסברא אמאי שנה סדר הש"ס." (תוספות מגילה לא.)

"ועוד הא דגרסי' גבי יום טוב שקורין שמחת תורה מפטירין בויעמד שלמה ומפני מה ביטלוה ומפטירין בויהי אחרי מות. תשובה גם בכאן כבר שאלו שאלה זו פעמי' כמה ותמהו על אלה הפטרות ואין יודעין מי ניהג כן. …אבל אני נתן אחיך מצאתי בתשובות ראשי ישיבות ששאלו חכמים אלקרואן מאותו ענין בסמוך לו בתעניות ברכות וקללות מי הסיען כמו שתמצא כת' במקום אחר ויש לומר מאותו הזמן הנהיגו אילו הפטורות בימי אחרוני' סבור ראשי ישיבות דקריאת הפטרו' אינו לא איסור ולא היתר ומה שנוהגין נוהגין. וכן אמר אביי האידנא נהוג עלמא בכי תוליד וסמכו חכמים על זה ושלום. ואני שמעתי משום רבי' יצחק בר' יהודה נ"ע כששאלוהו מפני מה נוהגין להפטיר בויהי אחרי מות משה. והשיב כיון שנהגו נהגו שמנהג מבטל את ההלכ'. ואני מצאתי בהלכות גדולות שיש שמפטירין בויהי אחרי מות משה. ויש שמפטירין ויעמוד שלמה." (ספר ליקוטי הפרדס מרש"י לו:)

  1. בעבר חלק מקהילות ישראל היו נוהגים נפילת אפיים בט"ו באב, כי בטלה מגילת תענית, אמנם המנהג השתנה והיום אין נופלים על פניהם ביום הזה.

ד (ב), ה – ז "כתב הרוקח סי' שי"ב (עמ' קפא) בט"ו באב נופלים בתחנונים וכן נוהגים לפי שבטלה מגילת תענית ע"כ. ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו ולא בט"ו לשבט שהוא ראש השנה לאילנות:" (בית יוסף אורח חיים סימן קלא)

  1. בעבר היו נוהגים לומר לפני הכניסה לבית הכסא, "התכבדו מכובדים…" והיום לא נוהגים לאמרו.

"כשיכנס לבה"כ =לבית הכסא= יאמר: התכבדו מכובדים וכו', ועכשיו לא נהגו לאומרו." (שו"ע או"ח ג סעיף א)

  1. בעבר היה מנהג לברך את ברכות השחר סמוך לעשייתן. היום מנהג זה השתנה ברוב קהילות ישראל.

"כשיעור משנתו, יאמר: אלהי נשמה; כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן לשכוי בינה; כשלובש, יברך: מלביש ערומים; כשיניח ידיו על עיניו, יברך: פוקח עורים; כשישב, יברך: מתיר אסורים; כשזוקף, יברך: זוקף כפופים; כשיניח רגליו בארץ, יברך: רוקע הארץ על המים; כשנועל מנעליו, יברך: שעשה לי כל צרכי; כשהולך, יברך: המכין מצעדי גבר; כשחוגר חגורו, יברך: אוזר ישראל בגבורה, הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו, יברך: עוטר ישראל בתפארה; כשיטול ידיו, יברך: ענט"י; כשירחץ פניו, יברך: המעביר שינה מעיני וכו' ויה"ר וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני, עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל, שהכל ברכה אחת היא.

עכשיו, מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתן." (שו"ע או"ח מו סעיף א)

  1. בעבר היו נוהגים ליפול על פניהם בנפילת אפיים בצורה שונה מהיום.

"כשנופל על פניו – הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:" (משנה ברורה סימן קלא ס"ק ג)

  1. חז"ל תקנו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. היום מנהג זה נשכח כמעט לחלוטין בכל קהילות ישראל.

"וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם" (שו"ע או"ח תקס, ב)

"וכן התקינו שהעורך שלחן לפני אורחים לעשות סעודה בעדם מניח מקום פנוי בלא קערה מהקערות הראויות לתת שם ומחסר איזה תבשיל לסימן על החורבן ועכשיו אין אנו יודעין מזה וקשה הציור לפנינו מהו המקום הפנוי" (ערוך השולחן אורח חיים סימן תקס, ו)

"וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, לא יתן כל התבשילין הראוי לסעודה. וכן האשה לא תתקשט בכל התכשיטין בפעם אחת. וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (וצריך עיון שכל זה אין נוהגין כלל). והכל כדי לזכור ירושלים, שנאמר [שם] אם לא אעלה כו' על ראש שמחתי:" (חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קלז סעיף ב)

"…ואפשר לתת טעם לזה לבד שבזמניהם היה סדר לתבשילין שמביאים לפני האורחים וע"כ כשמחסר תבשיל אחד הראוי להביא בסעודה ניכר שהוא זכר לחרבן אבל בזמנינו שלא יש סדר אלא כל א' מביא כפי יכלתו א"כ כשמחסר אינו ניכר שהוא זכר לחרבן אלא אומרים זהו יכלתו של בעה"ב וע"כ לא נהגו בזה. ומ"מ נראה דעכ"פ יניח מקום פנוי בלתי קערה כדי שיהיה היכר קצת ויכוין עליו שהוא זכר לחרבן." (כף החיים סימן תק"ס)

  1. בעבר היו מניחים תפילין לפני גיל בר מצוה מדין חינוך.

"קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם. הגה: ושלא ליכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול), חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. הגה: וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד. (בעל העיטור) וכן נהגו, ואין לשנות (דברי עצמו)."

"קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין לחנכו. ברייתא בסוף פרק לולב הגזול (מב.) ופירש רש"י לשמור תפילין שלא יכנס בהם לבית הכסא ובספר התרומה (סוף הל' תפילין) כתב דהיינו שיהא נקי לשמור אותם בטהרה כאלישע בעל כנפים כלומר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם וכן כתב סמ"ק (סי' קנג): כתב העיטור (הל' תפילין ח"ז סא ע"ג) מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י"ג שנה ויום אחד הוא והביא ראיה לדבריו ואינה כדאי להוציא הברייתא מפשוטה דמשמע דקטן ממש קאמר וכן נראה דעת כל הפוסקים שכתבו קטן סתם דמשמע דבקטן ממש מיירי:" (בית יוסף אורח חיים סימן לז, ג)

  1. המנהג הקדום באמירת קדיש (יתום), הוא שאדם אחד אומרו ולא שנים או יותר כמנהג הרווח היום ברוב קהילות ישראל.

המנהג הקדום היה שחילקו את הקדישים בין כל האבלים, וכל קדיש נאמר רק ע"י אדם אחד, וע"כ נמצאו בפוסקים הרבה הלכות בענין הקדימה בזה, כגון בן שבעה קודם לבן שלשים, ויאהרצייט קודם לבן י"ב חדש וכדומה, ובמקום ספק הטילו גורל. אלא שכיון שכל א' וא' רצה לזכות במצוה ולא תמיד יש מספיק קדישים לכל האבלים הנמצאים, ולפעמים נגרם מזה מחלוקת, ע"כ הנהיגו גדולי הדורות, למען השלום, שיגידו כולם את הקדיש ביחד.

  1. בזמן חז"ל היו עוקרין את השולחן לפני "מגיד" כדי שיראו הילדים וישאלו. היום, בגלל סיבות טכניות, אין אנו עוקרים את השולחן אלא רק מגביהים את הקערה שבה המצות.

"ויגביה הקערה שבה המצות וכו'. שם (קטו:) למה עוקרין השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו וכתבו התוספות (ד"ה למה) והרא"ש (סי' כט) והאידנא ששולחנות שלנו גדולים וטורח לסלקן מסלקין הקערה שבה המצות כאילו אינם רוצים לאכול יותר וכ"כ רשב"ם (ד"ה אין עוקר) וז"ל והני מילי לדידהו דהוה להו שולחן קטן לפני מי שאומר ההגדה לבדו וכן לכל אחד אבל אנו מסלקים את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך ויש שנוהגים להגביה את הקערה על הכף והגבהתה חנם ואין כאן היכר לתינוק אבל עוקרין הקערה לגמרי ונותנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל דדמי לעקירת שולחן עכ"ל." (בית יוסף אורח חיים סימן תעג)

  1. אין המנחמים רשאים לשבת אלא ע"ג קרקע. ככה היו נוהגים בצרפת (1200 – סמ"ג) ובאשכנז (הגהות מיימוניות, תלמיד המהר"ם – 1280), ובכל ארצות עדות המזרח. היום נוהגים לשבת על כסאות.

"אמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ" (רמב"ם, רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג, רי"ף מועד קטן י"ח., רי"ץ גיאת, רוקח, רמב"ן – תורת האדם שער האבל ענין האבלות, שבולי הלקט, סמ"ג, הגהות מיימוניות, רדב"ז, טור, בית יוסף)

"ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע וכו'. מימרא דרב יהודה כתבה הרי"ף ז"ל בסוף פרק אלו מגלחין אע"ג דבגירסאות דידן ליתא משמע דאיהו גריס לה וכך הם דברי רבינו:" (לחם משנה הלכות אבל יג, ג)

"בגמ' שם איתא עוד דאין המנחמין רשאין לישב אלא על הקרקע דכתיב באיוב וישבו אתו לארץ והרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפי"ג [הל' ג'] הביאו זה אך הטור והש"ע לא הביאו זה וצ"ע [ואולי משום דאצלינו הוא מן הנמנעות ולא נאמרה אלא בימיהם שרוב ישיבתם היתה על הארץ]:" (ערוך השולחן יורה דעה סימן שעו)

  1. בדין חובת האבל בעטיפת הראש.

"אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל +יחזקאל כ"ד+ ולא תעטה על שפם – מכלל דכולי עלמא מיחייבי." (מועד קטן טו.)

"…דאמר שמואל…וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים – אינה עטיפה." (מועד קטן כד.)

"כתבו הרמב"ן ז"ל בתורת האדם (עמ' קפג) וכתבו הגהות [מיימון] בפרק ה' (אות ע) בשם ספר המצות (סמ"ג הל' אבלות רמו ע"ד) על עטיפת [הראש] אבל באלה המלכיות לא נהגו [כן] מפני שמביא לידי שחוק גדול מן הגוים ועבדים ושפחות שבינינו עד כאן." (בית יוסף יורה דעה סי' שפו)

"אבל חייב בעטיפת הראש, דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם; והני מילי שצריך עטיפה, בכל היום. אבל כשבאין מנחמים אצלו, מגלה ראשו לכבודם. הגה: וי"א שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה (הגהות מיימוני פ"ה); וכן המנהג פשוט, ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו." (שו"ע יו"ד שפו, א)

  1. בעבר היו נוהגים כל האשכנזים מנהג "מלקות" בערב יום כיפור, וגם מרן פסק כך בשולחן ערוך. היום זה רק מנהג יחידים.

"ונוהגין באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות מ' בב"ה אחר תפלת המנחה שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו:" (טור אורח חיים סימן תרז)

"כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו. הגה: ונהגו שהנלקה אומר וידויים בשעה שנלקה, והמלקה אומר: והוא רחום יכפר עון וגו', שלשה פעמים שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מכות (מנהגים); ונהגו להלקות ברצועה כל דהו, דאינו רק זכרון למלקות; ויקח רצועה של עגל, על דרך שנאמר: ידע שור קונהו (ישעיה א, ג) (כל בו); והנלקה לא יעמוד, ולא ישב, רק מוטה (מנהגים)  פניו לצפון ואחוריו לדרום (מהרי"ל). יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו, אבל המבעט בו ומחשב בלבו: מה מועיל לי יום כיפור זה, אינו מכפר לו (רמב"ם פ"ג מהלכות שגגות)." (שו"ע או"ח תרז סעיף ו)

  1. בעבר היו נוהגים לברך שהחיינו בשעת עשיית הלולב. היום מברכים שהחיינו בזמן נטילתו.

"העושה לולב לעצמו או' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כשהוא נוטלו או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב וצריך לברך עליו כל שבעה" (תוספתא ברכות ו הלכה י)

"מתיבי: העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב." (סוכה מו.)

"כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן." (רמב"ם ברכות יא הלכה ט)

"והאידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשיה אלא בשעת נטילה כדאמרינן לקמן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקדושא ה"נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה." (רא"ש מסכת סוכה פרק ד סימן ב)

"ולא יברך שהחיינו בשעת עשייתו" (טור אורח חיים סימן תרנא)

"ובמרדכי הארוך מצאתי בשם הר"י ב"ר יקר וזה לשונו זמן הלולב לא נתקן לאמרו אלא בשעת עשייה דהוי בחול ומה שהנהיגו לאמרו ביום טוב לפי שיש בני אדם שאין להם לולב וסומכין אלולב של קהל תיקנו שיהא כל אחד מברך שתים בנטילתו ויהא הכל שוין באותה ברכה ע"כ." (בית חדש על הטור או"ח ס' תרנ"א סע' ה')

"לא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב, אלא בשעת נטילתו." (שו"ע או"ח תרנא, ו)

"אלא בשעת נטילתו – אע"ג דמן הדין היה ראוי לברך שהחיינו תיכף בשעת עשיית הלולב (דהיינו בשעה שאוגדו) מ"מ אנן נהגינן להניח הברכה לכתחלה עד שעת נטילה. ועיין בח"א שכתב דאם לא בירך שהחיינו ביום א' יוכל לברך אפילו ביום ז' כשנוטל הלולב:" (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנא סעיף ו ס"ק כט)

*** אמנם בתלמוד הירושלמי מובא מנהג שמברכים שהחיינו בשעת נטילת הלולב.

"העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב לאחר לעשות לולב לשמו כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו" (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט [דף יב טור ג])

  1. מנין הנרות שמדליקים בחנוכה: האשכנזים נוהגים כהרמב"ם, והספרדים כהתוספות.

"…ונראה שהעולם שנוהגים להדליק בלילה הראשונה נר אחד ומוסיף והולך בכל לילה עד שבאחרונה הם שמנה ואפילו בני בית הרבה אינם עושים יותר דעתם כדעת התוספות דאי כהרמב"ם למה אינם עושים כמהדרין מן המהדרין:" (בית יוסף אורח חיים סימן תרעא,ב)

"כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה,  ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג)." (שו"ע או"ח תרעא סעיף ב)

  1. הסדר של ספרי הנ"ך בדפוסים של ימינו שונה מהמסורות שהיו בתקופת הגמרא ואחרי

"ת"ר סדרן של נביאים יהושע ושופטים שמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר… סידרן של כתובים רות וספר תהלים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים" (בבא בתרא יד:)

"סדרן של נביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר. וסדר הכתובים: רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגילת אסתר, עזרא, דברי הימים." (שו"ע, יו"ד רפג, ה)

 

גמרא / כתבי יד אשכנז וצרפת / רמב"ם, טור, ושו"ע כתבי יד ספרדים / דפוסים
יהושע
שופטים
שמואל
מלכים
ירמיה
יחזקאל
ישעיה
תרי עשר
יהושע
שופטים
שמואל
מלכים
ישעיה
ירמיה
יחזקאל
תרי עשר

 

גמרא / רמב"ם, טור, שו"ע כתבי יד ספרדים / בעלי המסורה כתבי יד אשכנז / דפוסים
רות
תהילים
איוב
משלי
קהלת
שיר השירים
איכה
דניאל
אסתר
עזרא
דברי הימים
דברי הימים
תהילים
איוב
משלי
רות
שיר השירים
קהלת
איכה
אסתר
דניאל
עזרא
תהילים
משלי
איוב
שיר השירים
רות
איכה
קהלת
אסתר
דניאל
עזרא
דברי הימים

 

  1. שמות החודשים השתנו אחרי חורבן בית ראשון

 

  1. בעבר כמעט כל קהילות ישראל לא נהגו לברך שהחיינו בברית מילה. היום כמעט כולם מברכים.

יהודי ספרד בעבר:

למרות שהרמב"ם פסק שיש לברך:

"כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן." (רמב"ם ברכות יא, ט)

"ואחר כך מברך אבי הבן או המל או אחד מן העומדין שם, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה יי' כורת הברית, ואבי הבן מברך שהחיינו." (רמב"ם מילה ג, ג)

לא נהגו לברך:

"כתב הר"מ שעל כל מצוה שאינה תדירה כגון מילה, אף על פי שאינה באה לזמן ידוע מברך שהחיינו, ולא נהגו כדבריו בארצות אלו." (ר' שמואל ב"ר משולם גירונדי, (ספרד), "אהל מועד", שער הברכות, דרך ראשון, נתיב ב')

"ולענין שהחיינו שאמרת אבי הבן מברך בשעת מילה כיצד הוא מברך? כי שמא לא כלו לו חדשיו ונמצא מברך ברכה לבטלה וכיצד הוא המנהג הנכון?

דע שבכל הארצות האל לא ראינו מעולם מי שברך שהחיינו בשעת מילה. ואפילו לאחד מן הגדולים שהיו בארץ הזאת לא ראיתי כן. אבל מי שמברך אין לחוש לשמא לא כלו לו חדשיו דכל שגמרו סימניו שעריו וצפרניו אין חוששין. וסומכין על סימנין אלו אפילו למולו בשבת החמורה כל שכן לענין ברכה." (שו"ת הרשב"א חלק א סימן קסו)

כמו כן, ברכת שהחיינו לא מופיע בסדר רב עמרם גאון, סידור רב סעדיה גאון, וסדר האבודרהם.

בארץ ישראל נהגו הספרדים לברך ע"פ הרמב"ם, ומשם התפשט לשאר גולי ספרד.

"ובכל ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה נוהגים לומר שהחיינו לפי שהם סומכים בהוראותיהם על פי הרמב"ם ז"ל:" (בית יוסף יורה דעה סימן רסה, ז)

"כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר, י"א שאין שם ברכת שהחיינו. ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו, אפילו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו (ע"פ מהרי"ל)." (שו"ע יו"ד רסה סעיף ז)

יהודי אשכנז בעבר:

"ואבי הבן מברך שהחיינו. אנו אין מנהגנו בכך וי"מ הטעם משום דאית ליה צערא לינוקא" (הגהות מיימוניות הלכות מילה פרק ג הלכה ג, הערה ד)

"אבי הבן מברך להכניסו כו' נהגו העם שמברך אבי הבן אחר המילה וכל זמן שטרוד המוהל בפריעה שגם זה בכלל עובר לעשייתן ושהחיינו לא מברך משום צערא דינוקא" (מרדכי מסכת שבת פרק רבי אליעזר דמילה רמז תכא)

"כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר, י"א שאין שם ברכת שהחיינו. ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו, אפילו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו (ע"פ מהרי"ל)." (שו"ע יו"ד רסה סעיף ז)

רוב יהודי אשכנז היום:

"בברית מילה, בארץ ישראל נוהגים שהאב מברך בכל ברית מילה, לאו דווקא בילד הראשון, גם ברכת שהחיינו…כפסק הרמב"ם, וכאשר הנהיג הבית יוסף בארץ ישראל." (ר' יחיאל טוקצינסקי, ספר ארץ ישראל, ס' ג, סע' ב')

  1. ביטול השבועה בתקופת הגאונים ושימוש בחרם במקום

"ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה." (רש"י שבועות לח:)

"שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא." (ראב"ד בהשגות על הרמב"ם, שבועות יא, יג)

ראה גם אוצר הגאונים שבת תשובות תסד, שו"ת הרמב"ם קפט, שו"ת הרשב"א א, שפו

 

  1. בארץ ישראל, אחרי קביעת לוח השנה, נהגו במשך 800 שנה לחגוג ראש השנה רק יום אחד. היום נוהגים יומיים.

 

  1. בציון תאריכים היום משתמשים במניין השנים לבריאת העולם, לפני כן היה מניין השטרות