Photo Credit: Mike, "The Fables of Aesop" - https://www.flickr.com/photos/dierken/

משלים בחז"ל ומקבילותיהם אצל חכמי אומות העולם

הקדמה

בדברי חז"ל אנו מוצאים אגדות, משלים וסיפורים רבים המלמדים מוסר השכל ודברי חכמה שונים. האם הם הועברו במסורת? האם כולם הומצאו ע"י חכמי ישראל ללא השפעה מחכמים אחרים שאינם יהודים? במאמר זה נעיין בדוגמאות רבות של משלים ומקבילותיהם אצל הגוים בתקופת חז"ל ולפני. אחד החוקרים הגדולים שעסק בנושא הזה היה פרופ' שאול ליברמן. בספרו "יוונית ויוונות בארץ ישראל" הוא מעלה מספר נקודות שחשוב לשים לנגד עינינו בחקר המשלים והסיפורים המופיעים בדברי חז"ל. אע"פ שמצאנו בהם מקבילות רבות לפתגמים ומשלים יווניים, יתכן ששני העמים הגיעו לאותו פתגם/משל לבד בלי קשר אחד לשני, או שכל אחד אימץ את המשל ממקור שלישי אחר. ליברמן כותב:

"בדברים שהם בגדר השכל הישר מגיבה תכופות רוח האדם, ואף מנסחת את תגובתה, באותה דרך ובאותה צורה בארצות שונות ובעמים שונים. ואף על פי כן יש שהעיון המשווה של מקורות אלו של חכמת עם מסייענו בחקר הספרות התלמודית והיוונית כאחת."[1]

משלי פטרוניוס

ליברמן מציין לדוגמא שיתכן שגם פטרוניוס[2] (בעל הסטיריקון – סיפור רומאי) וגם חז"ל שאבו את הפתגמים הללו (בסטיריקון) ואת הסיפור על האלמנה(יובא בהמשך להלן) ממקור מזרחי משותף. בסאטריקון של פטרוניוס ישנם מספר מקבילות לפתגמים שמופיעים בדברי חז"ל:

"Vinum dominicum, ministratoris gratia est"[3] – תרגום:"היין של האדון, הטובה של מי שמשקה"

ביוונית ישנו פתגם אצל אריסטופאניס (446-386 לפנה"ס)

"הטובה היא של המגיש"[4]

בתלמוד הבבלי[5] אנו מוצאים את אותו פתגם מובא ע"י רבא (שחי במאה ה-4 בבבל)

"חמרא למריה, טיבותא לשקייה".

ורש"י שם מסביר ,

"היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקים טובה לשר המשקה ולא למלך"

"sociorum olla male fervet"[6] – תרגום:"קדירה של חבורה, בישולה רע"

בתלמוד הבבלי ישנו פתגם מאוד דומה:

"קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא"[7] – תרגום: קדירה של שותפים לא חמה ולא קרה.

"sed qui asinum non potest, stratum caedit"[8] – תרגום:"מי שאינו יכול להכות את החמור, מכה את האוכף"

מדרש תנחומא[9] מביא את אותו פתגם/משל מילה במילה בשמו של ר' חייא (חכם בבלי שעלה לארץ ישראל),

"מי שאינו יכול להכות את החמור מכה את האוכף".

מעשה באשה אלמנה

בסאטריקון[10] מובא סיפור על אלמנה יפה וצנועה מאֶפֶסוס, שמת בעלה האהוב עליה, ובכתה עליו ליד קברו יומם וליל. באותה עת המושל במדינה ציווה לתלות גנבים על צלבים בקירבת הקבר של בעלה. כמו כן המושל ציווה על חייל לשמור שאף אחד לא יוביל את אחת הגופות לקבורה. החייל כששמע את בכייתה של האלמנה, בא אליה וראה את יפייה. הוא הביא לה אוכל מפני שלא אכלה מספר ימים מרוב צער על בעלה האהוב. לאחר מכן התאהבה האלמנה בחייל והם שכבו יחדיו. לאחר מכן גילה החייל שקרוב משפחה של אחד התלויים הוריד את גופתו מהצלב וקבר אותו. החייל פחד שהמושל יכעס עליו ויהרוג אותו. החייל רצה לשים קץ לחייו, אך האלמנה לא רצתה לאבד גם אותו ולכן היא ציוותה שיקחו את גופת בעלה וישימו אותו על הצלב הריק כדי להציל את חייו של החייל.

חז"ל בגמרא רומזים לאותו סיפור בדברים הבאים:

"…ורבנן? סברי לה כר' יצחק, דאמר רבי יצחק: +איכה ג+ מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו – אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. …כי ההוא מעשה דההיא איתתא, דהוה עובדא ואפיקתיה.[כמו אותו מעשה של אותה אישה שהיה מעשה והוציאה אותו]"[11]

בעלי התוספות שם מביאים את דבריו של רבינו חננאל שמפרט את אותו מעשה שהגמרא רומזת אליו:

"מעשה באשה אחת שהיתה בוכה ומתאוננת על קבר בעלה והיה שם אדם אחד, שהיה שומר תלוי אחד, וצוה לו המלך לשומרו ובא אצל האשה ופיתה אותה ושמעה לו וכשחזר אצל התלוי לא מצאו והיה מצטער מאד מפחד המלך. אמרה לו האשה אל תירא קח בעלי מקברו ותלהו במקומו ואפיקתיה[הוציאה] לבעלה ותלהו הרי לך שאפילו בשעת אנינות נתגבר יצרה עליה"

משלי איסופוס היווני

איזופוס היה ממשיל משלים יווני שחי בין השנים  620-562לפנה"ס. רבים ממשליו מצאו את מקומם בדברי חז"ל כפי שנראה לקמן. נקדים ונראה את דבריו של שלמה שפאן בהערותיו על משלי איסופוס:

"בתקופת הבית השני, עם השפעת התרבות ההלניסטית, חדר בוודאי גם המשל האיסופי לספרות ישראל, החל מבן סירא ועד חכמי התלמוד ר' מאיר ובר קפרא. בייחוד הצטיין בחיבור משלים ובשימושם ר' מאיר, שקשריו עם התרבות היוונית אינם מוטלים בספק. המשלים האיסופיים, שגיבוריהם הם בעלי חיים, קיבלו בישראל את הכינוי "משלי שועלים", שהיה מקובל גם בימי הביניים. בדברי חז"ל ישנם כמה וכמה משלים איסופיים, או רמזים ברורים למשלים כאלה."[12]

בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין לח.) נאמר, "שלוש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר"[13]

להלן מספר דוגמאות של משלי איסופוס עם מקבילותיהם בדברי חז"ל (ציינו את שם המשל ע"פ שמו במשלי איסופוס):

משל הארי וחזיר הבר

"בעונת הקיץ, כשחום היום מעלה את הצמא, באו הארי וחזיר הבר לשתות מים ממעין קטן. החלו לריב מי מהם ישתה ראשון ומריב שפתים עברו למלחמת דמים. כאשר הפנו את ראשם לשאוף רוח ראו פתאם להקה של עיטים עומדים ומצפים מי מהם יפל ראשון ויאכלו מבשרו. מיד חדלו מן הקטטה ואמרו "מוטב שנהיה ידידים משנהיה טרף לעיטים ולעורבים". מכאן שראוי לשים קץ לכל מריבות וקטטות הואיל ובסופן סכנה בהן לכל הצדדים."[14]

בדברי חז"ל:

"וילכו זקני מואב וזקני מדין תנא: מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם. משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד, אמר האחד: אם איני עוזרו – היום הורג אותו, ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו הזאב."[15]

הארי, פרומתוס, והפיל           

"הארי קבל לעתים קרובות על פרומתוס שאמנם יצרו גדול ויפה, ציד את מלתעותיו בשיניים ואת כפות רגליו בצפרניים ועשהו גבור ואמיץ מכל החיות "ואף על פי כן" אמר, "אימת התרנגול עליי". ענהו פרומתוס: "על מה תאשימני חינם? יש לך כל מה שהיה בכוחי ליצור ואין זו אלא נפשך המגלה חלשה בפני בריה זו". קונן אפוא הארי על גורלו וקלל את הפחדנות שבו, ובסוף בקש לשים קץ לחייו. ובעוד הוא הוגה בדבר בא לקראתו פיל. ברכו הארי לשלום ונשאר עומד לשיח עמו. ראהו מנענע כל הזמן את אזניו ושאלו: "מה מציק לך ומדוע אין אזנך חדלה לרעוד אפילו רגע אחד?" ענהו הפיל שבדרך מקרה עף באותה שעה יתוש מסביבו: "רואה אתה את היצור הקטן הזה את הזמזמן? אם יחדור זה לדרכי השמיעה שלי מות אמות" אמר הארי אל עצמו: מה אפוא מאלץ אותי למות בהיותי כמו שהנני ובהיותי מאושר מן הפיל במידה שהתרנגול עצום מן היתוש? – צא וראה כוחו של יתוש שהוא מפיל אימתו אפילו על הפיל"[16]

בדברי חז"ל:

"אימת יתוש על פיל"[17]

הזאב והאנפה

"זאב אחד נתקעה עצם בגרונו והיה מהלך אנה ואנה ומחפש מי שיושיענו בצרתו. נזדמנה לו אנפה וביקש ממנה שתוציא את העצם מגרונו ותבוא על שכרה. הכניסה האנפה את ראשה אל לוע הזאב ומשכה והוציאה משם את העצם, ואחר בקשה את שכרה לפי ההסכם. אמר לה הזאב: "אנפה, אנפה, לא די לך שהוצאת את ראשך שלם ובריא מפי הזאב, ועוד את מבקשת שכר לעצמך?" – המשל מלמד כי הגמול הגדול ביותר שאפשר לקבל מידי רשעים בעד טובה שעושים להם, הוא שלא להנזק על ידיהם."[18]

בדברי חז"ל:

"(כט) אם תעשה עימנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב וגו' רק מיעוט מלמד שלא עשו עימו טובה שלימה. בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות שיבנה בית המקדש, הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא, והיו מספיקים לעולי גולה, אזלין אילין כותאי ואמרין ליה ידיע ליהוי למלכא דיהן קריתא דך תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא ינתנון (עזרא ד יג) מנדה זו מידת הארץ, בלו זו פרוביגרון, והלך לאנדרוטיגה, אמר להון מה נעביד וגזרית, אמרין ליה שלח אמר להון או ישניניה מן אתריה או יוספון עלוי חמש אמין או יבצרון מיניה חמש אמין ומן גרמון אינון חזרין בהון, הוון קהלייא מצמתין בהדא בקעתא דבית רמון, כיון דאתון כתביא שורון בייכין בעיין ממרד על מלכותא, אמרין יעול חד בר נש חכים וישדך ציבורא, אמרין יעול ר' יהושע בן חנניה דהוא אסכולוסטיקה דאוריתא, על ודרש אריה טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפק ליה אנא יהיב ליה אגריה, אתא הדין קורה מצרייה דמקוריה אריך ויהיב מקורה ואפקיה, אמר ליה הב לי אגרי, אמר ליה אזיל תהוי מגלג ואמר דעלת לפומיה דאריא בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שניכנסו באומה זו בשלום ויצאנו בשלום."[19]

זנב הנחש ואבריו

"יום אחד החליט זנבו של הנחש כי הוא ראוי ללכת בראש ולהיות מורה דרך. אמרו לו שאר האברים: "כיצד תוכל להוליכנו בדרך כשאין לך לא עינים ולא אף כמו לשאר הבריות?" לא יכלו להעבירו על דעתו ויד השכל הישר היתה על התחתונה. פנה הזנב והלך בראש, כשהוא מושך אחריו בעורונו את כל הגוף, עד שנפל לתוך מהמורה מלאה סלעים, והנחש נפצע בגבו ובכל גופו. כשכש אז הזנב והתחנן אל הראש ואמר: "הואל נא אדוננו הצל אותנו שכבר טעמתי טעם התחרות רעה!" – משל זה בא לגנות את האנשים הערומים ובני הבליעל המתקוממים נגד אדוניהם."[20]

בדברי חז"ל:

"ואשימם בראשיכם: ואשמם כ'[כתיב], אר"י בן לוי אמר להן משה אם אי אתם נשמעים להם אשמה תלוי בראשיכם, למה הדבר דומה לנחש הזה שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מתהלך תחלה אני אלך תחלה אמר לו לך הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה מצא אש והשליכו לתוכו מצא קוצים והשליכו לתוכן, מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב, כך כשקטנים נשמעים לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים נופלים לאחר פניהם"[21]

הסוס, הפר, הכלב, והאדם

"כשברא זוס את האדם עשהו קצר ימים. אולם האדם הסתיע בשכלו וכשהגיע החורף בנה לו בית וישב בו. יום אחד כשגבר הקור ביותר וגשם נתך ארצה נלאה הסוס לסבול ובא במרוצה אל האדם והתחנן לפניו שיתן לו מחסה. אמר לו האדם שלא יאות לו אלא אם כן יתן לו חלק מן השנים שהקצבו לו. הסכים לכך הסוס ברצון. לא עברו ימים רבים ובא גם הפר שלא יכול לעמוד בסבלות החורף. ענה גם לו האדם כדברים האלה ואמר לו שלא יקבלנו אל ביתו אם לא יתן לו מספר שנים משנותיו. נתן גם זה חלקו והאדם קבלו. לבסוף בא גם הכלב, כשהוא מתענה בקור ולאחר שהפריש גם הוא שנה משנות חייו מצא מחסה בבית האדם. והנה מה שיצא מזה לבני אדם: כל עוד הם בגיל החיים שמינה להם זוס הם טהורים וטובים. כשהם מגיעים לשנותיו של הסוס הם זוקפים צוארם ונעשים גאותנים. וכשהם באים לשנות הפר הם מקבלים עליהם עול ומרות. ואולם כשהם משיגים את גילו של הכלב הם נעשים כעסנים וקנתרנים. – במשל זה אפשר להשתמש כלפי זקן רגזן ועקשן."[22]

בדברי חז"ל:

"ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן עשר שנה קופץ כגדי, בן עשרים כסוס נהים משפר גרמיה ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם [נ"א להם] ומזונות, הזקין הרי הוא כקוף, הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים א' א') והמלך דוד זקן, אף על פי שהוא זקן מלך"[23]

השועל שבטנו התנפחה

"שועל רעב ראה בתוך גזע חלול של אילן לחם ובשר שהשאירו שם רועים. נכנס ואכל את מה שמצא. מאחר שהתנפחה בטנו ולא יכל לצאת, התחיל גונח ומילל. שועל אחר שעבר במקום שמע את גניחותיו, נגש אליו ושאלו לסבת הדבר, וכאשר נודע לו מה שנתרחש אמר לו "השאר במקום עד שתשוב להיות כמו שהיית בשעה שנכנסת לשם. אז תוכל לצאת בלי קושי" – המשל מלמד כי הזמן מתיר את הענינים הקשים"[24]

בדברי חז"ל – במדרש על הפסוק בקהלת:

"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ"[25]

"כאשר יצא מבטן אמו. אמר (גנינא) [גניבא] משל לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פינותיו ולא יכול לכנס, לסוף מצא נקב אחד בקש לכנס בו ולא יכול, וצם תלתין יומין עד דכחיש, ועלה בההוא נקב אכל ושבע ודשן ושמן, בעי למיפק מההוא נוקבא ולא הוה יכיל, חזר וצם תלתין יומין עד דהוה [כחוש], כמה דהוה נפיק ליה מההוא כרמא, אמר כרמא כרמא כמה שפירין (בידך) [פירין] אלא מה הנייה יש, כמה דבר [נש] עייל לגויך (חברין) [כך הוא] נפיק, כך הוא הדין עלמא."[26]

"כאשר יצא מבטן אמו, גניבא אמר לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פנותיו והיה שם נקב אחד ובקש להכנס בו ולא הוה יכיל מה עבד צם תלת יומין עד דכחיש ותשש ועאל בהדא נקובא, ואכל ושמן, בעא למיפק ולא יכיל מעיבר כלום, חזר וצאים תלת יומן אוחרנין עד דכחיש ותשש וחזר היך מה דהוה ונפק, כד נפק הוה אפיך אפוי ואיסתכל ביה אמר כרמא כרמא, מה טב את ומה טבין אינון פירין דבגווך, וכל מה דאית בך יאין ומשבחן, ברם מה הניה ממך, כמה דבר נש עליל לגוויך כך הוא נפיק, כך הוא דין עלמא"[27]

האלונים וזאוס

"האלונים התאוננו על זאוס ואמרו: "אך לשוא באנו לעולם שכן יותר מכל הנטיעות אנו נתונים לכריתה ביד חזקה" ענה להם זאוס "אתם בעצמכם אשמים בפרענות הבאה עליכם, שהרי אילו לא יצרתם את הקתות לגרזנים, ואילו לא היתה בכם תועלת לבנאים ולאיכרים, לא היה בא הגרזן וכורת אתכם!" – יש מי שאשמים בעצמם ברעה הבאה עליהם, והם בבערותם מגוללים את האשמה על האל."[28]

בדברי חז"ל:

"(יג) ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי יום שנבראו בו גיבורים היך מה דאת אמר שלישים וקרואים רוכבי סוסים כולם (יחזקאל כג כג), כיון שנברא הברזל התחילו אילנות מרתתים, אמר להם מה לכם מרתיתים עץ מכם אל יכנס בו ואין אחד מכם ניזוק. "[29]

קנה הסוף ועץ הזית

"קנה סוף ועץ זית התנצחו זה עם זה על אודות כוחם וגבורתם ומדת סבלנותם. גינה הזית את הקנה שהוא רפה אונים ומתכופף בנקל לפני כל רוח. שתק הקנה ולא ענהו דבר. לא עברה שעה קלה והחלה נושבת רוח חזקה. קנה הסוף שהתנועע והתכופף בפני הרוח נצל בנקל ואילו הזית שעמד בפניה זקוף ומתוח נשבר בעצמת נשיבתה. – המשל מלמד שכל שאינם מתעצמים נגד נסיבות הזמן ונגד התקיפים מצליחים יותר מאותם שמתחרים עם החזקים מהם."[30]

בדברי חז"ל:

"תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר (בן רבי) שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! – אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? – אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל. – אמרו לו: מפני מה? – אמר להם: כך וכך עשה לי. – אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות."[31]

ברור מדוע חז"ל שינו במשל את עץ הזית לעץ ארז, כי עץ הזית/שמן זית בדרך כלל מסמל דברים יותר חיוביים בחז"ל, ועץ הארז מתאים למשל על גאווה מפני גובהו של הארז לעומת גובהו של הזית.

הרועה החומד לצון

"רועה אחד שהרחיק את עדרו מן הכפר היה נוהג לחמוד לו לצון כזה: היה קורא את תושבי הכפר לעזרה, בצעקו, כי זאבים התנפלו על העדר. פעמיים ושלוש נבהלו האיכרים ובאו במרוצה, אולם חזרו אחר כך בבושת פנים. לבסוף קרה המקרה כי זאבים תקפו באמת את העדר והחלו לעשות בו שמות. קרא הרועה לתושבי הכפר שיבואו לעזרתו אולם הללו שיערו שהוא מהתל בהם כרגיל ולא שמו לבם לקריאתו. התוצאה היתה שאבד לו כל מקנהו. – המשל מלמד כי זה ענשם של בדאים שאין מאמינים להם אף בשעה שאמת בפיהם."[32]

בדברי חז"ל:

"קדמו[לאברהם] שטן לדרך, אמר לו: +איוב ד'+ הנסה דבר אליך תלאה… הנה, יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך… כי עתה תבוא אליך ותלא. – אמר לו: +תהלים כ"ו+ אני בתמי אלך. – אמר לו: הלא יראתך כסלתך. – אמר לו: זכר – נא מי הוא נקי אבד. כיון דחזא דלא קא שמיע ליה, אמר ליה: ואלי דבר יגנב, כך שמעתי מאחורי הפרגוד: השה לעולה ואין יצחק לעולה. – אמר לו: כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת – אין שומעין לו."[33]

שני התרמילים

"כשיצר פרומתוס את בני האדם תלה עליהם שני תרמילים: אחד מלא חטאים של אחרים ואחד של עצמם. את זה של האחרים שם מפנים ואת השני תלה מאחוריהם. כתולדה מכך רואה האדם את חטאי זולתו מיד במבט ראשון ואלו את של עצמו אינו רואה כלל. – במשל זה יש להשתמש כלפי אדם מבולבל שאין עינו מבחנת בעניניו שלו אבל דואג הוא לענינים שאינם נוגעים אליו כלל וכלל."[34]

בדברי חז"ל:

"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו"[35]

עוד משלים בחז"ל ומקבילותיהם בעמים אחרים:

שדרו של האדם לאחר שבע שנים נעשה נחש

הרב שמשון רפאל (רש"ר) הירש ז"ל במכתבו לר' פנחס וקסלר ז"ל, כותב את הדברים הבאים[36]:

"וכל מי שקורא בבבא קמא טז. באגדה: "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים", ימלא שחוק פיהו, ובפליניוס[37] נמצאו דברים אלה מלה במלה, וז"ל: "אומרים ששדרה של אדם לאחר שנים קצובים נתהפך לנחש", אלא שחז"ל נשתמשו בו לתלות בו דבר מוסר."

בארץ הסומים (עיוורים), בעל העין האחת מלך הוא

פרופ' שאול ליברמן מביא[38] משל יווני שאומר,

"בארץ הסומים בעל העין האחת מלך הוא"

מקביל למשל זה נמצא ברוב כתבי היד של מדרש המופיע בבראשית רבה[39]:

"בשוק סמייה צווחין לעוירא בירבי" – תרגום: בשוק הסומים קוראים לעיוור (בעל עין אחת) 'בן גדולים'.

האדם עושה את עצמו מכובד

ליברמן מביא[40] משל יווני שאומר,

"לא המקום את האדם, אלא האדם עושה את עצמו מכובד"

בתלמוד הבבלי (תענית כא:) נאמר,

"לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו"

אך ר' יהודה בן ברזילי הברצלוני (שחי במאה-12) מעיר שיש הגורסים בגמרא:

"האדם הוא המכבד את עצמו"

כל המקבל פני חברו כאילו מקבל פני שכינה

ישנו משל יווני שאומר:

"ראית את חברך, ראית את אלהיך"[41]

בדברי חז"ל נאמר משהו דומה,

"שכל המקבל פני חבירו כאילו מקבל פני שכינה"[42]

הכרס נושאת את הרגליים

הפתגם היווני:

"הכרס נושאת את הרגליים"[43]

בדברי חז"ל בבראשית רבה נאמר בארמית,

"כרסה, טענא רגליא" – תרגום: הכרס נושא את הרגליים.

אם ביקשת להיחנק היתלה באילן גדול

המשל היווני:

"אם הכרח הוא שתתלה עצמך, בחר לך אילן נאה"[44]

ר' עקיבא שחי במאה השנייה לספירה אומר,

"אם ביקשת ליחנק התלה באילן גדול"[45]

לא תיישר לעולם עץ עקום

משל יווני זה מופיע בכמה וריאציות במשלים יווניים:

"לא תיישר לעולם עץ עקום, שכן קשה להוציא טובים מרעים"[46]

"אין לעץ עקום תקנה אלא באש"[47]

מקבילו של משל זה נמצא במדרש הלכה בספרֵי על דברים בפרשת האזינו (פיסקא שח):

"דור עקש ופתלתול, אמר להם משה לישראל עקמנים אתם פתלתנים אתם ואין אתם הולכים אלא לאור למה הדבר דומה לאחד שהיה בידו מקל מעוקם ונתנו לאומן לתקנו מתקנו באור ואם לאו מכוונו במעגילה ואם לאו מפסלו במעצד ומשליכו לאור וכן הוא אומר +יחזקאל כא לו+ ונתתיך ביד אנשים בוערים חרשי משחית."

היה ראש לשועלים ולא זנב לאריות

להלן נראה שני מקורות מדברי חז"ל ולאחר מכן את ניתוחו של ליברמן:

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת סנהדרין פרק ד [דף כא טור ד[

"{מייתי לה}[מתלא[48]] רב ממתנית' מתניתא אמר' הוי זנב לאריו' ולא ראש לשועלים[49] מתלא אמר הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות ד[ו]תנינן "

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת יומא פרק ג [דף מ טור א]

"ואין שיני של פילוסין יפה מן הראשון של הנדוין? משם מילה דשמעה פרוטי. תמן תנינן הראשון שבראשון אין למעלה ממנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין ואין שני שבראשון יפה מן הראשון שבשני? משם מילה דשמעה פרוטי"

פרופ' שאול ליברמן מסביר את הירושלמי כך. הירושלמי שואלת מדוע בקשר לבגדי הכהן הגדול, החכמים העדיפו את הראשון במעלה של הסוג הפחות (בד הינדויין) מאשר את השני במעלה של הסוג העליון (בד פילוסין). התשובה לכך שנותנת הגמרא היא מפני שהדבר נודע בתורת "πρωτος/πρώτη" = פרוטי= ראשון במעלה. ליברמן מציין שחכמים השתמשו במילה היוונית "πρωτος" (שלא היתה רגילה בארמית היהודית) במקום המילה בעברית "ראשון", ודבר זה רומז לפתגם היווני ששיבח את ה-"πρωτος"(ראשון) של דרגה נחותה יותר מה-"δεύτερος"(שני) של דרגה עליונה. כך מסביר ליברמן את הקשר למשל "הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות" שלדעתו הוא ניסוח יהודי של אימרה לועזית / מאמר יוליוס קיסר(100-44 לפנה"ס): "טוב להיות הראשון בכפר קטן מהיות השני בעיר רומי"[50]

סיכום:

אין מן הנמנע שחלק ממשלים אלו הושגו בנפרד גם בישראל וגם בעמים. אך כל המובא והאמור לעיל מדגיש לנו עד כמה אימרת חז"ל "חכמה בגוים, תאמין" לא היתה רק סיסמא בעלמא אלא דרך חיים שבה למדו חז"ל משכניהם הגוים ושאבו ואימצו מחכמתם בכל מקום שראו לנכון, בבחינת "קבל האמת ממי שאמרה".

הערות:

[1] יוונית ויוונות בארץ ישראל, עמ' 118

[2] חי בין השנים 27-66 לספירה

[3] סאטיריקון, 31.2

[4] ראה ת. ז'לינסקי, Philologus כרך סד, עמ' 20.

[5] בבא קמא צב:

[6] סאטיריקון, 38.13

[7] עירובין ג.

[8] סאטיריקון, 45.8

[9] פקודי, סי' ד.

[10] פרקים 111-112

[11] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פ עמוד ב

[12] שלמה שפאן, "משלי איסופוס", ירושלים, תשכ"א עמ' 183.

בויקיפדיה ערך "משלי איזופוס" – 18/11/2014Retrieved , נאמר: "חלק ממשליו של איזופוס מופיעים במדרשים ובתלמוד ובספרות המדרש מהמאה הראשונה לספירה. מופיעים שם כשלושים משלים. מתוכם שתים עשרה משותפים הן למקורות יווניים והן למקורות הודיים. שישה מקבילים רק למקורות הודיים ושישה אחרים רק למקורות יווניים. הצורה התלמודית מתקרבת קצת יותר למקור ההודי. כך, המשל על השועל והחסידה מסופר בהודו על אריה וציפור אחרת. רבי יהושע בן חנניה מתייחס לסיפור בניסיון למנוע התקוממות נוספת נגד רומא, הוא ממשיל את העם למניח ראשו במלתעותיו של אריה. ואומר"דיינו שנכנסו ללוע הארי ויצאנו בשלום", כך הנגזרת של הסיפור מצביעה על חיבור לסיפור ההודי."

-ראה גם ח' שוורצבוים, "משלי איזופוס אצל חז"ל", "ידע עם" ח' (תשכ"ג), עמ' 56-54; הנ"ל: "Talmudic Midraschic Aflinities of Some Aesopic Fables", IV International Congress fr Folk-Narrative Research in Athens, 1965, pp. 456-483.

 

[13] ראוי להזכיר כאן את דמותו של ר' מאיר בקשר ליכולתו "לסנן" את הטוב מהרע "רבי מאיר, רימון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק", כפי שעשה עם אלישע בן אבויה ה"כופר", שהמשיך ללמוד ממנו גם לאחר שהוחרם ע"י חז"ל. בקרב חלק מגדולי החכמים ומנהיגי הדור כמו רבי מאיר, הוא המשיך להוות מעיין חכמה, שחכמים כמו רבי מאיר ידעו לזהות אצלו את חכמתו המופלגת, את פרי הרימון, והמשיכו ללמוד ולקבל ממנו. אפשר לומר אותו הדבר באופן כללי על חכמת יוון העתיקה, שחז"ל מצאו את ה"רימונים" במשליהם, ואימצו את המשלים שהיו ראויים בעיניהם.

[14] שם, משל יא.

[15] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה עמוד א

[16] שם, משל יט.

[17] שבת עז.

[18] שם, משל מא.

[19] בראשית רבה (מהד' תיאודור-אלבק) פרשת תולדות פרשה סד

[20] שם, משל סה.

[21] דברים רבה (וילנא) פרשת דברים פרשה א

[22] שם משל קלז.

[23] קהלת רבה (וילנא) פרשה א

[24] שם, משל ר"ד.

[25] קהלת פרק ה פסוק יד

[26] מדרש זוטא – קהלת (בובר) פרשה ה

[27] קהלת רבה (וילנא) פרשה ה

[28] שם, משל רמ"ז.

[29] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה ה

[30] שם, משל של"ח.

[31] תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ

[32] שם, משל שמ"א.

[33] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב

[34] שם, משל שנ"א.

[35] משנה מסכת נגעים פרק ב משנה ה

[36] כתב העת "המעיין", כרך ט"ז, תשל"ו, חוברת ב', עמ' 11

[37]  בספרו של פליניוס (Plinius, "Nat. Hist." X 188) מסופר: "יש בידינו מהרבה מקורות מוסמכים, שנחש עשוי להיוולד מלשד חוט השידרה של אדם".

[38] שם, עמ' 120

[39] ל, ט

[40] שם, עמ' 120

[41] שם, עמ' 121

[42] מכילתא יתרו, עמלק א, מהדורת הורוביץ עמ' 196; מהדורת לויטרבאך ב, עמ' 178

[43] שם, עמ' 121

[44] שם, עמ' 121

[45] פסחים קיב.

[46] יוונית יוונות בארץ ישראל עמ' 119.

[47] שם

[48] כך היא גירסת "יוחסין השלם", מהד' פיליפובסקי, קיט, א

[49] משנה מסכת אבות פרק ד משנה טו ,"רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים: "

[50] תרגומו של שאול ליברמן. המקור הובא אצל פלוטארכוס (קיסר, 11)