Photo Credit: Pe'er Barzilai

פלורליזם הלכתי וסמכותו המתפוררת של הרב

היא לא היתה סתם ישיבה. היא היתה הישיבה בהא הידיעה, המרכז הרוחני של עם ישראל. היא היתה ההמשך הישיר של בתי המדרש של התנאים האמוראים והסבוראים בבבל אשר בהם חובר התלמוד הבבלי כפי שהוא לפנינו. עד לימיו של רב שרירא גאון, מאחרוני הגאונים וראשי הישיבה, היו הקהילות היהודיות במצרים, תימן, צפון אפריקה ועוד שולחים את שאלותיהם ההלכתיות לגאוני בבל בישיבה המרכזית. יחד עם שאלותיהם היו מצרפים תמיד תרומה כספית לישיבה[1]. אך מסיבות שנעמוד עליהן, השאלות יחד עם התרומות הפסיקו בהדרגה להגיע עד שאנו מוצאים תיעוד בכתבי הגניזה כיצד בסוף המאה ה-10 ישיבת הגאונים בבבל קרסה כלכלית ופוליטית ואיבדה את כוחה הסמכותי בהוראת ההלכה לעם[2].

במכתבים ששרדו[3] בינו לבין הקהילות בתפוצות מתועד כיצד רב שרירא גאון התחנן לעם ישראל לשמור על הגחלת המרכזית של התורה ולהמשיך לשלוח שאלות ותרומות. הוא מתאר כיצד החכמים לומדים בישיבה מדוחק עצום ומחוסר גב כלכלי. הגאון לא מצליח לתפוס כיצד פתאום השאלות פסקו, "ואיך אתם שכחתם את בית הועד ונטשתם את הישיבה… ."הוא חושב שהעולם הולך וחרב בגלל שאין תורה, ומתאר כיצד הישיבה בבבל נשחתת, ושואל כיצד ישחת הראש (הישיבה) וישאר הגוף (העם) חי. צריך לזכור שישיבת בבל ריכזה בזמנו כמעט את כל חכמי התורה מחוץ לארץ ישראל. רב שרירא חשב שהסיבה לכך נבעה מזלזול וחוסר כבוד, "וזלזלו בראשיהם ובחכמיהם שומרי משמרת התורה". מבחינתו השכינה גלתה לבבל[4] והישיבה שם היא כמו הסנהדרין.

אך הוא לא ראה שאט אט קמו מרכזי תורה חדשים ואוטונומיים במצרים, איטליה, צפון אפריקה, ספרד ועוד. מפנה היסטורי זה קרה ברבות השנים הודות להגירה מתמשכת של חכמים מבבל וארץ ישראל לארצות אחרות, וכן מפני שינויים פוליטיים באימפריה האסלאמית אשר השפיעו על חיי היהודים באותן הארצות[5]. התחינה וההשתדלות מצדו של רב שרירא אמנם הצליחו להאריך בכמה שנים את חיי הישיבה, אך היה כבר מאוחר מדי להחזיר את הגלגל אחורה. בנו רב האיי, היה אחרון גאוני בבל.

חשוב להכיר את התהליכים ההיסטוריים הללו כדי להעריך נכון את המצב בימינו בעולם התורה ביחס לסמכותו ומעמדו של הרב. מצד אחד התרחשה אז קריסה עצומה. הישיבה המרכזית של גאוני בבל שהתקיימה מאות שנים קרסה. לא היה יותר מקום מרכזי אחד שבו רוב החכמים התרכזו. אך היתה זאת ירידה לצורך עלייה וצמיחה חדשה. בכל קהילה בגולה צמחו חכמי תורה חדשים. בפועל היו יותר לומדי תורה ויותר ישיבות. אם בעבר היו צריכות קהילות מרוחקות לחכות חודשים לתשובה הלכתית מחכמי בבל, כעת הם יכלו לקבל מענה מיידי.

מדביקים את הפער

הפער שהיה בעבר בין מנהיגי התורה, החכמים, ושאר העם היה אדיר אך הפער הלך והצטמצם מדור לדור. עידן חדש התחיל עם המצאת הדפוס אשר איפשרה את הגדלת כמות לומדי ויודעי התורה באופן אסטרונומי, עד שבימינו תלמידי חכמים, ספרים, וידע תורני מצויים כעפר וביד כל אדם היכולת לדעת הלכה ללא קושי. אם פעם הספריות היו רק במקדש, והכניסה אליהם היתה מוגבלת לכוהנים ואנשי אליטה בלבד, היום לכל אחד יש ספריה מהלכת בכף ידו, אשר מכילה פי מיליון יותר מאשר כל ספריות המקדשים בעולם העתיק.

כתוצאה מכך, בדורות האחרונים רבתה התופעה של רוב לימוד מתוך ספרים ולא מפי רבנים. כך אנו מוצאים בספרי האחרונים הכותבים שביחס לדינים מסוימים, הספרים הם בגדר רבותיו של האדם. לדוגמא, ישנו דין שאסור לפוסק הלכה להורות הלכה במקום רבו. אך כיום ההלכה היא שמספיק לעיין בספר לפני שפוסקים הלכה[6]. זאת גם אחת הסיבות שאין היום דין "רבו המובהק"[7]. כמו כן, אין היום דין עם הארץ ובור. הרב מרדכי פוגלמן[8] (1898-1984) כותב את הדברים הבאים,

"בימי הביניים ובדורות שלאחריהם נעלמו מישראל המושגים "עם הארץ" וה"בור" במובנם העתיק. לכל אדם מישראל יש איזה סכום של ידיעות בתורה. ואלה הם דברי הבית יוסף בטור יו"ד ס' שסא, המביאם בשם הריטב"א בפ"ב דכתובות: "ומיהו כתוב בספר המצות לר"מ מקוצי דעכשיו כל אדם מבטלין (תלמוד תורה להוצאת המת) מן הסתם, שכולם מלאין מצוות כרימון ואין לך אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה"."[9]

מתרחשת גם תופעה אחרת מול עינינו. מתחילת המאה ה-21 ענקי עולם התורה בציבור הדתי לאומי והחרדי כאחד, הלכו לעולמם והשאירו את מקומם פנוי ללא יורש בעל אותו שיעור קומה: הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא ב-2007, הרב מרדכי אליהו ב-2010, הרב יוסף שלום אלישיב ב-2012, הרב עובדיה יוסף ב-2013, והרב שמואל הלוי וואזנר ב-2015. כיום הציבור הדתי לאומי מפולג תחת רבנים מתחרים רבים, ובציבור החרדי נותרו גדולי דור בודדים ובגיל מופלג (הרב חיים קניבסקי (בן 88) והרב אהרן יהודה לייב שטינמן (בן 102)), אך ברור שאין מי שיחליף אותם[10].

אך כל זה הינו רק חצי אחד של התמונה.

המתאבל על אבדן הענקים הללו בלי לראות את החצי השני של התמונה טעות בידו. כבר לפני כמעט מאה שנה, הרב קוק ז"ל הבחין בשינוי מאוד הדרגתי אך יסודי, בדורות האחרונים, ביחס שבין הרבנים גדולי הדור לכלל העם:

"בדורות הראשונים היו כלל האנשים קטנים בשכלם, והמצויינים היו ענקים, כדי לנשא את הכלל הגס, ובכל שהזמן מוסיף והולך מתפשטת הדעה על הכלל, ומתוך כך המצויינים מתקטנים, כי עיקר השלמות היא המיצוע בכלל הכוחות. ויש מידה ערוכה מההשגחה העליונה לשלמות האנושית, והיא מתנהלת ע"פ דרכיה. ע"כ במקום קטנות הכלל צריך הפרט המצויין להתנשא הרבה, וכפי רבות ערך הכלל ורוממותו כן ערך המצויינים יתמצע, עד שיתרומם הכלל כולו ויהיה במדרגה כזאת שלא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם."[11]

"כשהדור הוא שפל, כשמוסרו העצמי הוא נשחת, כשמושגי הצדק והיושר הטבעי אינם מפותחים בו כראוי, אין המחשבה פועלת עליו לא לטובה ולא לרעה, או פועלת פעולה חלושה. אבל כיון שהוא מתעלה, כיון שהוא מרגיש בקרבו אצילות ועדינות, נטיה חזקה להשכיל ולהטיב והכרה פנימית בהרבה נתיבות ודרכים של ארחות החיים, אע"פ שאינם גמורים ומשוכללים, מכל- מקום הרי הוא כבר צמא למחשבה והגיון, ועם זה גם לרגש יושר שמן ורטוב, רענן וחי. אמנם במסיבות הקדומות, מצד התכונה, שהלמוד התורני, המוסרי והמעשי, היה מורגל להיות לבוש בה בימים שעברו, – באותם הימים בכללו עוד לא היה כללות הדור מוכשר לדמות שהוא ראוי לשאיפות גדולות, וכל תחלואיו המוסריים היו יכולים להתכנס רק באיזו שפלות של תאוות מאיזה סוג שהיא. – ועכשיו הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטיים, – שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית. ברובי תקופות ההסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גדלם ועז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב, בין בדעת בין במוסר, אמת כי נעלה מכל המון היה המון עמנו מצד הקדושה האלהית החופפת עליו, ויהי לנס. בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה. בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו ,והוקטנו הגאונים והצדיקים. בתקופה הנמהרה של עכשיו הדבר בולט למאד. וזאת העליה של הכלל ההמוני הסבה ג"כ ירידה, שהדור שהוא מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו, אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צמאונו. גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד, שכבר התעלה בתכונתו מלהיות מעמיד אופי לחייו מפני בריחה מפחד איזה שהיה, בין מוחשי בין ציורי, בין חומרי בין רוחני. הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו. הוא מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל , אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש ; הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה. בפועל עוד לא הוציא שום דבר למעשהו דורנו הנרעש. אבל בכח יש לו רב, דור כזה היוצא להורג, בעז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו, וחלק רשום ממנו רק מצד רגש הישר, הצדק והמדע שבקרבו, לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר."[12]

בימינו הסמכות יורדת אל העם ע"י התפוררות סמכותו של הרב, ועליית סמכותו ואחריותו של הפרט והאינדיבידואל. מעתה נדרש מכל אחד ואחת לקחת אחריות על עולמו ההלכתי והתורני.

לא תהיה עוד משנה ברורה ולא יהיה עוד ילקוט יוסף

ספרי ההלכה של העתיד הלא רחוק לא ייכתבו ע"י רב אחד ולא יצטרכו הסכמות. פסקי ההלכה החדשים כבר נכתבים במשותף באינטרנט ובתוך הרשתות החברתיות ע"י שיתוף ידע, והפסיקה על ידם נעשית בעזרת יכולות חיפוש מתקדמות כדוגמת (הרב) גוגל. קבלת ההחלטה ההלכתית היא בידיו הבלעדיות של הגולש, ואיכות הפסיקה היא פונקציה של כמות הזמן שהוא מחליט להקדיש לצורך הבירור ההלכתי.

כמו כן, יותר חשוב לאנשים מה נאמר ולא מי אמר. הרשתות החברתיות מאפשרות זאת ביתר קלות. אין עוד "עשה לך רב", אלא "בחר לך דעה". מעריכים את הדעה יותר מבעל הדעה ומקיימים את הציווי "קבל האמת ממי שאמרה". יש שיגידו שבדרך זו אנשים יחפשו תמיד את הדעה המקילה ויהיו אז כעושים "מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל"[13]. אך גם לפני העידן הדיגיטלי זה יכל לקרות. אם מישהו מחפש להקל הוא יקל לא משנה מה האמצעי. ואדרבה, אם בעבר, לדוגמא, מישהו לא רצה להמתין שש שעות בין עוף וגבינה והקל בכך תוך שהוא חש ייסורי מצפון, כיום יש לו אפשרות לעשות זאת ללא ייסורי מצפון ולסמוך על דעה הלכתית לגיטימית שבאמת קיימת בהלכה[14] שהגיע אליה בעזרת האינטרנט. אז נכון שאותו אדם חיפש להקל, אך עדיף שיקל על סמך דעה הלכתית לגיטימית מאשר שיקל נטו משום חולשה או זלזול.

דומה שדווקא בדורנו נכונים מתמיד דבריו הקולעים של המהר"ל המתייחס ליתרונותיה של פסיקה אישית לעומת פסיקה קבועה ועיוורת ע"פ דעתו של אחר,

"כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל, שהולך כמו עיוור בדרך"[15]

"אתה לא גדול מספיק כדי לפסוק הלכה." – האמנם?

לאור מה שכתבנו לעיל ודבריו של הרב קוק, אנחנו כבר כן מספיק גדולים כדי לפסוק הלכה בצורה עצמאית. אך יש עוד סיבות לכך. לרבים יש את היכולת הטכנית לקרוא ולהבין ארמית, גמרא וספרי הלכה. אך כמה ידע צריך בשביל להיות "גדול מספיק לפסוק הלכה"? כיצד מכמתים ידע הלכתי במספרים? האם צריך להקיף את כל הש"ס פעם אחת? פעמיים? האם רק את התלמוד הבבלי או גם את הירושלמי? ומה עם ספרי הראשונים? האם רק את הראשונים המפורסמים ביותר כגון הרמב"ם, הרא"ש, הרשב"א, ובעלי התוספות, או גם ראשונים פחות מוכרים? ומה עם ספרי האחרונים, ספרי שו"תים וכו'? הרי מדור לדור כמות הספרים עלתה ברמה אקספוננציאלית. יש היום מאגרי מידע אלקטרוניים כגון אוצר החכמה (המכיל מעל 64000 ספרים סרוקים), היברובוקס (המכיל מעל 51000 ספרים), פרויקט השו"ת ועוד אלפי ספרים סרוקים ומוקלדים במאות אתרים באינטרנט, זמינים לכל אדם בלחיצת כפתור. ברור לכל שלא צריך לדעת את כל זה בע"פ..

הרבה תלמידי חכמים מסוגלים לפסוק הלכה בצורה עצמאית אך נמנעים מכך[16]. סיבת ההימנעות מפסיקה עצמאית נובעת מהעובדה שהעולם הרבני מחנך ליראת ההוראה (פחד מלפסוק הלכה), ומי שבכל זאת פוסק לעצמו ואינו "רב מוסמך" מואשם בגאוותנות ושחצנות, גם אם הוא רק החליט שבהלכה מסוימת הוא ינהג ע"פ הערוך השולחן ולא ע"פ המשנה ברורה ובהלכה אחרת הוא ינהג ע"פ הרמב"ם. ישאלו אותו עמיתיו, "וכי אתה ראוי להכריע בין גדולי עולם?!", כאשר בסך הכל הוא עושה מה שכבר כתוב בספרים.

לאחרונה התפרסם מאמרו של רב אורתודוקסי בישראל, הרב אהרון ליבוביץ, "מציאות חדשה: סוף עידן הרבנים", אשר מתאר כיצד מספר הולך וגדל של דתיים לוקחים אחריות בלעדית על עולמם ההלכתי ללא ציות לסמכות רבנית. ליבוביץ מנה תופעות כגון מניינים שוויוניים, נשים המעניקות גם טבעת לבעל ומברכות שבע ברכות מתחת לחופה, נשים ההולכות ללא כיסוי ראש ולובשות מכנסיים, יחסים אינטימיים לפני הנישואין וטבילה במקווה לשם כך, ואף לאחרונה, טבילה במקווה ללא בלנית ותופעת המסעדות הכשרות ללא תעודה. לרשימתו אפשר עוד להוסיף את תופעת שליחת סמסים בשבת בקרב דתיים והקריאה לביטול חומרת ר' זירא (והחלוצים שכבר עשו זאת). כמובן שאין לשכוח את הלהט"בים הדתיים ואף את הדתיות שיולדות ללא נישואין.

סיכום
באופן אירוני, עצם ריבוי הישיבות ותלמידי חכמים גרם בסופו של דבר לירידה בסמכותם של הרבנים עצמם. מהלכים היסטוריים כמו הגלות, קריסת ישיבת בבל, והמצאת הדפוס ובימינו האינטרנט, שכפלו את מפתחות התורה וחילקו אותם בין חלקים הולכים וגדלים של העם. לשאלה הגורלית האם יהיו רבנים בעתיד התשובה היא כן, אבל, ללא הפן הסמכותי. בימינו הסמכות מוענקת לכל אדם ואדם באשר הוא. אחרי שקידשנו ערכים כמו עצמאות, קבלת האחר ושוויון, פלורליזם הלכתי הוא פועל יוצא מהם ועלינו להפנים זאת לטובת שלומנו. אותה תורה אחת שבעים פנים לה, להלכה וכעת גם למעשה. תורה אחת שבה כל הדעות ההלכתיות יונקות ונובעות מבאר אחת וראויות למאמר אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

הערות:

[1]  הנקראת 'חוק'

[2]  משה גיל, "במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים", כרך ב', כתבי גניזה מס' 20-28 (עמ' 66-87)

[3]  שנכתבו בין השנים 962-970 עד סוף המאה העשירית

[4]  שנאמר, “למענכם שלחתי בבלה" שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם

[5] במסורת ניסו לתמצת מהלך הדרגתי זה לכדי סיפור/אגדה אחת המכונה סיפור ארבעת השבויים. על פי הרב אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון) בספרו 'ספר הקבלה', ארבעה חכמים מופלגים נשבו ע"י שודדי ים, ולאחר מכן נפדו ע"י הקהילות היהודיות. ר' שמריה בן אלחנן נפדה ע"י יהודי מצרים, ר' חושיאל בן אלחנן, אביו של רבינו חננאל נפדה ע"י יהודי תוניס, ר' משה בן חנוך ע"י יהודי ספרד והאחרון לא נודע שמו והיכן נפדה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D#.D7.93.D7.A2.D7.AA_.D7.94.D7.9E.D7.97.D7.A7.D7.A8

[6] כך כותב היד אפרים בפירושו על השולחן ערוך יו"ד מ"ח ס"י

[7] חכמת אדם, כלל קמ"ד ס"א

[8]  נסמך לרבנות ע"י ר' מאיר אריק מבוטשטש בעל שו"ת "אמרי יושר"

[9] שו"ת בית מרדכי חלק א סימן מז

[10]  http://www.themarker.com/news/1.2666394
https://tomerpersico.com/2011/05/19/haredi_democratization/
http://www.rationalistjudaism.com/2011/05/gedolims-authority-is-tested.html?m=1

[11] כתבי הרב קוק, פנקס י"ג, עט

[12] הרב קוק, מאמר הדור. במקום אחר כתב,

"וכן הוא גם ביחס היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה והדת בכנסת ישראל ביתרון של קדש עליון. מהלך כללי זה, המתגלה בכל החיים, נוהג גם בה: מספר היחידים הגדולים הענקיים, אנשי קדש, הולך ומתמעט ולעומת זה הכלל כולו הולך ומשתכלל ומתפתח, וכנסת ישראל עומדת עכשו בכללה במצב המעבר לצאת מתוך חיים אינסטינקטיבים לחיים של הכרה." (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאמרי הראי"ה, לתקופת המעבר)

[13]  בבלי עירובין ו:

[14]  http://www.uncensoredjudaism.com/en/?p=1217

[15] מהר"ל, נתיבות עולם א, עמ' סט

[16]  יש הדוגלים באימרה הידועה "עשה לך רב", אך עיון קצר מגלה שמדובר בהנהגה כללית ביתרון לימוד תורה ישירות מרב ולא רק לימוד עצמי. ציווי זה גם מופנה לרב המסתפק בדין שאז עליו להתייעץ עם עוד רב. כמובן שמי שלא יודע ללמוד הלכה צריך לבחור לעצמו רב ללכת על פיו. ראה בהרחבה מאמרו של הרב משה צוריאל כאן.