Photo Credit - License: CC0 Public Domain

השפעות על דמיונו המוגבר והדומיננטי של האדם בעולם העתיק

במאמר ננס ע"ג ענק, דברנו על ארבעת השלבים של פיתוח השקפתו של אדם: זיהוי, עיבוד, נתינת שם, ולאחר מכן שיפור הזיהוי הראשוני. במאמר זה נרחיב ונדון בחלק העיקרי של תהליך זה – שלב העיבוד, שמתרחש במוח האנושי, הן בצד השכלי שבו והן בחלק שבו נמצא הדמיון של האדם. הדמיון הפך לחלק הדומיננטי אצל האדם הקדמון ותרם רבות לפיתוח החשיבה שלו מפני שהוא יכל לסייע ביצירת פתרונות ביניים במצבים בהם הידע הקיים אז לא היה מספיק כדי לתת תשובות ברורות ואמיתות יותר‏. בשלביה הראשונים של ההיסטוריה והאנושות, אין בתי ספר, אין אוניברסיטאות, אין ספרים, אין כתב, ואין רדיו, כמובן. בהסתכלות אחרת, ה"ספרים", ספרי ההיסטוריה וה"מדע" הראשוניים והפרימיטיביים רק מתחילים להיכתב מתוך נסיונם של בני אדם ברחבי תבל. הנסיון והדמיון התמידו לעבוד יחדיו בדורות הראשונים של ההיסטוריה. נסיונות מוצלחים ונסיונות כשלוניים. דמיונות צודקים ודמיונות כוזבים. האנושות בתחילת דרכה נפלה וקמה ושוב נפלה וקמה בלמידה ובהשתכללות תמידית עד ימינו.

מוח האדם מייצר

אין בכוונתי לדון על מהותו של אלוהים במאמר זה (למאמר אודות אלוהים לחצו כאן), אך נקדים ונומר מספר מילים. הרבה דברים בתודעה שלנו ובמה שאנחנו מאמינים נמצא בראש ובראשונה במוח שלנו. מושגים שאינם מוחשיים נמצאים לפני הכל בדמיוננו, ללא קשר כרגע אם אותם מושגים אמיתיים ומוכחים או לא. ללא האדם שחשב, קלט, ודמיין, אותו מושג לא היה קיים אילולא יצר אותו בתודעתו ובדמיונו בהתחלה. חשוב להבין את היסודות שבמאמר זה ולהתקדם שלב שלב לקראת הדיונים במאמרים הדנים במושגים אלוהים, נבואה, מלאכים, וכו'.

פחד כגורם בעיצוב הדמיון

אחד הדברים שגורמים לדמיונו של האדם להתפעל הוא הפחד. אינסטינקט הפחד אינו תמיד דבר שלילי כידוע, ואפשר לראות בו את אחד הגורמים לרגשות ולדימויים רוחניים שונים באדם.

אלברט איינשטין, אחד המדענים והפילוסופים הגדולים, מנסח זאת כך:

"אצל אדם פרימיטיבי בראש וראשונה הפחד הוא המעורר דימויים דתיים – פחד מרעב, מחיות פרא, ממחלות, ממוות.

מאחר שההבנה שיש קשר בין סיבה למסובב קטנה בשלב זה, בדרך כלל מעלה האדם בעיני רוחו השתקפות של ישויות אנלוגיות לו פחות או יותר, שברצונן ובפעולתן תלויים אירועים מטילי אימה אלו. משום כך הוא מנסה לרצות את הישויות האלה ולזכות בטובן על ידי עשיית מעשים והעלאת קרבנות, שעל פי האמונה שנמסרה מדור לדור מרגיעים אותן, כלומר גורמים להן לנטות חסד אל האדם."[1]

מדבריו של איינשטין אפשר להסיק שבעקבות הפחד שיש לאדם מגורמים עוינים סביבו כגון חיות, שודדים, מחלות, מוות, רעב וכו', נוצר צורך ליישב את ליבו הדואג של האדם. לתוך החלל הזה מופיעים דימויים דתיים, כלשונו של איינשטין, ישויות עם תכונות דומות לזו של האדם, שרק בכוחם לשחרר את האדם ולהרגיעו מפני פחדיו. הצורך בעזרה, הצורך במלווה, במורה דרך ובמשענת מעורר את דמיונו של האדם.

נביא דוגמא ממשית מהעולם העתיק כדי להמחיש את הדבר. תארו לעצמכם כפר שמתבסס למחיתו בעיקר על יבול חקלאי למזון, חיטה, ירקות, פירות, וכו'. האיכרים בכפר עובדים את האדמה, חורשים את האדמה וזורעים אותה סמוך לתקופת הגשמים, במדינה כמו ארץ ישראל שהתבססה אז כמעט אך ורק על מי גשמים לצורך השקייה. תארו לעצמכם מה יקרה אם הימים עוברים וטיפת גשם אחת לא יורדת מהעננים מעל. עוד חודש עובר, ועדיין אין גשמים. האיכר נמצא בהכרח בתסכול ובפחד נוראי כי הרי זאת אחרי הכל פרנסתו שממנה הוא ומשפחתו חיים. ומתוך יבולו חייב הוא להפריש מס למלך, שכר לעובדים וכו'. כיצד האיכר יכול להשקיט את נפשו מפחד ואימה מפני הלא נודע אם יבואו גשמים ברגע האחרון או לא? מה ירגיע את האיכר? גם אשתו ומשפחתו דואגים. ובכן, מסתכל האיכר לארבע רוחותיו ומחפש כחסר אונים כאילו שמשהו יצוץ פתאום יש מאין. מסתכל הוא לשמים, מבחין בעננים הנעים הנה והנה, ודמיונו מתחיל להתעורר. אולי העננים כועסים עליי, אולי מישהו מבני המשפחה עורר את כעס העננים (שעם הזמן כבר נקראים אלים על שם כוחם (אל=כוח)). וכך מתחיל דו-שיח בין האדם בהכרתו, ובין דמיונו, וממציא האיכר לעצמו תיאוריות על מקור הגשמים ועל סיבת עצירת השמים, וברבות הימים הופכות מחשבות אלו של איכר זה ושל איכרים אחרים שחווים את אותו תסכול ואותו הפחד כמוהו, לאגדות עם.

איני מצביע בסיפור זה על אגדה/אמונה מסויימת כזו או אחרת, אלא רצוני הוא שהרעיונות הללו שקיימים בסיפור זה יהיו במודע של הקורא בתור הקדמה למאמרים בהמשך.

קשה לנפשו של האדם להישאר במצב של אי-ידיעה ולהישאר בלי הסבר, מפני שזהו מצב מתסכל וגורם לחוסר יציבות נפשית. אמונות כאלה ואחרות לא באמת פותרות את הבעייה של חוסר גשמים אלא הן בעיקר מרגיעות את הנפש. אם ניקח את הדוגמא שהבאנו לעיל, אמונה וקורבנות לאל הגשם הכנעני הידוע בשם "בעל", אינו מבטיח שמיד ירדו גשמים באופן ניסי, אלא הם מרגיעות את הנפש שכעת עשתה את המקסימום שביכולתה כדי לעזור למצב. האדם הרוויח בזה שני דברים. מרגוע לנפש, ותקווה שאולי אותו קרבן לבעל או אותה תפילה לאל יחיש את בוא הגשם.

הדמיון משלים את החסר כשאין ברירה אחרת וכשאין פתרון שכלי אחר, וממציא סיבה מיטולוגית כדי ליישב את האדם. יחד עם זאת, פתיותם של בני האדם באופן כללי עוזרת גם היא להפיץ את אותם דמיונות והבנות, ונותנת להם אהדה והערצה ברבים.

מקובל היום בפסיכולוגיה שבמקרים מסויימים, פחד ואימה גדולה יכולים לגרום לאדם להאמין בדמיון כמציאות. תנאים קיצוניים כגון שבי, רעב, ואימה גדולה יכולים לגרום לאדם הזיות, בלבול, וניתוק מהמציאות. הסיבה לכך היא מפני שפחד נובע מהאיזורים הנמוכים של המוח ונובע מערוץ חשיבה פרימיטיבית ומהירה יותר, ונוטה לאי-רציונליות. זו אחת הסיבות העיקריות שכיום רבים מהמנהגים ואמונות העבר נראים לנו לא רציונליים. פחד מהלא נודע ותנאים קיצוניים שונים בעולם העתיק השפיעו גם, בין היתר, על היווצרותם של אמונות תפלות מסויימות וכדומה.

צמחים פסיכואקטיביים ותפקידם בזירוז והגברת השפעת הדמיון בעולם העתיק

עוד דבר שאין ספק שהיה לו השפעה מרחיקת לכת על דמיונו של האדם הקדמון הוא האינטראקציה עם, והשימוש בצמחים ועשבים. לקמן נראה חלק ממסקנותיו של פרופ' בני שנון שחקר רבות את השפעתם של צמחים פסיכואקטיביים, אך לפני כן, הבה נתבונן לרגע ונתאר לעצמנו את המציאות שבה חי האדם הקדמון. ראשית, כל לימודיו היו על בסיס ניסוי ותעייה. הוא לא ידע איזה צמח אכיל ובריא ואיזה צמח רעיל וממית. לא היה אף אחד שילמד אותו פרט לעצמו. ועוד, כאשר קבוצת בני-אדם נדדו לאיזור אחר שהיה בו צמחייה אחרת, הם הוצרכו לשלוח אחד מהקבוצה כשעיר לעזאזל לבדוק צמח מסופק אם ראוי הוא לאכילה או לא. זהו העולם שלתוכו נברא האדם. עולם שבו למידה נעשית דרך ההצלחות אך לא פחות גם דרך כשלונות ונפילות.

לענייננו, באותו אופן, האדם גילה צמחים עם סגולות מיוחדות המכונים בימינו סמים. לאדם הקדמון הם לא בהכרח קיבלו קונוטציה שלילית אלא ההפך הוא הנכון, אצל רבים מתרבויות העבר, צמחים עם מרכיבים פסיכואקטיביים היו נחשבים דווקא כקדושים ולעיתים גם אלוהיים[2]. בסיפור הנחש ועץ הדעת בגן עדן בספר בראשית שכולנו מכירים, משתמע מהסיפור שהסופר התמצא בהשוואות בין צמחייה לבין כוחות מיוחדים האצורים בתוכם. לא נותנים את הדעת על כך בדרך כלל אך כשמתבוננים בסיפור, ישנו עץ הנטוע בגן שהאוכל ממנו ניחן בדעת ומתוך כך גם ביכולת הבחנה בין טוב לרע ע"י אותו דעת שהפרי מעניק לו. גם אם לא היתה בכוונת הסופר לומר לנו זאת, הרעיון הזה טבוע בסיפור הזה מאחורי הקלעים וכנראה דברים דומים וסגולות צמחייה דומות היו ידועות לכותבי ספר בראשית.

פ'יליפה דה פ'ליסה (1880-1964), פסיכולוג והיסטוריון מצרפת, העלה את ההשערה שהשימוש בחומרים פסיכוטרופיים[3] הוא דבר שטבוע עמוק בתוך התרבות האנושית, וקשור למה שהוא מכנה האינסטינקט הבסיסי ביותר של בני אדם, והוא, החיפוש אחר עליונות והתעלות על-טבעית. הוא טוען שביסודם של הדתות קיים שימוש כלשהו בחומרים מהסוג הזה. מאז פ'יליפה, נשמעו דעות דומות בקרב חוקרים רבים ברחבי העולם, ואכן, מספר גדל והולך של אנשים מתייחסים לחומרים פסיכואקטיביים הידועים בשם פסיכודליים (מרחיבת אופקי המוח) או הלוסנוגניק(הזיות), על ידי המונח entheogen שמשמעו שמביאים אחד במגע עם האלוהיות שבתוכו.

פרופ' בני שנון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מביא דוגמאות לשימוש בחומרים מהסוג הזה ביהדות לדורותיה[4]. לדוגמא, הקטורת שהקריבו במשכן ובבית המקדש הראשון והשני. סממני הקטורת, אף ששמם מוזכרים בתורה, לא את כולם אנו יודעים לזהות כיום. הסממנים הללו היו שמורים בסוד לאורך הדורות, ובתורה מסופר על מספר אירועים קטלניים שהתרחשו סביב השימוש בקטורת כגון מות נדב ואביהו שהקריבו קטורת שלא ברשות, וכן מחלוקת עדת קורח שגם הם ניגשו להקריב קטורת במזבח. הקטורת הוקרב כל יום בבית המקדש ופעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, הוקרב גם בקודש הקודשים, מקום הכרובים, ארון הקודש ולוחות הברית. שנון מציין ששני פרמקולוגים ישראליים, משולם ומוסאיף, גילו שהלבונה, אחד המרכיבים של הקטורת, הוא בעצם חומר פסיכואקטיבי קל. חומר זה גם היה בשימוש בטקסים דתיים במצרים העתיקה ויוון העתיקה וכן נעשה שימוש בו ע"י הנוצרים הקדומים מהמאה ה-4 והלאה. כמו כן, ההיסטוריון היהודי מהמאה ה-1, יוספוס פלביוס, מזכיר שעל המצנפת של הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים היה ציור של הצמח שכרון – Hyoscyamus, שידוע כמאוד פסיכואקטיבי.

רבינו בחיי בן אשר, פרשן מקרא מימי הביניים, טוען שגם למן שבני ישראל אכלו במדבר היו תכונות דומות.[5]

פרופ' שנון במאמרו[6] Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis, מביא גם מספר ראיות לטעון שמייסד הדת היהודית, משה רבינו, היה באופן כזו או אחרת, תחת השפעה מסויימת של entheogen, בזמן מתן תורה. מי שרוצה יכול לעיין במאמרו בהרחבה. אני לא חושב שאפשר להתבסס על השערה זו כדי לתת תשובה והסבר חד-משמעי או פשטני על מעמד הר סיני (להסבר מפורט וניתוח מדעי של מעמד הר סיני ראה מאמר —–). אמנם, אני בהחלט חושב שאפשר לראות במחקרים הללו תוספת נכבדה להבנתנו את עולמם של מייסדי דתות בכלל ומייסדי הדת היהודית בפרט.

גם במעשה כשפים וכישוף בעולם העתיק נעשה שימוש רב בסמים שונים כדי לגרום לאדם להיכנס להשראה של מצבי תודעה שונים. אותם קוסמים ומכשפים האמינו באותם מצבי תודעה וטענו שעל ידם הם מתקשרים עם כוחות וגורמים שמיימיים שמלמדים אותם את סודות היקום.

הבאנו את הדברים הללו כדי לראות את ההשפעות, כאלו ואחרות, שקיימות בטבע עצמו ושמשפיעות באופן ישיר על דמיונו של האדם. כדאי לדעת את העובדות הללו כאשר מסתכלים על כל התמונה כדי לקבל פרספקטיבה כוללת.

השערות טבעיות

השערות טבעיות היוו חלק אינטגרלי מתהליך התקדמות הדורות והתפתחות המדע בשלביו הראשונים. חייבים להתחיל ממקום כלשהוא. המדע חייב היה להתפתח משלב כלשהוא גם אם הוא לא היה מדע מדוייק באותם הימים. עצם ההתבוננות והרצון לחפש תשובה ולמצוא פתרון והסבר לתופעות הטבע שחשו בני האדם, הוא צעד גדול שהדורות הבאים אחריהם בנו ועיצבו ושכללו את אותם השערות שלבסוף הומרו לתיאוריות ועובדות מדעיות מוצקות.

הרבה מאמונות העבר התבססו על השערות טבעיות. מסקנות שטבעי להגיע אליהם ללא עזר נוסף וללא מידע מדעי נוסף כלשהו. לדוגמא, טבעי הוא לחשוב שחלומות מהוות בחינה מסויימת של ראייה לתוך העתיד, שגוררת עימה מצד החולם אמונה בהתגשמות החלום. אמנם היו כבר בזמן חז"ל כאלו שידעו ש"אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו"[7], אך סביר להניח שהיו אלו מעטים, ורבים מהאוכלוסייה האמינו במידה מסוימת באמיתת החלומות.

גם דבר הכי פשוט כגון הד, יכל גם לעורר את הדמיון של האדם הקדמון, בשמעו את קולו חוזר אליו בצעקו מול הר אחר. בגלל שהאדם בראשית דרכו עלי אדמות אינו מורגל עדיין בסיבתיות של הטבע, גם דבר הכי קטן שנראה טריוויאלי לחלוטין בשבילנו כמו הד הרים, יכל להתפרש בימי קדם כקולו של שד או ייצור אחר שמחכה את קולותיו של האדם.

וכן שרשי הפוליתאיזם[8] נבעו מהשערות טבעיות. כוחות דומיננטיים בטבע כגון השמש והירח לא בכדי זכו לתואר אל בקרב בני האדם[9]. אפילו בתיאור הבריאה בספר בראשית, הביטוי המובא לשמש "לממשלת היום", ולירח, "לממשלת הלילה" משקף ומראה עד כמה תפקידם היה דומיננטי עד שהתייחסו אליהם בתור "מושלים". בני אדם לא הבדילו בין כוחות ואלים. הם היו אחד ואותו הדבר, וכל זה מובן לגמרי כי בשלב זה האנושות לא ידעה להגדיר את תחומי כוחם של המרכיבים השונים של הטבע והמציאות, ושיערו שכוחות אלו גולמים בתוכם גם רובד אנתרופומורפי, כלומר, שכוחות אלו היו בעלי תכונות אנושיות שפועלות ע"פ רצונות עצמיים בלתי תלויים בהכרח בכוחות אחרים. זה הביא את העמים הקדומים לעבוד מספר אלים בעת ובעונה אחת ללא קושי, כי הם עוד לא התוודעו לרעיון המונותאיזם שהופיע בעולם בשלבים מאוחרים יותר.

וכן כשאבות אבותינו הביטו למעלה השמימה לעת ערב וראו את דמות צורות הכוכבים, דמיונו של האדם התחיל לפעול עליו בעוצמה, בראותו שאותם צורות דומות לייצורים על הארץ, והאדם התחיל לחשוב איך הכוכבים והצורות האלו פועלות, וכך נולדו המזלות והאמונות סביבם. אפשר להניח כמעט בוודאות שחדות הראייה של בני אדם פעם היתה יותר טובה גם, יחד עם החושך המוחלט של השמים בהעדר אורות אנושיים כפי שיש כיום, איפשרו לבני אדם אז להביט בשמים בשיא טוהרתם, ואף להסתכל שעות על גבי שעות וללמוד על מערכת צבא השמים, כפי שעשו רבים מן העמים בעולם העתיק. חשוב להדגיש שבני אדם אז לא ידעו כפי שאנו יודעים היום שהכוכבים הרבים שמפוזרים בשמים אינם אלא שמשות כמו השמש שלנו אלא בגדלים שונים, חלקם יותר גדולים וחלקם קטנים מהשמש שלנו. להם הכוכבים הללו היו אורות שמימיים שיצרו צורות שונות קבועות בשמים מעל, צורות אשר דומות לייצורים ארציים שונים שלכל צורה היתה פרק זמן של חודש בערך שבו היא היתה במרכז השמים. חכמי קדם ידעו רבות על תנועתם של הכוכבים הללו והעלו השערות ואגדות מרובות אודותם כדי לנסות ולהבין מה הם, ואיך תנועתם וממשלתם קשורים לחיים הארציים.

עוד נושא שהדמיון הופעל בו רבות בעולם העתיק, ובייחוד במצרים העתיקה, הוא המוות. וזאת מסיבה מאוד פשוטה שהמוות מבטאת את שיא אי-הידיעה אצל האדם ואחד הנושאים הכי מסקרנים. אנו נקדיש מאמר שלם לנושא המוות ביהדות, אך נזכיר רק בקצה המזלג את שאוֹל תחתיות, עולם תחתון ומדור נשמות המתים, שבו האמינו כולם בעולם העתיק. רק הגיוני הוא להאמין בקיומו של השאול, אם ניקח בחשבון שאז גם חשבו שהעולם שטוח, והשמש מסתתרת מתחת לארץ בלילה. השאלה הטבעית והמתבקשת שעוררה את מושג השאול היא מה מסתתר מתחת לאדמה? אם יש משהו מעלינו, השמים, מה יש מתחתינו? אלו שאלות שבוודאי הועלו ע"י האדם הקדמון. בני אדם ידעו שמשהו חייב להיות מתחת לאדמה. סקרנות זו הולידה את מושג השאול בעולם העתיק, כי זה היה גבול השגתו של המוח האנושי ע"פ המדע הידוע בעולם אז. לכן, במקום הזה המסתורי שאיש לא ראה מעולם, שם האמינו שנשמות המתים דרות. כמובן שהשערה זו התבטלה כאשר האנושות השיגה שהעולם עגול והבינה שלא השמש היא שמסתתרת מתחת לארץ בלילות, אלא כדור הארץ הוא המסתובב סביב עצמו מידי יום וסביב השמש מידי שנה.

עוד דבר שלא תמיד נותנים עליו את הדעת בחקר העת העתיקה הוא נושא המוסיקה והנעימות. אין ספק שהיתה להמצאת המוסיקה השפעה מכרעת על המוח האנושי וזו עוררה באדם זירוז ותמריץ שהפעילה את דמיונו, האיצה את יצר הסקרנות שלו, ועיצבה את דרך מחשבתו במידה לא פחותה משאר הדברים שהזכרנו במאמר זה. מעניין ומסקרן לדעת מה היתה טיב המוסיקה והנעימות שהשפיע אז על המוח האנושי. כשנבוא לדבר על הנבואה במאמר אחר, נזכיר את הנקודה הזו שוב. הנביאים היו משתמשים במוסיקה כדי להתעלות ולהשיג השגות ולהכנס לסוג של טראנס שאיפשר להם לחשוב מחשבות נשגבות ונעלות, מה שהיה קשה להם יותר ללא מוסיקה מתלווה. הפסוק הידוע המעיד על כך, נאמר על אלישע הנביא בתקופת המלכים "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יהוה"[10]

אפשר לומר שבמידה רבה גם המונותאיזם, אמונה באל אחד, נולדה מתוך השערה טבעית. להאמין שכלל הכוחות הפועלים בעולם מונהגים ע"י כוח עליון אחד אינו דבר בלתי הגיוני. ישנם סימנים בטבע עצמו שמעידים על כך. לדוגמא, מחזור המים. מחזור המים היה ידוע בעת העתיקה כפי שעולה גם מהמקרא עצמו[11]. מחזור המים מעיד על שלל כוחות טבע, רוח, שמש, גשם, וכוח המשיכה שפועלים יחדיו בסינכרון תמידי ומחזורי.

ישנו גם מדרש חז"ל שמספר על אברהם שהיה משוטט בדעתו והגיע למסקנה שכלית שיש אל אחד ששולט בכל, או במילים אחרות, שכל הכוחות כולם קשורים ומנוהלים ע"י כח עליון אחד[12]. דבר מעניין בהקשר זה, שבאופן פרדוקסלי, חקר המדע התחיל דווקא בארצות שהיה אמונה באל אחד[13], (ארצות האיסלאם והנצרות). הם חיפשו חוקים שמנהיגים את הטבע . הם האמינו שחייב להיות סדר בבריאה. אין הגיון לחשוב שפלא אחד בבריאה בהכרח קשור לפלא אחר אלא אם כן מאמינים בהנחת יסוד שאל אחד ברא את כל היקום, והנחת יסוד זו היתה קיימת בתת-מודעם של מדענים רבים. ההשתלשלות מההשערה הטבעית של אמונה באל אחד הביאה לכך שהיום המדע מחפש תאוריה אחת שתאחד את כל חוקי הטבע שקיימים בעולם. גם אם רוב המדענים לא מפרשים את המושג "אלוהים" כפי שהדתות מפרשות אותו, מקובל במדע לראות בכל היקום כולו מערכת אחת של טבע שמונהגת ע"י חוקי טבע אחידים.

 

הערות:

[1]  מתוך הספר "רעיונות ודעות" – אלברט איינשטין (תורגם לעברית- הוצאת מגנס)

[2] Philippe de Félice, "Poisons sacrés, ivresses divines"

[3] שמשפיע על מצב הרוח

[4]  ראה מאמרו באנגלית: "Biblical Entheogens: A Speculative Hypothesis"

[5]

[6]  ראה מאמרו באנגלית: "Biblical Entheogens: A Speculative Hypothesis"

[7]

[8] אמונה במספר אלים

[9] שמש הוא גם שמו של אל החמה במיתולוגיה הבבלית, וירח הוא שמו של אל הלבנה במיתולוגיה הכנענית

[10] מלכים ב פרק ג, טו

[11] "ואד יעלה מן הארץ", ועוד.

[12]

[13] Natan Slifkin, "The Challenge of Creation"