Photo Credit: Ignacio Sanz, "יהוה"

אלוהים המקראי בתודעתם של בני האדם

לא ניגע במאמר זה בדיונים הפילוסופיים הקלאסיים על עצם קיומו במציאות של "אלוהים", אלא ננסה לגשת לנושא ולהוכיח ש"אלוהים" במובן הדתי קיים בתודעתו של האדם. למרות שרבים בדרך כלל מתעלמים מהחלוקה הזו (שאלת קיומו של אלוהים במציאות לעומת קיומו בדמיון), אנו ננסה להראות שחלוקה זו היא הכרחית כדי להבין לעומק את מהותו של אלוהים.

כיצד נוצר אלוהים בתודעתם של בני האדם? מפוליתאיזם למונותאיזם

מתי ואיך הגיע האדם לכלל הכרה במושג אל או אלוהים? אפשר לנסח שאלה זו גם כך: מתי אלוהים "דיבר" עם האדם והודיע לו על נוכחותו וקיומו? איזה אל דיבר עם האדם או מספר בני אדם? בתור יהודים דתיים שיקראו שורות אלו שכרגע כתבתי יתמהו ויאמרו שרק אל אחד באמת יכול לדבר ולהתגלות לבני אדם והוא אכן עשה זאת לאדם הראשון, לנח, לאברהם וכו'. אך אם נצא כרגע מהתפיסה המקראית המוכתבת לנו בתור יהודים מאמינים ונביט ממבט שקול ונחקור אחרי עצם העניין, נגלה שאין אלו שאלות פשוטות כלל וכלל. היחס הזה בין האל ובין האדם הוא יחס שעלינו לתת עליו את הדעת, ואכן בהמשך אנו נדון ביחס הזה מכיוונים רבים ושונים.

על פי ניתוחו המופלא של אלברט איינשטין, ישנם שלושה גורמים שמייצבים את תודעת אלוהים באדם. ראשית, אצל האדם הפרימיטיבי, הפחד הוא הגורם המשמעותי ביותר, כפי שהזכרנו במאמר —-. הפחד מרעב, חיות פרא, מחלות, מוות וכו'. בגלל הפחדים הללו, המוח האנושי מייצר בדמיון כוחות או אלים עם תכונות אנושיות שבהם תלויות ההתרחשויות המפחידות הללו. בעקבות כך, בני האדם מנסים לרצות את האלים הללו דרך הקרבת קרבנות, תפילות, וכו' כדי שיצילו אותם. הגורם השני שמונה איינשטין הוא מה שהוא מכנה התפיסה המוסרית-חברתית של אלוהים. אלוהים שמשגיח, מתגמל ומעניש, וכו'. אנו ניגע בנושא ההשגחה ושכר ועונש במאמר אחר. הגורם השלישי הוא ההתבוננות בעולם ובטבע שגורמים לאדם "להרגיש" את אלוהים ולהתפעל מגדולתו ואין-סופיותו[1]. לגבי הגורם השלישי שאיינשטין הזכיר, אפשר למצוא רעיון דומה בדברי הרמב"ם,

"האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלוהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו…"[2]

ע"פ שלושת הגורמים הללו, נרקמו שמותיו של אלוהים בתודעת האדם. דרך התבוננות בשמותיו של אלוהים, שכל אחד מהווה ביטוי מסויים לצורת התגלותו, נוכל להבחין בתפיסת האלוהים שהיתה לקדמונים. שמותיו של אלוהים הם השלב השלישי בשלבים שתיארנו במאמר —–: זיהוי, עיבוד, ונתינת שם. גם שמותיו של אלוהים ניתנו ע"י האדם. אמנם, חשוב לציין שהאדם לא נתן שם לאלוהים, אלא הוא נתן שם לתופעה ולהתגלות שהוא זיהה והבחין במציאות. שמו של כל דבר אינו חלק ממנו אלא מקרה חיצוני לו שעל ידו מתייחסים אליו. ניתוח זה נכון גם לגבי אלוהים. האדם נתן שם והגדיר את אותן תופעות, רגשות והבחנות במציאות בשמות: אל, אלוהים, יהוה, שדי, וכו'. השמות של אלוהים הם ביטוי לצורת ההתגלות של "אלוהים", כלומר איך אנחנו מרגישים ומזהים את קיומו והתגלותו.

כל אחד שהיה "משיג" את אלוהים היה מתרגם ומכנה ונותן לו את שמו בשפה שלו. משה, שהיה עברי אך חי תקופה ניכרת מחייו במצרים ובמדיין, כינה את שם התגלותו של אלוהים, יהוה[3]. באותה מידה, אדם כנעני, כינה את אחד משמותיהם של אלוהיו, אל; אדם בבלי קרא לאחד מאלוהיו אנליל, וכן הלאה. להלן נביא מקצת משמותיו של אלוהים במקרא וביהדות ואת פירושם המקובל במסורת:

אל – פירושו כוח; ומכוון כנגד כוחות הטבע שבני אדם זיהו בעולם.

אלוהים – אלוה ברבים; מקובל לפרש שמשמעו בעל כל הכוחות כולם. וכן אלוהים משמעו דיין, ומשקף את מידת הדין של אלוהים.

יהוה –ע"פ המסורת, שם המורכב מהמילים היה,הוה,יהיה; פירושו שאלוהים מעל הזמן. (ע"פ המחקר ראה —-)

שדי – לשון חוזק (מהשורש ש-ד-ד בערבית[4])

צבאות – שיש לו הרבה צבאות שעושים את רצונו כגון צבא השמים

אהיה – "אהיה אשר אהיה" – ביטוי לצורות התגלותו של אלוהים

רוכב ערבותהכינוי לאלוהים "רכב ערבות" מיוסד על כינויו של האל הכנעני בעל, אל הגשם, – "רכב ערפת" כלומר רוכב העננים.[5]

חשוב לראות ולהתבונן ברקע ההיסטורי של עבודת האלים. פעם היתה עבודת אלילים בצורה אינטנסיבית ביותר. לכל כח במציאות היה אל, מה שמכונה פוליתאיזם, או אמונה במספר אלים. לדוגמא באיזור ארץ כנען היה את אל הגשם בעל, אלת הפריון עשתורת, אל השמש וכו'. בפנתיאון[6] הכנעני היו מעל 70 אלים שונים בעלי תפקידים ייחודיים שונים. בעיר אור(עיראק של ימינו) ובעיר חרן (סוריה של ימינו), מקום מושבם של אבותיו של אברהם לפני בואו לארץ כנען, היו מרכזי פולחן לאל הירח "סין", שהיה מסומל כשור או עגל בעל קרניים.[7]  בכל ארץ וארץ היו פנתיאונים של אלים שאותם עבדו בני אותה ארץ/מדינה.

היו עבודות מיוחדות לרצות את האלים הגשמיים האלה, והאדם "סמך" על האלים לצורך הצלחתו, למרות, כמובן, שהוא לא זנח או התעלם לגמרי מאחריותו ומהשתדלותו למעשיו הוא. לאחר מכן התחילו לצוץ ניצניה הראשונים של המונותאיזם, אמונה באל אחד.

אחנתון

במאמר אחר נדון בהרחבה בהשוואות בין חוקי התורה למנהגים דומים וחוקים דומים באומות העולם. כעת לענייננו נזכיר שבמצרים העתיקה, בתקופה המקבילה לסיפורי ראשית עם ישראל והשעבוד במצרים, התגלו ממצאים וכתבים המעידים על אחד ממלכי מצרים בשם אחנתון ש"מרד" בפולחן לריבוי אלים שהיה קיים עד ימיו במצרים, ויסד פולחן לאל אחד בלבד, אל השמש אתון, ואסר על פולחן לכל אל זולת האל הזה. הוא גם אסר על ייצוג האל בפסל תלת-מימדי, בדיוק כפי שהתורה אסרה מאות שנים לאחר מכן. הוא ניתץ את מזבחות האלים האחרים שהיו קיימים בממלכתו ואף הקים עיר ממלכה חדשה שבמרכזה פולחן לאל אחד. ברעיון מונותאיסטי זה הוא הקדים את משה המקראי ואף אולי משה שאב מרעיונותיו. רפורמת המלך אחנתון לא נשארה להרבה זמן שכן המלך שמלך אחריו החזיר את הפולחן המסורתי של ריבוי אלים כפי שהיה נהוג במצרים מימי קדם.

משה

בתורה נאמר שאלוהים בכינויו[8] "יהוה" לא התגלה לאבות בשם זה אלא רק בשם "אל שדי":

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהוה:  וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהוה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"[9]

בדרך כלל כשקוראים את הפסוק הזה לא כל-כך שמים לב שמאחורי כוונת הפסוק מסתתרת ההבנה שאין כאן שינוי שם בלבד. ישנו הבדל מהותי בין ההתגלות למשה וההתגלות לאבות. במקום אחר שנדבר על הנבואה ועל ביקורת המקרא נדון בהרחבה בפירוש המושג "התגלות", אך לענייננו מספיק אם נבין כרגע שבין האבות ומשה קיימים שני סוגי "דת" דומים במקצת, אך שונים בהרבה. אברהם, בנו יצחק, ונכדו יעקב היוו אחד המעיינות שממנו ינק משה והקים את דתו של עבודת האל האחד והיחיד "יהוה". הכוונה המוסתרת אך אמיתית בפסוק זה הינה שמשה ואברהם הם שני עולמות שונים לגמרי בקשר להשגתם את האלוהים. יש להם פחות או יותר אותה היסטוריה והם קרובי משפחה ע"פ הכתוב בתורה, אך משה עשה מהפך תפיסתי ורעיוני שאברהם יצחק ויעקב לא הגיעו אליו. סביר להניח ע"פ דברים שיבואו במאמרים נוספים, שאת הרעיון המונותאיסטי של עבודה לאל אחד, חידש משה ולא אברהם[10].

אך למרות חידושה של התורה של הרעיון המונותאיסטי, ואע"פ שהתורה אסרה עשיית פסלים ודמויות של אלוהים, עדיין ההשקפה והתפיסה הרווחת בעם היתה אלילית-גשמית. רק הפעם יש אחד ולא עשרים או שבעים.

בתורה לא כתוב בפירוש שאלוהים אינו גשמי. אונקלוס הגר, שתרגם את התורה לארמית שהיתה שפת העם אז, אמנם ניסה להרחיק מאלוהים כל בדל הגשמה בפסוקים, אך עדיין היה מקובל בעם לחשוב שאלוהים הוא דבר פיזי, בעל מימדים עצומים[11], וכו'. דוגמא לכך אפשר לראות מתוך דבריו של הראב"ד. הראב"ד חלק על הרמב"ם שאמר שמי שחושב שאלוהים הוא גוף אין לו חלק לעולם הבא. הראב"ד, בהשגותיו על דבריו של הרמב"ם, כותב:

"ולמה קרא לזה מין[12] וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות"[13]

עדותו זו של הראב"ד שכמה "גדולים וטובים" מהרמב"ם סברו שאלוהים גשמי, מוכיח שלא רק פשוטי העם חשבו כך, אלא גם רבנים באותו הזמן סברו שיש לאלוהים גוף פיזי. אין זה סותר כמובן את האיסור לעשות פסל תלת-מימדי או תמונה של אלוהים. אותם רבנים עדיין האמינו שאלוהים הוא אחד ולא שניים, אך הם סברו שאלוהים עצמו שנמצא בשמי השמיים מעל הוא גשמי בעל מימדים מדוייקים.

באותה תקופה התחילו לקום פילוסופים כמו רס"ג, הרמב"ם ועוד, שחינכו ולימדו שאלוהים אינו גשמי ואין לו דמות הגוף בשום דרך. הם גם הרחיבו את היריעה בכך שהתחילו לשלול תארים מאלוהים. כך הם באו ואמרו שאלוהים לא באמת מדבר, הוא לא באמת מריח את הריח של הקרבנות, הוא לא באמת יושב ומקשיב לתפילות שלנו, הוא לא באמת כועס, אין לו באמת ספר החיים וספר המתים שנפתחים לפניו בראש השנה. בנוסף, כתשובה לסתירה בין הבחירה החופשית שלנו לבין ידיעתו הכל מראש, הרמב"ם ענה שאין ידיעתו כידיעתנו. הרמב"ם גם כותב שככל שנרבה לשלול יותר ויותר תארים ממנו, כך נדע עליו יותר!

"כך יקרבוך תארי השלילה לידיעת ה' יתעלה והשגתו. ולכן השתדל בכל יכולתך להוסיף שלילת דבר מה בהוכחה, לא שתשלול במלים בלבד, כי כל מה שיתברר לך בהוכחה, שלילת דבר ממנו יתעלה שנדמה שהוא מצוי לו, תתקרב אליו דרגה בלי ספק."[14]

הרמב"ם בספרו המפורסם מורה הנבוכים טרח רבות להוציא מלבם של ישראל את הרעיון שאלוהים הוא גשמי. לא ניכנס כאן לכל הוכחותיו, אך רצוננו להסביר מדוע הגשמת האל היא כה חמורה, ולהראות מהן השלכותיה.

ברגע שאדם מאמין שאלוהים הוא גוף, מתפעל ומשתנה, ושאפשר להשפיע עליו, זוהי כבר טעות חמורה. לדוגמא, אם אדם מתפלל ומתאמץ בתפילותיו לשכנע את בורא עולם לתת לו בן, או פרנסה, ואותו אדם מרגיש טוב בכך והוא חושב שעכשיו מגיע לו יותר להיענות בחיוב מאת האלוהים לעשות רצונו, זוהי הסרת אחריות מהאדם. בדרך כלל מי שמתפלל יודע שהתפילה לא אמורה להוות תחליף להשתדלותו לגמרי, אך לדעתי, התפילה, ברמה פסיכולוגית, מצמצמת את אחריותו של האדם. הסרת אחריות זו היא גם ברמת הכלל. כאשר לדוגמא ציבור שלם מאמין שביום מן הימים אלוהים יוריד בית-מקדש בנוי מהשמיים, ושהוא אחראי לשלוח לנו את מלך המשיח רוכב על חמור, זאת הסרת אחריות תחת מסווה של אמונה ויראת שמים. לא נדון כעת בעצם ה"חיוב" להתפלל כפי שהורו חז"ל, אך בוודאי רבים משוללי ההגשמה מתקשים להתפלל באופן המסורתי לעומת אלו שכלפי חוץ ישירו "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" אך לא יבינו לאשורו את משמעותם של הדברים שהם אומרים.

מהות הכפירה לאורך הדורות

משה רבינו בא לפרעה ואומר לו שיהוה ציווה אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. למרות שפרעה כן האמין באלים אחרים, את האלוהים של משה הוא לא הכיר. וכך עונה לו פרעה, "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ."[15]

פרעה, הכופר הראשון ביהוה בהיסטוריה המקראית, לכאורה צודק. הוא באמת לא מכיר את האלוהים יהוה. פרעה יצטרך לעבור סדנת הוכחות ועשר מכות כדי להיוודע לאלוהיו של משה. פרעה אמנם "חוזר בתשובה" ומודה לאחר מספר מכות כואבות "יהוה הצדיק ואני ועמי הרשעים"[16] , אך הוכחות אלו לא תמיד הצליחו לשכנע כופרים אחרים שחיו דורות רבים לאחר יציאת מצרים ועד דורנו.

כפירה היא, בהרבה פעמים, מצב שבו האדם מחפש משהו יותר גבוה ואינו משיג אותו. ההוכחות ההסברים והתשובות שהוא מקבל אינם ברמה שלו, אינם לפי שכלו, ואינם מספקים אותו. היא יכולה גם להיות ייאוש מלחפש עוד תשובות שיכולות להיות שקיימות. המשפט המפורסם "חנוך לנער על פי דרכו"[17], אומר שלכל אדם יש את הדרך הייחודית שעל פיה אפשר לחנך אותו ולבנות את עולמו הרוחני. כל אחד ודרכו בהשגת המושכלות. כמובן שאם מנסים לחנך את כולם בשווה ברמה יחסית נמוכה של אמונה באלוהים, אז אלו שנפשם גבוהה וביקורתית לא יתחברו ולא ישוכנעו יחד עם כולם.

אפשר לומר שהכופרים שחיו בכל דור הם אלו אשר לא התאימו להלך הכללי של אותו הדור. הם היו יוצאים מן הכלל. לכן ה"מועצה" של כל דת היתה חייבת להחרים אותם כדי לשמור על הסדר הקיים בחברה שעלול היה להיפגע אילו היו נותנים חופש ביטוי לאנשים כאלה. בעומק העניין, הם הורחקו כי לא היה אפשר לשכנע אותם ע"פ הדרכים המקובלות. לא היה מה לומר להם ולכן הדרך היחידה להתמודד איתם ולמנוע את השפעתם על אחרים היתה להרחיק אותם מהעם ומכלל האוכלוסייה. כפירה אינה בהכרח רשעות בכוונה תחילה למרוד. היא יכולה להיות כזאת אך אין הדבר מחייב. בהסתכלות אחרת, כפירה היא מצב מאולץ שאין לחברה דרך להתמודד איתו ולכן אותה ה"פסולת" מורחקת ומוחרמת בחברה כדי להבטיח את שמירת הסדר הקיים בקהילה הדתית.

רצוני להתעכב כאן על דמות של כופר אחד שמוזכר בתלמוד. רבי אלישע בן אבויה. רבי אלישע היה נחשב לאחד מגדולי התנאים עד שכפר בתורה. ישנו מדרש מרתק שמספר עליו את הדברים הבאים, בשלב לפני שהיה כופר:

"שֶׁלֹּא הָיְתָה הָעָזַרָה נִנְעֵלֶת עַל אִישׁ חָכַם וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר וְדוֹרֵשׁ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית[18] אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל טְבֶרְיָא, הָיוּ כָּל הַחֲבֵרִים[19] עוֹמְדִים וּמַאֲזִינִים לִדְבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּאִים כֻּלָּם וְנוֹשְׁקִין אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ"[20]

רבי אלישע בן אבויה לפי תיאור זה היה גדול ובקי בתורה ונערץ בידי כל החכמים. לא ידוע לנו בוודאות מה גרם לו לכפור בתורה, אך גם לאחר שהוחרם בידי חז"ל, התנא הגדול רבי מאיר המשיך להעריץ אותו. למרות היותו מוגדר ככופר, רבי מאיר הלך אחריו ללמוד ממנו, כפי שמסופר בגמרא, "רבי מאיר, רימון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק"[21]

רבי אלישע בן אבויה כפי שמצויין כאן היה נמשל לרימון. מבחינת כלל האוכלוסייה הוא הוחרם, אך בקרב חלק מגדולי החכמים ומנהיגי הדור כמו רבי מאיר, הוא המשיך להוות מעיין חכמה, שחכמים כמו רבי מאיר ידעו לזהות אצלו את חכמתו המופלגת, את פרי הרימון, והמשיכו ללמוד ולקבל ממנו.

לא רק תַנָאים הוחרמו והוגדרו ככופרים. גם הרמב"ם הוחרם והועשם בכפירה ע"י חלק גדול מעם ישראל בתקופתו. לאחר שפרסם את מורה הנבוכים, ולמרות גדולתו בתורה, רבני צרפת ועוד שרפו את ספריו[22]. דבר זה רק מראה עד כמה דעותיו היו חדשניות ולא מקובלות באותה תקופה. אך המציאות הוכיחה את צדקת דרכו, והיום רוב רובם של הרבנים קוראים ומעמיקים בכתביו וספריו והאמונה שאין לאלוהים גוף נהפכה לנחלת הכלל.

יחד עם זאת, עדיין נשאר בעולם הדתי שאריות מתפיסת העולם של הגשמת האל. בלי לשים לב, רבים משתמשים בפעלים שמשמעותם עלייה, גובה, ורוממות ביחס לאלוהים. גם אם אנשים לא חושבים שאלוהים באמת נמצא בשמים יותר מאשר בארץ, רבים עדיין תופסים את אלוהים כאילו הוא יותר למעלה מאשר למטה, וכשנמצאים במצוקה מרימים את הראש ומביטים לשמיים. כמו כן רבים מהסגולות השונות למיניהם, שנדבר אודותם במאמר אחר, מושתתים על עולם שבו אלוהים מוגשם או דברים גשמיים כמו בני אדם וחפצים שונים מקבלים כוחות אלוהיים – דבר שדומה לפוליתאיזם שרסיסיו עדיין קיימים בערוביא יחד עם האמונה באל אחד.

אופיו של אלוהים המקראי

בתיאור יצירת האדם בתורה נאמר,

"ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו…"[23]

צריך לזכור שהשם אלוהים, הינו בלשון רבים (ריבוי של אל או אלוה). ופירוש אל בעברית הוא גם כח. "יש לאל ידי". לפי פירוש המילה אלוהים שהוא ריבוי כוחות, יוצא שהרבה כוחות(אלוהים) יצרו את האדם. זה גם מסביר מדוע כתוב נעשה אדם[24] ולא אעשה אדם.

יצירת האדם וכמו כן שאר היצירות נעשו ע"י שילוב כוחות רבים ואמצעים רבים. לכן כאשר אנו אומרים שאלוהים ברא את האדם אנחנו לא מתעלמים מכל האמצעים שעמדו לרשות הבורא כדי ליצור את האדם. אנחנו מודעים לכך שכל בריאה נוצרה בתהליך על פי חוקים שאלוהים קבע בטבע.

נביא דוגמא נוספת מהמקרא להמחיש את אופיו של אלוהים במקרא. בכל הסיפור של יוסף לפי פשט הכתובים, לא היה נס או מופת על-טבעי כלל, בדיוק כמו במגילת אסתר שהכל התנהל ללא ניסים גלויים. אך יוסף, בפרשנות שלו למאורעות שקראו לו, קורא לסיבה שניהלה את כל הדברים, אלוהים: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה  כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם."[25] בפסוק הזה יוסף מתכוון לומר לאחיו שבסופו של דבר יצא משהו טוב מהמכירה שהם עשו. לכן אל להם לכעוס ולהתעצב על העבר. באותה מידה היה יוסף יכול לומר לאחים שלו, "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי יצא משהו טוב מכל זה שאני מושל במצרים ולא תמותו מרעב." גם כאן משמעות אלוהים הוא כלל הסיבות שגרמו לדבר לקרות.

היסוד שעולה מניתוח המקרא הוא שאלוהים הוא לא חיצוני לעולם. אלוהים הוא כאן; אנחנו חלק מההתגלות של אלוהים. אנחנו בראש הפירמידה של פעולה בחירית ואקטיבית במפעל הגילוי הזה של אלוהים. התורה עצמה מרמזת לזה בכמה פסוקים כגון, "והתהלכתי בתוככם"[26], "ושכנתי בתוכם/בקרבכם"[27], "ונתתי משכני בתוככם"[28], "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"[29] ועוד. התורה מתכוונת לומר שכאשר בני האדם יתנהגו כשורה ויעשו את הטוב בעיני ה"אלוהים", אז המציאות המתוקנת הזו תהיה בבחינת גילויו של "אלוהים" בצורה מושלמת.

אם נמשיך עם הגישה המקראית הזאת שאלוהים נמצא כאן והמציאות היא הגילוי שלו, אז כל חטא כלפי בן-אדם אחר, הוא בעצם חטא כלפי אלוהים! אלוהים הוא לא חיצוני לאדם שאפשר לומר בין אדם למקום. יוצא מזה שכל מצווה שמוגדרת כבין אדם למקום היא בעצם מצווה בן-אדם לחברו.

בתורה עצמה אנחנו מוצאים דוגמאות שחטא בין אדם לחברו מוצג כחטא בין אדם לאלוהים:

1) "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד."[30]

חז"ל מסבירים שחטאם של אנשי סדום ועמורה היה בתחום המשפט והצדק, ולמרות זאת המקרא מציינת שהם חוטאים לאלוהים.

2א) "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי"[31]

2ב) "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים"[32]

בשני המקרים הללו, מוזכר החטא של ניאוף עם אשת-איש, שזהו בוודאי חטא בין אדם לחברו ולא בין אדם לאלוהים.

אפשר לראות גם את משמעות המושג "לשם שמים" לאור מה שכתבנו עד כה. "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" –  פשוטו של אימרה זו באה לומר שתעשה הכל מתוך כוונה טובה למטרה טובה, ולפעול כאילו אלוהים נמצא בך, כאילו אתה ידו הארוכה.

אנו מוצאים דוגמא לכך בגמרא בהקשר של איסור נגיעה:

"רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה, שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה. אמר ליה: לא סבר לה מר דמקדשא? אמר ליה: עברת לך אדרב, דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. מר נמי עבר ליה אדשמואל, דאמר שמואל: אין משתמשים באשה! אמר ליה: אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכל לשם שמים."[33]

[תרגום: רב אחא בר אבא ביקר בבית רב חסדא חתנו, ולקח את נכדתו והושיב אותה עליו. אמר לו: לא ידעת שהיא מקודשת? אמר לו: עברת על דעתו של רב, שהרי אמר רב יהודה אמר רב(ויש אומרים רבי אלעזר): אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ענה לו, גם אתה עברת על דעתו של שמואל, שהרי אמר שמואל: אין משתמשים באשה! אמר לו: אני סובר כדעה אחרת של שמואל, כמו שאמר שמואל: הכל לשם שמים.]

ורש"י שם מפרש,

"לא סבר לה מר דמקדשא – אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש?

הכל לשם שמיםואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה."

גם הריטב"א מסביר באותו כיוון,

"הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא, דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה … ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש"[34]

הסברם של רש"י והריטב"א למושג לשם שמים תואמים את מה שאמרנו עד כה. אין הכוונה לשם שמים בשביל לעשות נחת רוח לאלוהים. עשיית הטוב והישר והנכון במטרה נעלה, היא שווה-ערך לעשיית משהו לשם-שמים.

במקרא ישנם מאות דוגמאות של ייחוס אירועים ומקרים ישירות לאלוהים. על זה כותב הרמב"ם במורה הנבוכים,

"פשוט הוא מאוד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חידשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר: רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה."[35]

כלומר, במקום לציין את הסיבות ה"ישירות" שגרמו לאירועים שונים להתרחש, הנביאים בהרבה מקומות ציינו שאלוהים גרם לאותם התרחשויות, בלי לציין את כל אותם הסיבות האמצעיות. מתוך שיסוד זה כל-כך מושרש בתודעה היהודית, אנו לפעמים לא מרגישים עד כמה דבר זה משפיע על תפישתנו את אלוהים. אפילו לדוגמא כשמברכים על תפוח ואומרים, "ברוך אתה יהוה אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ" אנחנו מתעלמים מאין-ספור הסיבות שגרמו ליצירת אותו התפוח שבידינו, ומייחסים את הכל לאלוהים. הרב חיים פרידלנדר בספרו "שפתי חיים" – אמונה והשגחה[36], כותב שאע"פ שאנחנו רואים ויודעים שהשמש זורחת כל יום ומאירה, אנחנו משבחים את אלוהים שהוא "המאיר לארץ ולדרים עליה". כמו כן, בברכה בורא פרי העץ, אתה מתייחס לפרי שבידך ולא לפרי הראשון שאלוהים ברא. המסקנה היוצאת מכל האמור היא, ש"אלוהים" כאן פירושו כלל הכוחות שפועלים בטבע ודרך חוקי הטבע.

כמו כן, בעולם שבו כל כך מושרש נושא האלים וכוחות הטבע, אם פתאום מגיעה למישהו הברקה או השגה שכלית עמוקה, זה חייב היה לבוא מהאלים! ככה חשבו בני אדם אז. כל דבר לא מובן קיבל ייחוס אוטומטי לאלים. הלא נודע, כל דבר שאי אפשר היה להסבירו דרך סיבות אמצעיות, יוחס ישירות לאלוהים. במאמר על הנבואה נדון ביסוד זה יותר בהרחבה. אפילו מטמתיקה וידיעת קרוא וכתוב נחשבו בעולם העתיק כחכמה מלאכית/אלוהית[37].

המושג אלוהים גם מתייחס להתגלות החכמה של הבריאה. חכמתה האין-סופית של הבריאה מעוררת פליאה לכל מי שמעיין בה וחוקר אותה, "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה"[38] איוב כאן שואל בפליאה היכן שוכנת החכמה, איפה מקור החכמה נמצא?

כתוב במשלי (ג,יט-כ), "יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ-טָל." דרכיו של אלוהים בבריאת העולם וקיומו הם חכמה, תבונה, ודעת. ישנה מצווה בתורה ללכת בדרכיו של אלוהים, בדרך החכמה והדעת. זוהי מצווה כללית שמסתעפת להרבה מצוות שכולן מכוונות למצווה כללית זו. לעשות את הדבר הנכון מתוך מחשבה ותכנון מדוייק. לראות תמיד את כל התמונה. להסתכל במבט-על, לבחון את כל הגורמים בקבלת החלטות. זהו לפעול בחכמה, בינה, ודעת. בתפילת שמונה עשרה שתיקנו חז"ל, הדבר הראשון שמבקשים מאלוהים הוא חכמה, בינה, ודעת. אלו הכלים שאיתם אפשר להתנהל כראוי בעולם.

מכיוון אחר, אפשר לומר גם שאלוהים מתגלה אלינו דרך מצפונו ושכלו של האדם. המושג מצפון אינו מצוי בספרות חז"ל כי בדרך כלל "דבר אלוהים" הנבואי תופס את מקומו. היהודי הדתי מחפש את מנגנון הביקורת הנפשית למעלה מעצמו, ולא בתוך עצמו. בנקודה זו נדון במאמר —- כשנדבר על אחריותו של האדם.

אמונה ובטחון באלוהים לעומת ידיעת "אלוהים"

הפירוש המילולי של אמונה הוא יציבות, כפי שמתפרש מהפסוק, "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ."[39]

בהקשר של אמונה באלוהים, אמונה היא, בשורשה, יציבות מדומיינת/מורגשת בקיומו של אלוהים. לעומת זאת, ידיעה היא יציבות מושכלת בקיומו של "אלוהים". זוהי רמה יותר גבוהה מאמונה באלוהים, ועליה מנבא ישעיה בפסוק, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לא אמונה, אלא ידיעה. לא הסתמכות אלא ידיעה. אמונה, יציבות מדומיינת, לרוב שונה היא בין אדם אחד לשני, אך ידיעה, יציבות מושכלת, נוטה להיות שווה ומקובלת יותר מפני שהיא מתבססת על מציאות מושכלת ומוכחת מאשר מציאות מדומיינת שמשתנה בדמיונם המשתנה של בני אדם אודות אלוהים.

על פי כל מה שכתבנו, גם המושג בטחון באלוהים מתפרש אחרת מהמקובל. אפשר לבטוח במישהו, רק כאשר אותו אחד, חוץ מזה שיש לו את היכולת, בפועל גם מבטיח לך משהו. אם אלוהים לא מבטיח לך משהו אישית, אי אפשר לבטוח בו שיתן לך את המשהו הזה, או לבטוח בו שהוא ישמור אותך וכדומה. ע"פ דברינו על מהותו של אלוהים, אי אפשר להשתמש במושגים אמונה ובטחון כמילים נרדפות ביחס לאלוהים. אמונה היא לחוד ובטחון לחוד. רבים חושבים שאם יהיה להם מספיק בטחון באלוהים אז אלוהים יתן להם את מבוקשם. אך אף אדם לא קיבל הבטחה מאלוהים לשום דבר, לכן לא שייך כאן המושג בטחון.

על דרך הפסוק "ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" [40], אפשר לומר שיבוא יום כאשר "אלוהים" בתודעה האנושית ואותה התגלות/טבע במציאות המכונה "אלוהים", יהיו אחד. לא יותר שתי ישויות –  אחת קיימת ואחת מדומיינת. אנו מתקרבים ליום הזה, בעידן המידע, המדע, והתקשורת ההמונית שאנו חיים בו, עידן שחזה הנביא ישעיה לפני מעל אלפיים שנה, "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יהוה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"[41] הדגש כמובן על "דעה" של אלוהים, ולא "אמונה" או מציאות מדומיינת המשתנה בין אדם לאדם ובין דת לדת. עידן אשר "אלוהים" יהיה מציאות מושכלת בתודעה האנושית שתואמת את קיומו המציאותי. כל עוד שני אלה לא יהיו תואמים, ימשיך הרע לגבור בעולם והרס והשחתה ושנאת המאמין ה"אחר". וע"פ דברינו במאמר על הנבואה, כל עוד שתשרה המחשבה שאלוהים דיבר איתך ולא איתו, רצה אותך ולא אותו, בחר בך ולא בו, לא ישכון השלום במין האנושי.

"אלוהים", כפי שמתגלה בחכמתה האין-סופית של היקום, לא נעלם מהתמונה. אמונה באלוהים של הדתות ו"אלוהים" של הבריאה היא בעצם שני מצבי תודעה שונים. היום אנו יכולים לראות ולהביט בתמונה הכללית של המציאות בדרך בהירה יותר ומדוייקת יותר מאשר בעבר. הדור שלנו רואה את "אלוהים" בתוכו ולא כמשהו מחוצה לו או מעליו.

 

הערות:

[1] אלברט איינשטין, "The World as I See it", עמ' 19-22

[2] משנה תורה לרמב"ם, הל' יסודי התורה פרק ב, הלכה א-ב

[3] ראה —— למקורות מדייניים (מארץ מדיין) של השם המפורש – יהוה

[4] שדיד בערבית משמעו חזק (ראה פירושו של שד"ל על בראשית יז, א "ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים")

-הרבה מילים בעברית, כידוע, קרובות מאוד לשתי שפות שמיות אחרות, ארמית וערבית.

[5] ראה ח"א גינזברג, כתבי אוגרית, ירושלים, מוסד ביאליק, תרצ"ו, עמ' 24; W. F. Albright, “A Catalogue of Early Hebrew Lyric Poems (Psalm LXVIII),” HUCA 23 (1950-1951), pp. 1-39

[6] קבוצת אלים, משפחת אלים

[7] פרופ' ישראל קנוהל, "מאין באנו", עמ' 70. מעניין שבמזמור סח בתהילים ישנו כינוי לאלוהים בשם "סיני", שאולי משקף קשר היסטורי של ראשוני הישראלים לאל הירח המסופוטמי סין. ראה – A. F. Key, “Traces of the Worship of the Moon God Sin among the Early Israelites,” JBL 84 (1965), pp. 20-26

[8]  או ע"פ חז"ל "שמו המפורש"

[9] שמות פרק ו, א-ג

[10]

[11] כפי שמתואר בפירוט בספר הקבלי "שיעור קומה"

[12] כופר (מי שאין לו חלק לעולם הבא)

[13] ראב"ד בהשגתו על הרמב"ם הל' תשובה, ג,ז

[14]רמב"ם, מו"נ, ח"א, פרק ס'

[15] שמות ה,ב

[16]

[17]

[18] מקום הסנהדרין בבית המקדש

[19] תלמידי חכמים

[20] רות רבה, פרשה ו

[21] תלמוד בבלי, מסכת חגיגה טו:

[22] ראוי לציין שתשע שנים לאחר ששרפו את ספריו של הרמב"ם, באותו מקום שרפה הכנסייה הקתולית ערמות ועגלות שלמות של כתבי יד של התלמוד – דבר שחלק מרבני צרפת ראו כעונש משמיים על שרפם את ספרי הרמב"ם. יש הסוברים שרבינו יונה מגירונדי כתב את ספרו שערי תשובה כדי לכפר על שריפת ספרי הרמב"ם.

[23]

[24] ראה בפרק על חיבור ספר התורה (אולי קטע זה נכתב כאשר האמינו במספר אלים, ולא רצו לשנות את האות נון לאלף..?

[25] בראשית מה, ה

[26]

[27]

[28]

[29]

[30] בראשית יג,יג

[31] בראשית כ, יא

[32] בראשית לט, ט

[33] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד ב

[34] חידושי הריטב"א קידושין פא:

[35] מו"נ, ב, מח, ראה שם דוגמאות

[36]  כרך א', עמ' 16

[37] כך מסופר על חנוך בן ירד בעלייתו לשמים ולימודו מהמלאכים קרוא, כתוב, ומתמטיקה. ראה בספר היובלים ובספרי חנוך.

[38] איוב כח, יב

[39] שמות יז, יב. כך פירוש אמת ואמונה – אמת ויציב.

[40] זכריה יד, ט

[41] ישעיה יא, ט