Photo Credit: User:Wrongkind707, "The Sanhedrin in session", circa 1883, http://commons.wikimedia.org/wiki/File:The_Sanhedrin_in_session_2013-12-25_00-59.jpg

השימוש בשקר חינוכי בדברי חז"ל

הקדמה

האם שקר הוא בהכרח רע? האם שקר תמיד אסור? השימוש בשקר במינונים שונים כדי להנהיג את המוני העם התחיל כנראה משחר ההיסטוריה, כאשר בני אדם הקימו את הכפרים הראשונים והתרבויות הראשונות והיה צורך בהנהגה מרכזית שתנהל ותשמור על הסדר בחברה[1]. במאמר זה ננסה לעמוד על שאלות אלו לאור מקורות שונים בחז"ל שדנים באיסור זה מזוויות שונות. כמו כן נראה כיצד חז"ל הרחיבו את היתרי האיסור הזה כדי לשרת מטרות חינוכיות שונות ולשמור על התורה ועל עם ישראל סביב התורה. ביסוד הדיון תעמוד השאלה מה עושים כאשר ערך אחד מתנגש בערך אחר? איזה ערך גובר אז? כפי שנראה בהמשך, המציאות מלאה התנגשויות בין ערכים כל הזמן. החיים הם מציאות מורכבת שבה תמימות ויושר אינם תמיד הדרך העולה בית-אל. חכמינו זכרונם לברכה כינו את העולם בו אנו חיים במילים המפורשות, "עלמא דשקרא"[2] – עולם של שקר, עולם שבו במקרים רבים השקר גובר על האמת, והרוע גובר על הטוב והצדק. בהמשך נראה כיצד חז"ל לעיתים השתמשו בעובדה זו לטובתם והיכן שהרגישו צורך, הניחו בצד את האמת הטהורה, ואמרו לעם דברים שיותר ערבים לאזנם, דברים שיכלו לקבל, ולא דברים שלא יכלו לקבל אע"פ שהם דברים יותר אמיתיים. אפשר להבין את השינויים מפני האמת הטהורה לאור המציאות המורכבת שבה חיו חז"ל והנביאים, שראו את עצמם כנציגיו של אלוהים הנלחמים ב"מלחמת קודש" למען התורה ולמען שמו של אלוהים. מלחמת קודש שקנאות דתית, גם על חשבון האמת הצרופה, היתה חלק בלתי נפרד ממנה.

דחיית ערך מפני ערך

חז"ל לא ראו את המושגים אמת ושקר כמילים נרדפות לטוב ורע. הם הגדירו מצבים שבהם מותר וטוב לשקר. המקור הראשון שנראה מציין שמותר לשקר (לשנות) מפני שלושה דברים:

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא."[3]

[באלו שלושה דברים חכמים משנים בדבריהם: במסכת, במיטה, ובמארח]

רש"י בפירושו על הגמרא לעיל מפרש לנו מה הכוונה בשלושה דברים אלו:

"1. במסכת – יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו – יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא.

  1. בפוריא – שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא.
  2. באושפיזא – שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו – מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו."

כלומר כאשר מישהו שואל אותך שאלה כדי לדעת אם אתה בקי בנושא מסויים, מותר לך לומר לו שאינך יודע כדי להיות ענו ולא להתגאות שאתה יודע. יש כאן התנגשות בין ערך אחד להיות דובר אמת, וערך אחר להיות ענו וצנוע, ולכן מותר לשנות מפני האמת כדי להיות ענו שגם הוא ערך חשוב. בדוגמא השנייה, אם מישהו גס רוח ושואל אם שימשת מיטתך (קיימת יחסים), מותר לשקר מפני ערך הצניעות והבושה שגוברת במקרה זה על אמירת האמת. ובדוגמא השלישית שמובאת בגמרא, אם אדם נמצא בחברה אשר האנשים שם אינם הוגנים ויכולים לנצל את הכנסת האורחים של אדם פלוני שהתארחת אצלו, מותר לשנות מפני האמת ולומר שהמארח לא השקיע כל-כך בכיבוד וכו', כדי להציל את ממונו של המארח מפני אנשים עם כוונות רעות.

בגמרא אחרת שנראה להלן, מוזכרת סיבה נוספת "מפני דרכי שלום", שבגללה מותר לשנות מהאמת. בעלי התוספות בגמרא לעיל שואלים מדוע בסוגיא זו לא מוזכר הטעם רביעי הזה שאפשר לשנות משום דרכי שלום? ומתרצים הם,

"והא דלא חשיב הכא[וזה שלא החשיבו כאן] מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן[כמו שנאמר ב-] פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי[אלו גם כן] משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני[לכן הזכיר את אלה]."

כלומר, שלושת המקרים שבהם מותר לשנות שראינו לעיל, הם גם כלולים בתוך ההגדרה הכוללת יותר "משום דרכי שלום", והסיבה שהזכירו דווקא את הדוגמאות האלו, מפני שהן היו רגילות ונפוצות יותר בזמנם ולכן הזכירו אותן כדוגמאות להיתר לשקר.

כעת נראה את הגמרא הזו שהזכירו בעלי התוספות:

"אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן ר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'.

ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: (שמואל א' ט"ז) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'.

דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא[שהרי בהתחלה] כתיב: (בראשית י"ח) ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי."[4]

הראיה שרבי אלעזר מביא הוא שאחי יוסף אמרו אליו שיעקב אביהם ציווה לפני מותו שהאחים יבקשו מיוסף שיסלח להם על המכירה שמכרו אותו מצרימה. אך כשמעיינים בפסוקים, אין אנו מוצאים שיעקב ביקש זאת מהאחים:

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:  וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:  כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו"[5]

מתוך הפסוקים משמע שהאחים שיקרו ליוסף משום שמירת השלום ומתוך חשש לחייהם, שמא כעת אחרי מות אביהם יעקב, יוסף "יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ".

גם רבי נתן בגמרא טוען שזו מצווה לשנות בדבר השלום. הוא מביא ראיה מתוך סיפור המלכת דוד בספר שמואל, שגם שם אלוהים אומר לשמואל לשנות מפני האמת ולומר לשאול דבר אחר כדי ששאול לא יהרוג אותו:

"וַיֹּאמֶר יהוה אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ:  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי . וַיֹּאמֶר יהוה עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַיהוה בָּאתִי:  וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:"[6]

אמנם, בבית מדרשו של רבי ישמעאל, הביאו אסמכתא ומקור אחר לכך שמותר לשנות מהאמת. בתורה עצמה אלוהים שינה בדיבורו כדי לא לבייש את אברהם:

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:  וַיֹּאמֶר יהוה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי[היה צריך לומר ואדני זקן]:"[7]

המקור השלישי הזה אינו נסמך על עניין של פיקוח נפש אלא על הימנעות מלבייש מישהו אחר, שכן אלוהים לא רצה לומר בדיוק כפי ששרה אמרה שאברהם זקן. על סמך זה בבית מדרשו של רבי ישמעאל אמרו "גדול השלום!". לא רק בגלל פיקוח נפש שפשוט שמותר לשקר, אלא גם כדי לא לבייש את הזולת.

בגמרא אחרת אנו מוצאים משפט יותר כולל:

"כל התורה כולה נמי[גם] מפני דרכי שלום היא, דכתיב: (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"[8]

כאן מכונה התורה כולה דרכי שלום. אך מה בדיוק הפירוש של "דרכי שלום" והאם הוראה זו כוללת עוד מצבים שבהם מותר לשקר? מה זאת אומרת שכל התורה כולה נכנסת להגדרה הכוללת של דרכי שלום? להבין זאת נראה פסק הלכה שמופיע בשולחן ערוך.

ר' יוסף קארו בשולחן ערוך כותב,

"המתענה[צם] ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה הוא נענש על כך"

ומפרש שם הט"ז:

"ק"ל מדאי' פ' המדיר דאמר רשב"י לריב"ל[ר' יהושע בן לוי] נראה הקשת בימיך? אמר לו הן. אמר לו אם כן אי אתה בר ליואי, ולא היא דלא נראה הקשת בימיו, אלא סבר לא אחזק טיבותא לנפשאי[לא אחזיק טובה לעצמי], הרי דאמר מלתא[דבר] דשקרא בשביל שלא להתגאות הכי נמי[כך גם] אף על פי שמתענה יוכל שפיר[בהחלט] לומר איני מתענה ונראה דאם מפצירין בו לאכול והוא אינו יכול להתנצל יאמר שהוא מתענה וכן הוה עובדא[מעשה] דר"י שזכרנו מה שאין כן אם יכול להתנצל בלאו הכי[בכל מקרה] אלא ששואלים אותו אם הוא מתענה יכול לומר איני מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה[טובה לעצמו] והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום כיון דמתכוין לדבר מצוה אין השינוי פוסל בו כנלע"ד[כך נראה לעניות דעתי]:”[9]

לפי פירוש הט"ז, בצירוף עם הגמרא לעיל שראינו שכל התורה היא מפני דרכי שלום, משמע שכל שמתכוין לדבר מצוה הרי זה נקרא משום דרכי שלום. בנוסף, לדעת הרב יהודה הרצל הנקין, כל הפרשה מדבר עבירה נחשבת גם ל"דרכי שלום". ולשם כך מותר לומר על איסור דרבנן[10] שהוא מן התורה:

"פרוש "השלום" כולל הרבה דברים…מסתבר שלהרחיק אדם מן העבירה נכלל בדבר השלום, כיון ש”דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", וכן הקב"ה אמר "אם בחקתי תלכו… ונתתי שלום בארץ." "[11]

עכשיו מובן כיצד כל התורה כולה נכללת בהגדרה "מפני דרכי שלום". מה שבעצם נעשה כאן הוא דחיית ערך מפני ערך אחר. דוגמא מצויינת של זה הוא איסור לשון הרע. לשון הרע אינו דבר שקר כמו שרבים חושבים אלא דבר אמת שלילי שנאמר אודות בן-אדם אחר. כשמישהו נמנע מלומר לשון הרע הוא יכול להסתיר את האמת ו"לשקר" כדי לא לומר לשון הרע על חברו. וכן באיסור של מלבין פני חברו ברבים, מותר לשקר כדי לא לבייש או לפגוע בבן אדם.

הרב אלי עמאר מגדיר זאת כך: "האמת היא המציאות, והאמת בהגדרות מסוימות נמדדת לפי דברים שהאדם יכול להכיל" כלומר אין האמת האבסולוטית הערך שתמיד גובר, אלא ישנם מצבים שהאדם צריך להפעיל שיקול דעת ולומר את הדברים כפי שיהיו נשמעים ומקובלים למען שמירה על השלום.

יסוד זה נחוץ להפנים כדי להבין נכונה את הדברים שיבואו בהמשך.

שמירה והגנה על התורה

ידוע שבקוראן ובאיסלאם יש את עיקרון ה"טאקייה" שאומר שמותר ואפילו נחוץ לשקר אם זה יעזור לשמור על האיסלאם[12]

לעיתים גם חז"ל השתמשו בטכניקה זו כדי לשמור על היהדות ועל התורה על פי היסוד שהזכרנו לעיל "מפני דרכי שלום", שכל התורה כולה נחשבת דרכי שלום, וכן על פי היסוד שטבעו אנשי כנסת הגדולה,[13] "ועשו סייג לתורה"[14]

חז"ל ראו לנכון לשנות מפני האמת ולהציג נתונים אחרת מכפי שהם באמת כדי לשרת חלק ממטרות החינוך שלהם. לא תמיד הכל פועל בצורה חלקה ואפשר לנהל את חינוך התורה ע"פ האמת האבסולוטית. כפי שהזכרנו בתחילת דברינו, עולמנו מתפקד באופן שבמקרים רבים השקר גובר על האמת, וה"רוע המדומה" גובר על הטוב והצדק. חז"ל ניצלו עובדה זו לטובת שמירת התורה וכאשר הרגישו צורך, הם הניחו בצד את האמת הטהורה, ואמרו לעם דברים שישפיעו עליהם יותר ושיהיו ערבים לאזנם; דברים שיוכלו לקבל, ולא דברים שלא יוכלו לקבל אע"פ שהם דברים יותר אמיתיים. אפשר להגדיר זאת כשקר חינוכי למען מטרות נשגבות בעיניהם, למען אלוהי ישראל, תורת ישראל, ועם ישראל.

חז"ל לא המציאו את השיטה והדרך הזו יש מאין. בתורה עצמה בסיפורי הראשית של עם ישראל, אצל יעקב אבינו, מוצאים אנו מקרה שבו שקר וערמה היה להם השפעה מכרעת על השתלשלות הקמת העם היהודי בתקופת האבות. הסיפור ידוע, גניבת הברכות מעשו ע"י יעקב. סיפור זה הוא אחד הסיפורים הקשים להבנה בתורה עם הרבה ביקורת חינוכית. למען אלו שלא זוכרים את פרטי הסיפור נזכיר כאן תמצית הדברים.

רבקה אשתו של יצחק בן אברהם מולידה שני בנים תאומים, הבכור עשו והצעיר יעקב. עם הזמן רבקה אוהבת יותר את יעקב ויצחק את עשו. עשו יום אחד חוזר הביתה עייף ומותש מהדרך ומבקש מיעקב אוכל. יעקב מסכים לתת לו, בתמורה שימכור לו את זכות הבכורה שלו. עשו מסכים בלית ברירה, ומוכר את בכורתו ליעקב. לעת זקנתו של יצחק, קורה הוא לבנו עשו לצאת לשדה ולצוד לו ציד, ותוך כדי כך רבקה שומעת ומספרת ליעקב ומצווה אותו להתחפש לעשו ולקבל את הברכות. וכך יעקב עושה, ומציג את עצמו לפני יצחק אביו כעשו, ויצחק מאמין לו כי היה עיוור, וכך יעקב מקבל את הברכות, וכשעשו חוזר מהשדה ומגלה מה קרה, הוא מאיים לרצוח את יעקב ויעקב נאלץ לברוח לחרן שבסוריה.

גם מי שמצדיק את מעשיהם של רבקה ויעקב, עדיין תוהה לעצמו מדוע הדברים היו צריכים להגיע לידי כך ומדוע אלוהים לא יכל "לסדר" ליעקב את הברכות בדרך יותר מנומסת ונקייה? מה המסר החינוכי שאמורים אנחנו ללמוד ממעשה זה? מדוע בחרה התורה לספר על ראשיתו של עם ישראל ע"י סיפור של ערמה ושקר ותחבולות?

רבים הפרשנים שעמדו על השאלה הזאת, ונתנו תשובות שונות כדי ליישב את הקושי שבסיפור הזה. הרד"ק כותב את הדברים הבאים:

"יש תמהים: איך יעקב, שהיה צדיק וירא אלוהים, דיבר שקר? ואין זאת תימה, כי יעקב היה יודע כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו, יתעשת אלוהים יותר לברכתו מאשר לברכת אחיו כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, וחילוף הדברים במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק… וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם 'אחותי היא' ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר, כי מיראה אמרו מה שאמרו. וכן יעקב לקבל ברכת אביו, ואם 'שינה דברו', לא היה בעבור זה דובר שקר."[15]

לפי פירושו של רד"ק, יעקב אכן שיקר לאביו אך עשה זאת "לשם שמים" כי הוא ידע שהוא רצוי יותר לאלוהים מאשר אחיו עשו. ולכן "עדיף" היה לברך אותו מאשר לברך את עשו "הרשע".

אלוהים יכל לסדר מראש שיעקב יהיה הבכור ועשו הצעיר ואז לא היינו צריכים להסתבך בהשתלשלות האירועים הללו. אך אלוהים לא עשה זאת. העולם הזה לא מושלם ומשורטט ע"פ מה שהכי נוח וקל להשגה. בעולם הזה ישנם קשיים, ישנם התנגשויות, ישנם מלחמות, וישנם זמנים שערך אחד מתנגש ונדחק מפני ערך אחר. זה מתקשר למה שהזכרנו לעיל על שמירה והגנה על התורה. קנאות בכל מחיר למען התורה. יעקב היה קנאי לאמת שלו, לאמת של אמו רבקה שראתה בבנה יעקב את היורש הראוי של ברכת אלוהים לאברהם לתת לו את ארץ כנען ירושה והיותו ראוי להיות אביהם של בני ישראל ועם ישראל לעתיד. כל זאת גברה על מידת האמת וסיפקה את ההיתר לרמות את יצחק ואת עשו כדי ש"אלוהים" ינצח במערכה נגד העוול והרשע שעֵשָׂו נמשל אליהם.

חז"ל, הפסיכולוגים של העם בשעת גלות ומשבר

תפקידם של חז"ל בתור מנהיגי האומה בגלות היה מאתגר ומאוד מורכב. הם היו צריכים להתמודד עם מצבים לא פשוטים שעברו על עם ישראל. חרבן בית המקדש המרכז הרוחני של העם, תקופות שמד ומסירה לעבדות תחת שלטון הרומיים, נצחון הרומיים בנסיון המרד של בר כוכבא. כמו כן הם היו צריכים להתמודד עם עלייתה של הנצרות שהתחרתה עם היהדות על עניני השגחה והאם אלוהים עזב את ישראל והופר הברית עם היהודים או לאו. עתידה של שארית ישראל היתה בידיים של חז"ל, והעם האמין בהם וסמך עליהם כי הם מנהיגי העם בגלות, וכן הם ציפו לקבל תשובות לשאלותיהם האמוניות, וחיפשו מי שיתן להם תקווה בתוך הגלות המרה שעברה עליהם.

חז"ל לקחו את המשימה הזאת ומילאו את תפקידם בצורה הכי טובה שיכלו. הם עיצבו אגדות רבות ומדרשים רבים ודרשו בציבור בבתי הכנסת העירוניים שבבל וארץ ישראל ומטרתם היתה לפעול על לב המון העם, ולעודד אותם ולחזק את אמונתם בתורה ובגאולה המובטחת לעם ישראל בתורה.

הרב מהר"ץ חיות ז"ל מסביר בצורה מעניינת כיצד חז"ל עשו זאת, ומה היתה מטרת חלק מאגדות חז"ל המפליגות בתיאורן,

"חז"ל ביסוד שהניחו כאן כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה הכוונה שהימים שעברו עלינו כולם היו ימי רעה במה שמתיחס אלינו, ובכל זאת עדיין אנו קיימים ועומדים ומחזיקים בכל תוקף בתורת משה ובתלמוד רבינא ורב אשי, וכל כלי יוצר עלינו לא יצלח, ומטעם זה הרבו חז"ל על פי דרכי הדרוש להגדיל הצרות אשר עברו עלינו ביתר שאת ויתר עז, כמו שאמרו פרעה שחט ק"ן תינוקות מישראל בבוקר וק"ן תינוקות בערב לרחוץ בדמם ובנה את ילדי ישראל בחומה אם נחסר מניין הלבנים. וכן דברו בהפלגה יתירה מהרג רב ואבדן שעשה נבוזראדן עת כבש את ירושלים והחריב המקדש. וכן מפעולות היוונים ורומיים עת הציתו את ירושלים."[16]

"והכלל השני שנתנו חז"ל בדרכי הדרוש. כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה, היינו ג"כ שהחוב מוטל על הדורש כל מה שיוכל לדרוש לשבח את הטוב המקווה לנו, הוא מחויב לפרסם זאת בהמון, למען שמח נפש עגומים להלהיב לבבם ולחזקם כי לא שמרו לשוא אמונתם הטהורה, וכי הזמן העתיד יגמול להם בכפליים היגונות והצרות אשר עברו עליהם. ומפני זה לא נמנעו חז"ל בכל מקום שבא לידם, לדרוש בהפלגות יתירות את הטוב אשר יצמיח לנו ה' בגאולה העתידה , ידרשו עתידה אשה שתלד בכל יום, ועתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילות, ודברו הרבה מהגדלת חומות ירושלים ובית המקדש לעתיד…והכל נסתבב מפני הכלל הראשי בדרכי הדרוש, כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה, היינו ימים העתידים, יהיה רק טוב לבני ישראל בכלל ובפרט."[17]

חז"ל, בתור מנהיגי העם, היו חייבים להבטיח לעם ולפרט להם מה תהיה טובתם לעתיד לבוא בהגזמות והפלגה יתירה כדי שהעם לא יתייאש וימשיך להאמין בכל כוחו. העם היה צריך עידוד כל הזמן בהיותו בגלות. רוב העם לא יכל להבין מורכבויות ולהסתכל מעבר לצרות ולצער ולראות את האור בקצה המנהרה.

ההפלגה וההגזמה היו דרכים חינוכיות שונות שחז"ל השתמשו בהן כדי לעורר את העם. שקר חינוכי זה ראו חז"ל כליגיטמי בזמנם כדי לפעול על לב העם, לאחדם סביב תקווה משותפת, ולחזק אותם רוחנית בזמן משבר.

בעניין דומה, חז"ל השתמשו בכלים פרשניים ודרשניים שונים כדי להרחיק את העם מעבירה. להלן ציטוטים נוספים מדבריו של המהר"ץ חיות:

"שהרשות נתונה לחכם לדרוש בכל אופן אשר נאות לעיניו למען יוכל לבצע זממו ולהגיע למטרה הנדרשת מאתו, לפעול על לב המון העם, ויוכל להרבות טעמים למקרא לדרשו ולבארו בפנים שונים, על דרך (סנהדרין נא.) "דרוֹש וקבל שכר". והכל היה מפני סיבה הראשית, למען יהיה נסמך למקרא, ויהיה נשתמר בכח הזוכר."[18]

"…ולהיפך, בכל מקום שהִגִּיעַ לחכמינו ז"ל לדבר בגנות המדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה, למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה, אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם, ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן העוונות כאלו."[19]

"והפליגו לדבר בגנות לשון הרע עד שאמרו בירושלמי פרק ראשון דפאה (הלכה א), דנחשב כאילו עבר על שלש עבירות היותר חמורות, היינו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומובא גם כן ברמב"ם מהלכות דיעות (ז, ג "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"). ובירושלמי ריש פרק ב דחגיגה (הלכה א) אמרו "המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". והפליגו לגַנוֹת מדת החנופה, שאמרו שעל ידי זה גורם שמביא 'אף' בעולם, ו"עובַּרין במעי אמן מקללין אותו" (סוטה מא:).

והגדילו באיסור הנהנה מצרי עין "כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו" (סוטה לח:). ואמרו גם כן כל שאינו מְלוה את חבירו בדרך "כאילו שופך דמים" (סוטה מו:), ואמרו "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה – אש אוכלתו … כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו – אינו רואה סימן ברכה לעולם … ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם … כל המשייר פתיתים על שלחנו – כאילו עובד עבודה זרה … כל המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה … כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת" (סנהדרין צב.). וכדומה הרבה איומים והפלגות רק להפחיד את העם."[20]

גם הריב"ש כתב דברים דומים:

"…אלא שדרך חז"ל להפליג בהגדלת העוונות למען ישמור אדם מהכשל בהן"[21]

הרמב"ם גם מזכיר זאת ביחס לחז"ל:

"וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת, ומוציא שכבת זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור, אבל לא חייבו מלקות בשום דבר מסוג זה."[22]

עוד דוגמא של שקר חינוכי הוא שלפעמים אם הרב הדורש ראה שדבריו לא עזרו והעם המשיך בדרך תרדמתו, אמר הדורש דברים סותרים, או דברים שלא היו ולא נבראו, כדי לעורר את העם שלא הקשיב לו:

"וכן בדרושי אגדה הנה מטרת הדורש היתה, רק למען הלהיב לב העם לעבודת ה', ולמען יתעוררו כי חיי הבלם אפס ותוהו ומוכרחים המה להכין צעדיהם פה בעולם הנשיה, להיות מזומנים לכנס לטרקלין מקושט ומפואר בטהרות הלב וכשרון המעשה, וכל מבטו וחפצו של הדורש היה להקיץ אותם משינת האולת, ולעורר לבבם אל נכון, ופעמים עת ראה הדורש בהמון, כי לא פעלו דבריו הפשוטים אצל העם, אחז צדיק דרכו דרך אחר להגיד לפניהם ענינים זרים ומבהילים יוצאים מגדר הטבע ועי"ז הטו אוזן קשבת לדברי הדורש."[23]

"כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים, ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, ובקשו לעוררם, והיו אומרים לפניהם דברים זרים להבהילם למען יתעוררו ויקיצו משנתם, וזאת הסיבה מפורשת להם במדרש חזית פיסקא 'הנך יפה': רבי היה יושב ודורש, ונתמנם הציבור ובקש לעוררם, אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים ריבוא בכרס אחד עיין שם [וכן במדרש תנחומא (ורשא) פרשת פקודי סימן ט], וכן הך שמסופר מעוג שעקר הר בר תלתא פרסי, היינו שרצה לעקור זכות שלשת אבות, רק הציג לפני העם בספור מבהיל זה למען יתנו העם לב לענין נפלא כזה, ויתעוררו לשמוע"[24]

עוד שינויים מפני האמת ודרכים חינוכיות באגדות חז"ל

אסמכתא בעלמא

לפעמים אנו רואים שחז"ל פירשו פסוק בתורה והוציאו אותו מהקשרו בדברי אגדה וכדומה. מי שלא רגיל בדברי חז"ל יכול לחשוב בטעות שזאת כוונת הפסוק. לכאורה הוצאת הפסוק מהקשרו מטעה במובן מסוים. אך בעצם הם לא התכוונו לומר שזאת משמעות הפסוק, אלא הם "הסמיכו" את האגדה לפסוק, מה שמכונה בדברי חז"ל "אסמכתא בעלמא". הפסוק הוא ידוע, הוא כתוב, לעומת הלכה או רעיון בע"פ. לכן לעיתים חז"ל ראו צורך לסמוך הלכה או רעיון לפסוק, כדי שיהא קל לזכור אותו (באותו זמן עדיין היה אסור לכתוב את התורה שבע"פ). המהר"ץ חיות מסכם את העיקרון כך,

"וכל אלו העניינים סמכו את דבריהם, דרך המדות הנדרשות, לכתבי הקודש, למען ישתמר היטב בלב השומעים והמעיינים, כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים פרק מ"ג לשלישי (הובא לעיל, מובאה נה) כי דרשות חז"ל, וביחוד דרך הדרוש אשר הרגילו חז"ל בלשון 'אל תיקרי' כך אלא כך, המה דרך מליצת השיר, להזהיר על מדות טובות, ולהשמר מן המגונות, וסמכוהו לכתבי קודש, מפני הסיבה כי לא היה שום דבר כתוב בדורות הראשונות, חוץ מכתבי קודש, והשאר היה אסור לכתוב, מפני איסור תורה, דברים שבעל פה אסור לאמרם בכתב, וכשהיו שומעים עניין נאה סמכוהו למקרא, למען יזכרו בכל עת את דברי המוסר והתוכחה אשר שמעו בזה, ע"ש."[25]

וכן פירש גם הרשב"א,

"כוונת חז"ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם , לא שהיתה כוונתם לפרש הכתובים ככה ולהוציאם מפשטם."[26]

לעיתים, חז"ל ציינו במפורש את האסמכתא, אך לעיתים לא ציינו זאת, דבר שהביא רבים לחשוב שזאת פשט כוונת הכתוב או שחז"ל למדו הלכה מסויימת מתוך אותו הפסוק.

הכללת אנשים שונים כאדם אחד  

דרך חז"ל בגמרא ובמדרשים להכניס אנשים שונים תחת שם של אדם אחד לדוגמא, "אליהו הוא פנחס[27], התך זה דניאל[28], פתחיה זה מרדכי[29], הוא סיחון הוא ערד הוא כנען[30], הוא אמרפל הוא נמרוד[31], אבצן זה בועז[32]", ועוד. על זה כותב המהר"ץ חיות:

"היה גם כן מדרכי הדרוש הנהוג אצלם להכניס אנשים מתחלפים תחת שם אחד אם מצאו שדומים זה לזה, רק באיזה תכונת הנפש ובכשרון המעשה או שמצאו איזהו פעולות משני אנשים אשר דומים זה לזה או אם יש דמיון קרוב בשמות בין אנשים מתחלפים אזי היה הנקל להם לעשות משני אלו איש אחד…והכל נסתבב מן הכלל הראשי אשר היה להם ליסוד ולאבן פינה בעניין הדרשות. דעל צדיק וחסיד הרשות להדורש לשבחו ולפארו בכל אופן האפשר, ובכל מקום שנתפרש במקרא קודש שבחו של צדיק אחד היה להם לחוב לדרוש דרך אסמכתא ורמז להוסיף עליו גם מעלותיו של צדיק אחר, וליתן את האמור בזה גם על זה. ועל ידי זה אנו מוצאים הצדיקים מקושטים בכל מעלה ומדה נכונה ועל הרשע דרשו לרעה בכל מה שהיו יכולים לדרוש ולמדו סתום כאן מן המפורש לרשע אחר במקום אחר להראות כי איש רע עלול לכל. ועל אסמכתא קלה סמכו את דרושתם כמו שראינו בן בעור שבא על בעור מפני שבעל אתונו. רשעתיים שעשה שתי רשעות וכל זה אינו רמז רחוק שהותר רק בדרך מקרא אני דורש. ועיין מאור עיניים פרק י"ח באריכות יותר… עכ"פ הנך רואה דהדורש היה לו בכל עת כוונה מיוחדת לפעול על העם, ולעורר את לבבם הן ע"י הריבוי בשבח הצדיקים או ע"י גנות הרשעים  או שאר עניין מוסרי או הנהגה טובה , היו המטרה לדרשותיו"[33]

כאן אנו רואים שוב את ההיתר לומר דברים שאינם כפשוטם, "לשקר", ולציין ששני אנשים שונים הם למעשה אותו אדם, כדי להשיג מטרות חינוכיות שונות.

שקר חינוכי בהלכה:

ישנו כלל הלכתי שמופיע בגמרא אשר נקרא "הלכה, ואין מורין כן". ישנן הלכות אשר אין מחלוקת לגביהן אשר לנכונותן ואמיתותן, אך הן הלכות אשר מסתירים מהרבים ומעמי ארצות מסיבות חינוכיות כדי לא לגרום לעמי ארצות לעבור עבירה יותר חמורה מבלי לשים לב, או שמסתירים אותן כדי שעמי הארצות לא יהיו בבחינת "נבל ברשות התורה" וינצלו את ההיתר לשימושים ולאינטרסים אישיים שלא היו בכוונת המחוקק.

נאמר בגמרא:

"ואמר רבינא: הוה יתיבנא קמיה דרב אשי[הייתי יושב לפני רב אשי] וחשך והניח תפילין, ואמרי ליה[אמרתי לו]: לשמרן קא בעי להו מר?[האם אתה מניח אותם כדי לשמור אותן] ואמר לי: אין[כן], וחזיתיה לדעתיה דלאו לשמרן הוא בעי[וראית שהוא לא מניח אותם כדי לשמור אותם], קסבר[הוא סבר]: הלכה ואין מורין כן."[34]

ישנו מחלוקת האם לילה הוא גם זמן תפילין, ומותר להניח אותם בלילה, או שרק מניחים אותם ביום. רב אשי כנראה סבר שלילה הוא גם זמן תפילין, אך בגלל החשש שמא אדם יירדם איתם בטעות, מורים לרבים שאסור להניח תפילין בלילה אלא אם כן אדם חושש שיאבד את התפילין שלו שאז מותר להניח אותם בלילה.

בהלכות שבת בגדרי האיסור של הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך, ההגדרה של מרחק המינימום לעבור על האיסור הוא ארבע אמות (כשני מטר). מי שרוצה בכל זאת לטלטל חפץ ברשות הרבים בשבת בלי לעבור על איסור זה, יכול לעשות בערמה וללכת כל פעם פחות משני מטר ולעצור. כך הוא יכול לכאורה לחמוק מהאיסור של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים! חז"ל היו מודעים להתחמקות זו ולכן בגמרא מוזכר שהם לא רצו לגלות זאת שמא העם ינצל את ההיתר ויטלטל בשבת:

"אמר רבי יצחק: עוד אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי[מה] עוד אחרת היתה? – מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי[מדוע] לא רצו חכמים לגלותה? – משום (משלי כה) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקר דבר." (שבת קנג:)

לגבי מצוות לימוד תורה וכמות הזמן שצריך להקדיש לכך ביום, קיימת מחלוקת בין חכמי התלמוד. ישנו פסוק בספר יהושע שאומר, "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל"[35] חכמים נחלקו האם ההגדרה "יומם ולילה" באה לציין גבול מינימום שמספיק ללמוד משהו ביום ומשהו בלילה, או שחובה על האדם ללמוד כמה שיותר וכפי המתאפשר לו לאורך היום ולאורך הלילה. בגמרא נאמר גם:

"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ." (מנחות צט:)

לפי רשב"י, מי שאמר קריאת שמע בבוקר בשחרית ובערב בערבית כבר קיים את המצווה מפני שהוא קרא פסוקים מהתורה בקריאת שמע. אך הוא מסייג את דבריו בכך שאסור לומר זאת לעם הארץ שמא ינצל זאת ולא יעשה מאמץ ללמוד עוד. לפי דעתו של האמורא רבא, מצווה לומר הלכה זו לעם הארץ, כי הוא סבר שלפחות שיקראו קריאת שמע מאשר כלום, ולכן עדיף לומר להם שאם רק קראו קריאת שמע בבוקר ובערב, דבר שלא דורש הרבה זמן ומאמץ, כבר קיימו מצווה גדולה ויקבלו שכר רב על כך.

חז"ל גם לא הסבירו לעיתים את טעמי ההלכות כדי שעמי ארצות לא ינהגו קלות ראש באותה ההלכה ויחשבו שהם יכולים להתחמק מקיום אותה ההלכה, כפי שאנו יכולים לראות בדוגמא הבאה:

"רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא, אמר ליה רבא: תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת ליה בפירקא?" (נדרים כג:) [רב הונא בר חיננא רצה לפרש הלכה מסויימת ברבים. אמר לו רבא: התנא(הרב) משאיר את ההלכה סתומה כדי שלא ינהגו עמי ארצות קלות ראש בנדרים, ואתה רוצה לדרוש ולהסביר את ההלכה ברבים?]

כאשר ראו לנכון, חז"ל לעיתים הסתירו את הכוונות האמיתיות של הלכות מסויימות כדי להבטיח שההלכה תתקיים בציבור והעם לא יזלזל בהלכות האלו. חז"ל ידעו והכירו היטב את אופיים של המוני העם ויצריהם. הם התייחסו אל העם בכללותו כעדר, ואת עצמם ראו כרועים. היה להם את כל הכוח והסמכות להכווין את העם לאן שרצו ע"פ המטרות הנחוצות לפי שיקול דעתם הבלעדי.

פסוידואפיגרפיה

רצוני לגעת בענף מסויים של שקר חינוכי שמצוי גם במסורת ישראל והוא פסוידואפיגרפיה. משמעות המילה מורכבת משתי מילים, "פסאודס" שפירושה ביוונית שקר, ו"אפיגרפה" שפירושה שם או כתיבה. המונח פסוידואפיגרפיה נאמר על חיבורים שיוחסו לכותב קדום יותר ונכבד יותר מכפי שהוא באמת. שיטת פרסום זו היתה בשימוש גם במסורת ישראל בייחוס חלק מהספרים החיצוניים לדמויות כגון חנוך, אברהם, לוי, ועוד. הסיבה לשימוש בטכניקה זו לייחס ספר למחבר קדום יותר היתה כדי לתת לספר לגיטימציה חזקה יותר ופרסום רב בהמון העם. לפעמים גם חיבור שנכתב ע"י מחברים שונים פורסם תחת שם של מחבר גדול אחד כדי לאחד את החיבור ולהגדיל את כוחו וקדושתו. דוגמאות לכך הן ייחוס ספר הזוהר[36] כולו לרשב"י, ספר תהילים כולו לדוד המלך[37], וכן הדוגמא הכי חשובה, ייחוס ספר התורה כולו למשה. במאמר —- נדון בהרחבה מדוע ספר התורה יוחס כולו למשה.

פסוידואפיגרפיה קיימת גם בתחום ההלכה היהודית. לעיתים, חז"ל היו צריכים לשקר ולומר את ההלכה בשם רב אחר או לומר שזו דעת רוב החכמים כדי שהעם יקבל את פסק ההלכה. להלן מספר דוגמאות לכך בספרות ההלכה:

"והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה – מורי להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא – דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ!" (גמרא מסכת חולין טו.) [תרגום: הרי אמר רב חנן בר אמי: כאשר מורה להם רב[38] לתלמידיו, מורה להם כרבי מאיר, וכאשר דורש ברבים, דורש כרבי יהודה, משום עמי הארצות]

"כיון דחזא דקא מחרפי [שהיו מקדימין קודם למנחה] אמר להו אתא אגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסור[אמר להם הגיעה אגרת מארץ ישראל משמו של ר' יוחנן שאסור] –  ולא אמרה אלא שיהו מאמינין בו ויחזיקו באיסור: " (בית הבחירה למאירי מסכת שבת קיד: )

"אי נמי דתני לה לממרא דיחידאה בלשון חכמים כי היכי דלעבדון כותיה[וגם ששנה{לימד} אימרה של רב יחיד בלשון חכמים כדי שיפסקו הלכה כמותו], דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן (חולין פה, א) ראה ר' דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאן[שנה/פסק אותם] בלשון חכמים וראה דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים." (איגרת רב שרירא גאון כתיבת התלמוד, אות ס')

"תניא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה – כשר. נפק[הוציא] לוי דרשה משמיה[משמו] דרבי ולא קלסוה[לא שבחוהו], משמיה דרבים וקלסוה. אלמא הלכתא כותיה[מכאן שהלכה כמותו]." (גיטין כ.) "ולא קלסוה – משום דאמר לה משמא דיחידאה[לא שבחוהו משום שאמר את ההלכה משמו של יחיד]. דרשה – זימנא אחריתי משמיה דרבים כי היכי דליקבלוה מיניה.[בפעם אחרת, אמר את ההלכה משמם של רבים כדי שיקבלו את ההלכה וילכו על פיו" (רש"י שם)

"תניא כוותיה דרבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. (ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בחול) – מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי. כיון דחזא דהוו קא מחרפי, אמר להו: אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר. " (שבת קטו.)

"אתא איגרתא ממערבא כו' – כי היכי דלקבלו מיניה." (רש"י שם)

"רבי אומר: הפת מותרת, וחכמים אומרים: הפת אסורה. והתניא איפכא[והרי צריך להפוך את השמות, שרבי אמר שהפת אסורה וחכמים התירו]! – שמואל איפכא תני[שמואל הוא שהפך את הסדר]. ואיבעית אימא[ואם תרצה אמור]: בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא – אפילו מחביריו[באופן כללי, שמואל סבר שהלכה כרבי מול יחיד, ולא מול רבים, ובהלכה זו אפילו מול רבים]. וסבר: אתנייה איפכא[אשנה הפוך], כי היכי דניקום רבנן לאיסורא. [כדי שהאיסור יבוא מדברי חכמים ולא מדברי יחיד]" (פסחים כז.)

"אפכנה ואשנינה, כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן, ויעשו בני אדם כמותן שהכל הולכין אחרי רבים, שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד – לא יאמינו לי." (רש"י שם)

אפשר לסכם ולומר מכל הנכתב לעיל, שמטרת שמירת התורה וקיומה היא המטרה הנשגבה והערך העליון שעמד לנגד עיניהם של חז"ל. על זה הם נלחמו ומסרו את נפשם בקנאות דתית למען אלוהי ישראל ותורתו. כאשר התנגש ערך זה עם ערך האמת האבסולוטית, והאיסור לשקר, גבר הערך של שמירת התורה, ונדחק הערך של האמת הטהורה והתמימה. באופן כללי עמי הארצות בדורות הקודמים לא יכלו להכיל מורכבויות ולכן היה צורך להציג בפניהם תמונת מציאות אחרת, פשוטה יותר, כדי להנהיג את העם ולאחד אותם סביב אמונות חינוכיות.

הערות:

[1]  כבר אז אפלטון ידע ששקר חינוכי מועיל לשמור על סדר בחברה.

[2] (נדמה לי שהמקור נאמר בהקשר של הצלחת הרשעים – צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.) בכל אופן, הכוונה היא אותו דבר, שבעולם הזה הרוע הרבה פעמים גובר על הטוב והצדק.

[3] תלמוד בבלי, בבא מציעא כג:

 

[4] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

[5] בראשית פרק נ, טו-יז

[6] שמואל א פרק טז, א-ג

[7] בראשית פרק יח, יב-יג

[8] תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נט עמוד ב

[9] או"ח סי' תקסה, ו

[10]

[11] תחומין- ח"ב עמ' ‎279

[12] http://www.muslimfact.com/bm/terror-in-the-name-of-islam/islam-permits-lying-to-deceive-unbelievers-and-bri.shtml

 

 

[13]

[14] משנה מסכת אבות, א,א

[15] רד"ק בראשית כז, יט. אמנם, יש דעות בחז"ל שרואים בגלגולי חייו של יעקב עונש על מעשהו בבחינת מידה כנגד מידה. ( מדרש תנחומא ישן, ויצא יא; וכן ראו מב"ר, סז, ד)

[16] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ"ג

[17] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ"ג

[18] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק י"ט

[19] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק י"ט

[20] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק י"ט

[21] תשובת הריב"ש, קע"א

[22]  רמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין ז, ד

[23] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ"ו

[24] דברי הרשב"א בעין יעקב ברכות ר"פ הרואה (מצוטט במהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ"ו)

 

[25] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק י"ט

[26] דברי הרשב"א (מובא בכותב לעין יעקב בבא בתרא פרק הספינה)

[27]

[28]תלמוד בבלי מגילה טו.

[29] משנה שקלים ה,א

[30] תלמוד בבלי ראש השנה ג.

[31] תלמוד בבלי ברכות כט

[32] תלמוד בבלי בבא בתרא צא.

[33] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ"א

[34] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לו עמוד ב

[35] יהושע פרק א, ח

[36] ראה מאמר —-

[37] חז"ל אמנם כן כותבים בגמרא מסכת בבא בתרא טו? שדוד המלך ועשרה אחרים חיברו את ספר תהילים, אך הדעה הפופולרית והמקובלת היא שתהילים חובר ע"י דוד המלך.

[38] רב ששמו "רב".