Photo Credit - License: Public Domain, copy by unknown artist after illustration by Matthaeus (Matthäus) Merian the elder (1593-1650)

הנבואה כמצב תודעתי של תקשורת עם האל

מדוע לא משתמשים יותר בביטוי ובמושג נבואה? כאשר מילה נעלמת מהלקסיקון, עובדה כזו דורשת התבוננות והבנה מעמיקה. בהרבה מובנים עולם המושגים של העבר הומר בעולם מושגים חדש ומילים שהיו קיימות בעבר מתמוססות לתוך עולם המושגים החדש. גם המושג טומאה דומה שנעלם כמעט כליל מתוך הלקסיקון בימינו, לפחות בתרבות המערבית. במאמר זה ננסה לפענח ולהבין מה היא נבואה ומדוע מילה זו ירדה מהלקסיקון ומעולם המושגים השימושיים בימינו.

רבים הם שמותיו של הנביא בתנ"ך. בספר שמואל מסופר לנו שבימי קדם, לא היו קוראים לנביא נביא, אלא רואה,

"לפנים בישראל, כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים, לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה"[1].

הוא נקרא רואה מפני שהוא היה מנהיג את העם והיה יודע דברים שמוסתרים מהם והיה מגלה להם. משמעות המילה נביא באה מהמילה ניב "ניב שפתיים"[2]. הנביא מדבר, והוא כביכול הפה של אלוהים. כשאלוהים אומר למשה שאהרן אחיו יהיה המדבר לפני פרעה ולא הוא כי גמגם, כתוב, "וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ"[3] אהרן הוא הפה של משה, ומשה הוא כמו "אלוהים" לאהרן.

נביא נקרא בתנ"ך גם חוזה על שם חזונו, "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים…"[4] משמעות זו דומה לשם הרואה. המושג נבואה נקרא בתנ"ך גם "משא" "המשא אשר חזה חבקוק הנביא"[5], בגלל שהנבואה אצל הנביא היא כמו משא כבד שהוא מרגיש חייב למסור אותו הלאה ולהפיץ אותו. בדומה, חז"ל מכנים את מי שלא מפרסם את נבואתו "כובש את נבואתו".

מקורות השראה

ביסוד כל מראה נבואי קיימת השראה מסויימת ממקור כלשהו, והמתנבא מרגיש תוך כדי כך התעלות נפשית ושכלית. הנביא הוא זה שמייחס בסופו של דבר את המעמד הנבואי לאלוהים. לפני שנדבר אודות הייחוס לאלוהים, רצוננו לחקור אחר מקורות השראה שהיו לנביאים בתקופת המקרא, ולראות מהם הגורמים שדרכם מתרחשת תקשורת הנבואית וכיצד אלו משפיעים על אותם רגשות והשגות שהנביאים מתארים.

בין היתר יכולה להיות למוסיקה ונגינה השפעה מכרעת על רוחו וחזונו של הנביא. התורה מציינת בפרשת בראשית את התפתחותה הטכנולוגית של תחילת האנושות בבניית ערים, ביות ורעיית צאן, חרושת ברזל ונחושת, וכן המצאת כלי נגינה ופיתוח החוש המוסיקלי:

"וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר…וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:  וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:  וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל…"[6]

כפי שהתורה אומרת, "יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" התורה רוצה לומר שהגיע שלב בהתפתחותו של האדם שבו הוא למד להביע את עצמו דרך כלי נגינה שהוא יצר. ע"י המוסיקה והנגינה שלו הוא יכל גם לפתח את דמיונו והשגותיו. את זאת אנו רואים אצל אלישע הנביא שנאמר עליו בפירוש שהשתמש בנגינה כדי שתשרה עליו רוח הנבואה, "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יהוה"[7]. התכונה הנבואית אינה יכולה להיות פעילה בשעת צער או מצבי רוח ירודים. הנפש דרך התודעה היא המקום שמתרחשת תקשורת נבואית ולכן עליה להיות שלווה כדי שהיא תוכל "לקבל" או להיות מעותדת להשראה נבואית.

עוד זירוז שיכול להשפיע ולהשרות רוח נבואי על האדם הוא נצחון בקרב. רבים משירות הנבואה במקרא חוברו בשעת נצחון על אויב, כאשר הושג עליונות מדינית וצבאית על עם אחר, והמנצחים הודו ושיבחו לאלוהים על שעזר ותמך בידם לגבור על אויביהם. כך מוצאים לדוגמא בשירת הים – בעת תבוסת צבא מצרים בתהום ים סוף, שירת דבורה וברק – בעת נצחונם של ישראל על יבין מלך כנען בתקופת השופטים, ושירת דוד – כאשר גבר על אויביו וניצל משאול.

ייחוס הנבואה לאלוהים

נבואה היא הפצת אותה השגה שכלית, הנובעת ממקורות השראה כגון אלו שצויינו לעיל, בשם האלוהים. הנביאים ייחסו את השגתם לאלוהים. הם היו משוכנעים שאלוהים דיבר איתם ממש. בעשרות מקומות בתנ"ך הנבואות מובאות עם החותמת "נאום יהוה", נאומו של אלוהים. הנביאים מדגישים שמה שהם באים להגיד הוא לא דעתם האישית אלא זהו "נאומו של אלוהים".

מצב תודעתי זה של הנביא, שבו הוא "חווה" ישות אלוהית מדברת איתו, צריך התבוננות יסודית. זהו מצב שבו אדם מאמין שמה שקורה בתוך המוח שלו, במחשבות שלו, הוא מציאות ולא מחשבה או דמיון. זהו מצב תודעתי שהיה נפוץ בעולם העתיק ולכן אנו מוצאים ריבוי דמויות של נביאים לא רק בעם ישראל העתיק אלא גם אצל עמים אחרים בתקופות קדומות.

נבואה אצל עמים אחרים

גם חז"ל מודים שלאומות העולם היו נביאים. במדרש רבה נאמר,

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה: בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור, אלא הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. ג' מדות היה ביד משה מה שלא היה ביד בלעם…"[8]

חז"ל חיו מאות שנים לאחר עידן הנבואה ולא הכירו נביאים שפעלו אצל עמים אחרים מלבד אותם נביאים גוים שמוזכרים במקרא עצמו כגון בלעם, ולכן הם דרשו את הפסוק בתורה לעיל כמדבר על בלעם. אך כל מי שלומד היסטוריה יכול לגלות שהיו לא מעט נביאים אצל עמים רבים (או אף אצל כולם) בעת העתיקה.

בתעודות מן הערים מארי ואֵמר שבצפון סוריה נזכרת קבוצה של אנשים ששמם "נבי", הקשורים בפולחן. נראה כי תפקידם של האנשים האלה היה לקרוא ולנבא בשמם של האלים. מן הטקסטים שנתגלו במארי עולה כי חברי הקבוצה הזאת היו מעורבים בפעולה נבואית[9].

מתעודות שהתגלו בעיר מארי מתקופת שלטונו של המלך זמרילים[10] (המאה ה-18 לפני הספירה) ישנם תיאורים של נביאים שטענו שאל שלח אותם אל מלך לומר לו דברים. ישנו גם תיאור של נביא שמצווה למלך לדון את דין העשוקים. במסמך נוסף פונה אישה בשם האל דגן למלך, כדי שיציל נערה שנחטפה[11]. מומלץ לעיין בספרו של פרופ' ישראל קנוהל, "מאין באנו", להרחבה על מקורות אלו ועוד.

עדויות אלו מראות שתודעת הנבואה או "תקשורת נבואית" לא היתה נחלתו של עם ישראל דווקא, אלא משותפת היא לכל בני אנוש. דברים אלו מקדימים את דברינו כשנבוא לדון ולעיין במקורות מקבילות לחוקי התורה באומות העולם, שבהם נראה שגם אצל אומות העולם היו בעלי חזון שהטיפו לצדק ולמשפט. כמו כן נראה שיש דמיון רב בין רבים מחוקי העמים ומנהגיהם לאלו שנמצאים בתורה.

השגות שגויות

ע"פ איך שהגדרנו את הנבואה כמצב תודעתי, נוכל להבין כיצד יכולות להיות השגות שגויות לנביאים. הנביא יכול להשיג בעת נבואתו גם דבר כוזב ושגוי מצד הדעות הקדומות אשר לו בעניין מסויים, ובעת שהוא מקבל השגה מסויימת הוא חושב ומשתכנע שאותה השגה נכונה. אבל בעצם ההשגה ההיא היא רק כמו המשך בנייה על יסודות רעועים. הרלב"ג כותב בפירושו על איוב,

"…ואולם סִפר זה עם ספורו שאר הדברים הנעלמים להיות זה נעלם לאיוב כי בנבואה יבואו כמו אלו העניינים לפי המקבל כאמרו באברהם וספור הכוכבים להיות זה דבר העלם לאברהם ואם כבר ידעוהו הבאים אחריו עד שכבר מנו מספר כל הכוכבים הנראים וקראום בשמות, ויותר זר מזה שכבר יגיע לנביא דבר כוזב בעת הנבואה במה שאין לו מצד שהוא נביא מצד הדעות אשר לו בעניינים ההם כמו הענין ביחזקאל שהגיע לו בנבואה כאילו הגלגלים מחדשים קולות נפלאים בתנועתם מפני שהיה מאמין שהגלגלים יחדשו קולות בתנועותיהם כמו שזכר הרב המורה…."[12]

כמו כן בעניין האמונה אצל רבים שטוענים שהנביאים ידעו את סודות המציאות מכוח נבואתם, הרלב"ג בפירושו לתורה (בראשית טו, ד) חולק על זאת וכותב,

"והנה דבר ה' אליו לאמר שכבר יתן לו זרע שירשנו. והוציא אותו החוצה במראה הנבואה להביט בשמים. ואמר אליו שכמו שלא יוכל לספור הכוכבים לרבוים, כן זרעו יהיה באופן מהרבוי שלא יספרו מרוב. והנה מספר מכוכבים לא היה נודע בימי אברהם ולזה הראהו המדמה בעת הנבואה ענין רבוי הכוכבים, למשל רבוי המופלג, אשר יעד אותו השם ית' שיהיה בזרעו. ובזה תמצא שראה יחזקאל (ג, יג) בעת הנבואה, שיהיה לגלגלים קולות, מצד מה שהיה מאמין מזה הענין, כמו שזכר הרב המורה (מורה נבוכים חלק ג סוף פרק יד). כי לא יחויב שיהיו לנביא כל הדעות האמתיות בענין סודות המציאות."

הנביא יחזקאל, היה מאמין שהגלגלים[13] משמיעים קול כאשר הם מסתובבים, לכן כאשר התנבא, הוא שמע בנבואתו בין היתר גם קולות של הגלגלים. אך אין זה אומר שבגלל ששמע במראה הנבואה את הגלגלים משמיעים קולות שזאת אמת מציאותית וכך באמת קורה במציאות, אלא הנבואה שהנביא מקבל קשורה ומתלבשת בדעותיו הקדומות של הנביא עצמו, וכל נביא ונביא היה רואה ומשיג את אותה הנבואה אחרת ע"פ שינוי מצבי בני אדם זה מזה.

גילוי עתידות

כמובן שאין יכולת לאדם שנמצא בתודעת נבואה לגלות מה יקרה בעתיד. נפרט כאן מספר דוגמאות מהמקרא שמראות שגם כאשר נביא מגלה מה יהיה בעתיד, הנבואה בדרך כלל מאוד כללית ולא מציינת תאריך מדוייק שבו תתגשם הנבואה. גם נבואה טובה וגם נבואה רעה יכולות לחזור ריקם כמו שמפרשים בעלי התוספות:

"…ואם תאמר, והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה!? אלא על כרחך אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא…" (תוספות יבמות נ. ד"ה תדע)

חז"ל כותבים שנבואה טובה לא יכולה לחזור ריקם, אך כן מצינו דוגמא אחת של נבואה לטובה שחזרה ריקם. חולדה הנביאה ניבאה על יאשיהו המלך,

" לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר: "[14]

אך בפועל, הנבואה לא מתגשמת: " בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ:  וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו: "[15]

בפועל בתנ"ך, אין כמעט נבואות מדויקות שבתאריך כזה וכזה יקרה משהו (חוץ מזמן גלות בבל שהנביאים אמרו שיגמר לאחר 70 שנה, אך אפשר להסביר זאת ככתיבה לאחר מעשה[16]). מרבית גילויי העתידות בתנ"ך הם נבואות כלליות ואינן מעידות על כוח מיסטי שהיה לנביאים.

חז"ל גם טענו שנבואה רעה יכולה לא להתקיים אם העם חוזר בתשובה. אך הנחה זו של חז"ל אינה מוכיחה שהנבואה לא התקיימה בגלל שהעם קיים את מצוותיו של אלוהים. נבואה יכולה לא להתקיים מפני שהנביא טעה בגילוי העתיד.

אמנם, אין זה פלא שחכם בעל חזון ידע להסתכל קדימה על מאורעות הזמן וידע לומר במידה רבה של וודאות שאם העם ימשיך בדרך מסויימת, סופו ליפול בפח. וכן להיפך אם העם ילך בדרך מסויימת אז מובטחת לו הצלחה. גילוי עתיד כזה נובע מאינטואיציה ולא מכח נבואי.

מתוך עיון בספרי הנביאים עולה גם שהיה קושי רב להבחין בין נביא אמת לנביא שקר[17]. הקריטריון של ירמיהו לדעת מיהו נביא אמת (אם הוא מנבא בשם האלוהים ולא בשם עבודה זרה) הוא שנבואה לטובה חייבת להתגשם. אך גם קריטריון זה קשה לבדיקה. הרי כמעט כל הנבואות הטובות בתנ"ך שאנו מכירים, הם נבואות ללא ציון תאריך התגשמות והתממשות. אז איך אמורים לדעת אם אומרן הוא נביא אמת או לא? לא תמיד העם הלך אחרי אותם נביאים כמו ישעיהו וירמיהו וכו'. העם בדרך כלל הקשיב לאותם מכונים "נביאי שקר" שדיברו בשם האלוהים, אך לטענתם של ישעיהו וירמיהו, דברו שקר. כיצד אז היה יכול פלוני אלמוני שחי בתקופתם לדעת מי דובר אמת ומי דובר שקר? התורה קובעת אמנם שאם הנביא מתנבא בשם יהוה ועושה אות או מופת הוא דובר אמת, אבל סימן היכר זה לא תמיד עזר, כי גם נביאי ה"שקר" היו עושים אותות ומופתים ועובדים על כולם…

"גילוי אליהו" והסתכלות רציונלית על מושג הנבואה

יש סוג אחר של "נבואה" שאנחנו מוצאים במקורות יותר מאוחרים בחז"ל ובראשונים[18] שנקרא גילוי אליהו. ההסבר המקובל למושג זה הוא שאליהו הנביא, שלא מת ועלה השמימה בגופו[19], יכול להתגלות לחכמים בתוך שכלם ולהודיע להם נסתרות ולהתיר להם ספקות[20].

אך יש שפירשו אחרת, שהכוונה היא לא שאליהו ממש התגלה לאדם, אלא שהאדם בעצמו השיג השגה שנראית לו אמת וברורה, ואת זה מכנים גילוי אליהו, כאילו שאליהו בא והודיע לו את המידע הזה.

ככה מופיע בספר מאור עינים למוהר"ן מטשרנובל,

"בשעת לימוד כשמתקשה על איזה דבר קודם שיבוא לו הדעת נכנס בו כמו בשורה שמרגיש במוחו שנכנסה בו כמו נקודה אחת וזה נקרא בחינת אליהו, ואח"כ ומלאה הארץ דעה שנתרחבה דעתו, וזה פירוש "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" שולח לשון הוה תמיד כי כן היא תמיד בכל אדם וב[כ]ל זמן בחינת אליהו וכו'."[21]

הרבה אנשים יכולים להעיד על עצמם שקרה להם פעם הברקה שכלית כמו שמתואר לעיל. לפעמים אדם חוקר וחושב הרבה כדי למצוא פתרון לבעייה כלשהיא, ואז פתאום עולה לו רעיון כאילו מהאויר. מהיכן באה לו אותו הרעיון? אנו נענה שהתשובה לשאלה זו תלויה כמובן בתודעתו של האדם המשיג את הרעיון. הוא הבוחר למי ולמה לייחס את הרעיון שקיבל: למלאכים, לאליהו, לאלוהים עצמו, או לייחס את ההברקה השכלית לעצם העובדה שהשקיע זמן רב לפצח ולפענח את הבעיה, ותוך כדי כך הוא העסיק את דמיונו בכיוון הזה, ובתת-מודע שלו הדמיון המשיך לפעול והעלה לו את פתרון הבעיה. כך הדמיון פועל, הוא תמיד מדמה דבר לדבר, מחבר דבר לדבר ורעיון לרעיון ואז יוצר מחשבה חדשה.

באותו אופן, השאלות ההלכתיות בגמרא המכונות תיק"ו שנשארו בספק ללא פתרון, שמקובל להסביר שלעתיד לבוא אליהו יבוא ויפתור אותם, הרב פנחס זביחי מסביר שאין הדבר כפשוטו אלא,

"דמאי דאמרינן בתיקו דתשבי יתרץ[מה שאומרים בתיק"ו שתשבי(אליהו) יתרץ] וכו', היינו סימנא בעלמא[רק סימן] שעד אותה העת לא יתגלה ויתבאר הדבר ורק בבוא עת הגאולה שאז תתמלא הארץ דעה ממילא יתבאר הדבר לאנשים לפי שכלם הם עצמם ולא שאליהו יגלה להם"[22]

כלומר, אליהו הנביא לא יבוא באופן מיסטי ויגלה לחכמים את הספקות המכונות בגמרא תיק"ו, אלא ע"י ריבוי הדעת שתשרה בעולם לעתיד לבוא (כבימינו) ידעו החכמים מעצמם את פתרונם של ספקות אלו. גם הרב יהודה אשלג, בעל פירוש הסולם על ספר הזוהר, כותב דברים דומים:

"ותדע שז"ס שאין בני ישראל נגאלים אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתר בשיעור גדול, כמ"ש בזוהר: בהאי חיבורא נפקין[בזה החיבור יוצאים] בני ישראל מגלותא[מהגלות]…

והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי' האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל…ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא[סודות התורה] מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד[ועל דבר] שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרץ קושיות ואבעיות[שאלות]. ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו'. ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה."[23]

הרב יהודה אשלג כותב שגילוי סודות התורה מכונה תמיד בשם גילוי אליהו. כמו כן הוא מפרש שעניין "השופר הגדול" אינו כפשוטו אלא הכוונה לגילוי חכמה בכל העולם כולו. עצם עניין הגילוי מיוחס לאליהו, אך אין הדבר כפשוטו שאליהו יבוא ויגלה את החכמה לכל העולם.

מכל האמור רואים אנו שמושג גילוי אליהו דומה מאוד למושג הנבואה שמיוחס לאלוהים. שניהם השגה שכלית עמוקה. הנבואה, חזון מיוחס לאלוהים, וגילוי אליהו, פתרון ספקות וגילוי נסתרות המיוחסים לאליהו הנביא.

מתי ומדוע פסקו הנביאים ומושג הנבואה בישראל?

חייבים להבדיל בין הביטוי והמושג "הפסקת הנבואה" לבין "חתימתה של הנבואה הספרותית" – הדיון הוא לא האם פלוני אלמוני שחי בתקופת בית שני היה נביא או לא, אלא איך קבוצות שונות התייחסו לעצם נושא הנבואה והנביאים, ומה הרימו על דגליהם ומה היה יותר חשוב בסולם ערכיהם.

חז"ל בתקופת בית שני אמרו במילים אחרות: מבחינתנו אין יותר נבואה. מבחינתנו עברנו לדף חדש ולעידן חדש. עכשיו יש תורה שבעל פה, עכשיו הכוהנים לא במרכז החינוך התורני אלא אנחנו, בעלי התורה שבעל פה. לאמיתו של דבר, הנבואה כתכונה שמקשרת בין אלוהים והאדם, בין מקורות השראה ונפש האדם, לא פסקה באופן מיסטי. מבחינתם של חז"ל, הנבואה הספרותית, הכתיבה בהשראת רוח הקודש נפסקה. לא כותבים יותר כתבי קודש בהשראה אלוהית, אלא האדם הופך להיות מקור הסמכות ע"י פרשנות בע"פ של התורה שבכתב והסקת הלכות חדשות מתוכו והעברתן מדור לדור בע"פ. במאמר אחר נרחיב את הדיבור על ראשיתה של התורה שבע"פ ועלייתם של הפרושים וסמכותם במסורת ישראל.

על פי הגישה המסורתית הכתובה של חז"ל המכונים גם פרושים[24], נפסקה הנבואה באופן פתאומי לאחר תחילת תקופת בית שני, עם מותם של הנביאים האחרונים חגי, זכריה, ומלאכי.

כמו כן מציינים חז"ל את עלייתו של אלכסנדר מוקדון, מושל יוון, כסוף הנבואה ותחילת עידן חז"ל והחכמים. כך מופיע בסדר עולם רבה,

"ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר וגו' (שם /דניאל/ יא ג), הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי כב יז), שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', להיות בה' מבטחך (שם /משלי כ"ב ט'/), ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו', להודיעך קשט וגו' (שם /משלי כ"ב כ"א/), וכן הוא אומר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים לב ז), יכול זקני השוק, תלמוד לומר ויאמרו לך, הא למדת שזקן זה שקנה חכמה"[25]

אך צריך להבין שהנבואה לא בדיוק פסקה באופן פתאומי, ואף לא ממש פסקה באופן "מיסטי". שלל סיבות היסטוריות ונסיבות פוליטיות כאלה ואחרות גרמו לכך שבפועל נחתם עידן הנבואה בישראל באופן כללי, והתחיל עידן חדש שפיצל את עם ישראל לכיתות כיתות וסיעות שונות שהתחרו ביניהם על המשך ירושת המסורת המקראית והנחלת התורה לדורות הבאים.

תקופת בית שני ברובו היה כישלון כבר מההתחלה, ולא קם נביא בעל חזון לרומם את העם כפי שמעיד אסף בתהלים, "אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה"[26]. לא היה חזון. וגם אם היו בעלי חזון, אנו לא יודעים עליהם כלום, וכנראה שלא השאירו רושם גם ככה. העדרו של החזון בעם מתואר כבר במגילת איכה שנכתבה כקינה על חרבן בית המקדש הראשון,

"טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה"[27]

במרבית תקופת בית שני, לא היה חזון, לא היה כיוון, לא היתה רוח לאומית לייסד את מלכות בית דוד. רק שניים מתוך שנים עשר השבטים חזרו מהגולה, עשרה מתוכם נשארו פזורים בארצות גלותם[28]. אם בבית ראשון (תקופת נביאי התנ"ך) היה על מה לדבר, היה עם, היה ארץ, היתה מלכות, היה בית מקדש עם ארון הקודש, הרי בתקופת בית שני עם מיעוט היהודים שחזרו ארצה, לא היתה מלכות ועצמאות יהודית בארץ, גם בית המקדש היה חסר את העיקר, ארון הקודש עם לוחות הברית. החזון, הקריאה הגדולה אל העם, דעך, ואותם חכמים עם פוטנציאל נבואי/"חזוני" היו צריכים למצוא דרך לשמור על הקיים, לשמור על התורה, עד בוא עת הגאולה אי שם בעתיד הרחוק.

עם כיבושה של ארץ ישראל בידי מלכות יוון חדרו מנהגיהם והשקפותיהם במידה רבה לתוך התרבות היהודית. עם מרד החשמונאים במלכות יוון התחילה תקופה חדשה שבה היתה אוטונומיה לישראל לזמן מה, אך המנהיגות החשמונאית היתה מושחתת ולא הוכיחה את עצמה כמוסרית ולא הלכה בדרכי התורה, יחד עם זאת שהיא נטלה לעצמה את כס המלוכה והכהונה כאחת, דבר המנוגד למסורת המקראית, ונלחמה בכוהני בית צדוק שהיו היורשים של הכהונה הגדולה מימי צדוק הכהן ושלמה המלך עד עליית עזרא בבית שני ועד שלטון אנטיוכוס הרשע. אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס) – מהממלכה הסלאוקית, משליט לוח ירחי שמתחיל בחודש דיוס(תשרי)[29], מדיח את כוהני בית צדוק מהכהונה הגדולה(הכהן הגדול האחרון לבית צדוק היה חוניו) כי הם לא קיבלו את הלוח הירחי ורצו להמשיך עם הלוח השמשי שעל פיו המועדים חלים מאז ומתמיד. אנטיוכוס מחולל שינויים רבים בפולחן היהודי שלא היו נהוגים עד אז, ובין היתר מוכר את הכהונה הגדולה לכל המרבה במחיר. החשמונאים אמנם מרדו בו והצליחו לשקם את מצבם של עם ישראל לשנים הבאות, אך שנות-השיא המעטות של מלכות החשמונאים לא נשאו פרי בסופו של דבר. היווניות חלחלה אט אט לתרבותם של היהודים ועתידה של התורה והמסורת היהודית עמדו בסכנה.

בעת הזו, בתקופה החשמונאית, התחיל לקום חוג הפרושים שמטרתו היתה ליצור מציאות חדשה בעם שבמרכזה התורה, ולהסיט את הריכוז והמרכז מהפולחן במקדש שהיה בידי הכהונה החשמונאית שלא עמדה ברמת הטהרה והקדושה שהיה מצופה ממנה. הפרושים – חז"ל, היו מעוניינים ליצור מציאות חדשה המבוססת על תורה שבעל פה הנלמדת ונמסרת מרב לתלמיד, ולכן הם אמרו וקבעו שתם עידן הנבואה, לא כותבים יותר כתבי קודש, התנ"ך נחתם, והתחילה אז תקופה חדשה בהיסטוריה של עם ישראל.

לפי חלק מהדעות, דניאל נחשב לאחרון הנביאים[30]. ע"פ המחקר ספר דניאל נכתב סמוך לתקופת מרד החשמונאים, שכן מוזכרים בו רמזים לאלכסנדר מוקדון ולפיצול ממלכת יוון, וכן רמוז בו מעשיו של אנטיוכוס הרשע. סביר להניח שהסיבה שלא נמנע דניאל עם הנביאים במסורת חז"ל היא בגלל העובדה הזו, שכן אין הספר עולה בקנה אחד עם דעתם של חז"ל שהנבואה פסקה עם מותם של חגי, זכריה ומלאכי.

היו חוגים בישראל שהמשיכו לכתוב ברוח נבואית ורוח הקודש, אך ספרים אלו נדחקו ונגנזו ע"י ההגמוניה החדשה של הפרושים שקמה, כי הם נגדו את רעיונה המרכזי ודרכה החדשה שסללה לעצמה שקבעה שהסתיים עידן הנבואה בתחילת תקופת בית שני. ספרים חדשים אלו נגנזו על ידם וכונו "ספרים חיצוניים", וכן כפי שאמר רבי עקיבא, "כל הקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא"

לסיכום, אפשר לומר שהמצב התודעתי של ייחוס חזון או השגה שכלית לאלוהים פסקה, וזאת הסיבה שאין כיום נביאים המתיימרים לדבר בשם האלוהים. אך אנשי סגולה לא פסקו מעם ישראל. הם אולי לא כונו נביאים ולא התייחסו אליהם ככאלה בהערצה מיסטית או אלוהית, אך התכונה הנבואית-החזונית נשארה בנפש האדם. במשך כל הדורות עד ימינו, תמיד היו ויהיו אנשים עם חזון.

הערות:

[1] שמואל א, ט,ט

[2] "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו" (ישעיהו נז, יט)

[3] שמות פרק ז, א

[4] ישעיהו א,א

[5] חבקוק א,א, ראה גם ישעיהו יג, א, נחום א,א ועוד

[6] בראשית פרק ד, יז-כב

[7] מלכים ב פרק ג, טו

[8] במדבר רבה (מהד' וילנא) פרשת נשא פרשה יד סימן כ

[9] D. Fleming, “NABU and Munabbiatu: Two New Syrian Religious Personnel “, JAOS 113 (1993), pp. 175-183

[10] ראה אברהם מלמט, "ניצני נבואה בתעודות מארי", ארץ ישראל ד (תשט"ז), עמ' 75-76.; בנימין אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים: תשמ"ד, עמ' 18-37.; משה ענבר, נבואות בריתות ושבטים בתעודות מארי, ירושלים: תשס"ז;A. Malamat, “Prophetic Revelations in New Documents from Mari and the Bible”, VTSup. 15 (1966), pp. 207-227, 82-83; idem, “A Forerunner of Biblical Prophecy: The Mari Documents”, in: P. D. Miller et al. (eds.), Ancient Israelite Religion, Philadelphia: 1987, pp. 33-52; W. L. Moran, “New Evidence from Mari on the History of Prophecy”, Biblica 50 (1969), pp. 15-56; M. Nissinen, Prophets and Prophecy in the Ancient Near East, Writings from the Ancient World 12; Atlanta, GA: 2003.

[11] A. Malamat, “Prophetic Revelations in New Documents from Mari and the Bible”, VTSup. 15 (1966), pp.36-37

[12] רלב"ג, פירוש לספר איוב, ביאורי דברי המענה לפרק לח-לט

[13] הגלגלים ע"פ האמונה שרווחה בעת העתיקה, הם גרמים שמימיים שקופים שבהם נעים הירח, כוכבי הלכת, השמש, והכוכבים.

[14] מלכים ב פרק כב, כ

[15] מלכים ב פרק כג, כט-ל

[16]  ראה מאמר —-

[17] ראה דברים יג, ב-ו; יח, טו-כב, משנה תורה הל' יסודי התורה פרקים ז'-י'

[18]  פוסקי ההלכה הראשונים אחרי תקופת חז"ל ותקופת הגאונים

[19]

[20] המקור לכך נמצא בתקוני זהר חדש (דף קג ע"א), "אית מאן דעתיד אליהו לאיתגליא ליה מסטרא דנשמתא בשכל דיליה, ואית מאן דעתיד לאתגליא אפין באפין"

[21] פר' ויצא בפסוק "וישא יעקב רגליו"

[22] שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג – אבן העזר, מילואים סימן ט עמוד רכח ד"ה ושו"ר

[23] מתוך אור הבהיר – "שופר של משיח"

[24]

[25] סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל

[26] תהלים פרק עד, ט

[27] איכה ב, ט

[28] שבט לוי לא כלול בחישוב מספר השבטים כי לא היתה לו נחלה בארץ.

[29]

[30] בחז"ל מובאת דעה שלא החשיבוהו לנביא (ראה תלמוד בבלי סנהדרין צג:, ב"ר פ"ד, א), וספרו הוכנס תחת החלוקה "כתובים" ולא בנביאים בתנ"ך, אך במאמר הנמצא בתנ"ך כ"י פריס, ובסוף ספר הנביאים של בן אשר(מבעלי המסורה של התנ"ך) ובמחברת התיגאן נאמר: "ואלו הנביאים שנתנבאו בבבל בירידתן מירושלים חגי זכריה ומלאכי ודניאל, כל נביאי ישראל מן משה רבינו איש האלהים ראש הנביאים ואבי הסופרים עד דניאל ומלאכי מאה ושבעה עשר מכאן ואילך ולחתום חזון ונביא מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (אבן ספיר ח"ב עמ' קכ"ז)