Photo Credit: © Idit Knaan 2016. (Original Article) - Two Torah scrolls at Bet Mishpachah, an LGBT egalitarian synagogue in Washington, D.C.

התורה יוצאת מהארון: הומואים דתיים ופתרון הדילמה

מאמר זה פונה להומואים דתיים אשר נמצאים בדילמה קשה ואינם מצליחים ליישב את הסתירה בליבם ולחיות בשני העולמות בו-זמנית. מצד אחד, רבנים מדמים אותם למחללי שבת, אך מצד שני הם יודעים ומשוכנעים שדימוי זה מוטעה לחלוטין.

מהיכן מתחילים ליישב את הסתירה?

נתחיל במשל. הדור שלנו נמשל לגוזל אשר חודר ושובר את קליפת הביצה בה הוא נולד וחי. כל עוד הגוזל עדיין קטן בתוך הביצה, הוא חושב שכל העולם הוא רק הביצה ומה שהיא מכילה. אך השלב של שבירת הקליפה הוא שלב הכרחי שאי אפשר לדלג עליו. כאשר הקליפה כבר לא יכולה להכיל את הגוזל, הגוזל חייב לפרוץ החוצה ולצאת.

הקליפה היא התורה, והגוזל – האנושות. גם האנושות, כל פרק זמן מסוים שוברת את "קליפת הביצה" הישנה שלה ויוצאת אל תוך עולם חדש. קליפת הביצה היא משל להבנת התורה והיהדות. לא כל מה שהיה נכון בביצה הקודמת נכון גם בעולם החדש. כיום, אהבה זוגיות ומשפחה נתפסים באור אחר. אנחנו מבינים יותר אודות עצמנו, זהותנו, ונטייתנו. לנגד עינינו, בעולם החדש לתוכו זכינו להיוולד, המשפחה הגרעינית עוברת מהפכה. הגיע הזמן להתכנסות, הגיע הזמן להוציא שוב את מחברות הלימוד, ולגלות דברים חדשים.

תקדימים דומים: מצוות שביטלנו כבר

לפני הכל חייבים לבדוק האם אי פעם בהיסטוריה של ההלכה השתנו מצוות מדאורייתא- מצוות הכתובות בתורה? במאמר "דרישת אלוהים ודרישת פסוקים: ההוספה הגרעון והשינוי מול נצחיותה של התורה" הארכנו להוכיח שכן, והבאנו דוגמאות רבות לכך. כאן נזכיר כמה מתוכם הקשורים לענייננו.

היו מצוות אחדות שחכמים ראו שהמציאות לא מאפשרת ליישם אותן ולכן התירו את האיסור במגוון דרכים חדשניות ויצירתיות. כך קרה באיסור ריבית עם היתר העיסקה אשר מתמודד עם מציאות הבנקים ומערכת הכלכלית בימינו, ומטעמים דומים גם במצוות שמיטת הארץ ושמיטת כספים – הותר מכירת הארץ לגוי והותקן פרוזבול, העוקף את האיסור בתורה ומאפשר לאנשים להמשיך להלוות כספים ללא החשש שיצטרכו לוותר על החוב בשנת השמיטה.

אך במצוות אחרות מדאורייתא חכמים באו בדרך פרשנית מתוחכמת ובטלו את המצווה. כך קרה עם דין מוות לבן סורר ומורה ועיר הנדחת, ודין צרעת הבית, שבאו חכמים ואמרו על המצווה "לא היתה ולא עתידה להיות". לא רק שהם ביטלו את המצווה להבא "לא עתידה להיות", הם אף ביקשו לכתוב מחדש את ההיסטוריה באמרם מצווה זו "לא היתה". אך למזלנו באותה גמרא העידו מספר חכמים שראו שאותן מצוות כן התבצעו בפועל (להרחבה ומקורות).

במקרה של איסור משכב זכר אנו עדים למצב מאוד מיוחד ומהפכני. בעוד בדוגמאות לעיל ההלכה נקבעה ע"י מנהיגי הדור, כאן ההלכה נכתבת ע"י העם. בשונה מהדוגמאות לעיל, דתי הומוסקסואל המקיים משכב זכר שונה בתכלית מדתי העובר כל איסור אחר. אין פה עבירה במזיד. יש כאן מצב של "אונס הלכתי מיוחד". באונס רגיל, האדם הדתי רוצה לקיים את המצווה או להימנע מן האיסור אך "ידיו קשורות" וכורח הנסיבות לא מאפשר לו. אך הלהט"ב הדתי לא רק שאינו יכול להימנע מן האיסור, הוא אינו חפץ בכך. אך לא מתוך זלזול ולא מתוך פריקת עול וגם לא מתוך חוסר יראת שמים. הוא מבין שהמצווה הזו לא רלוונטית עבורו. יתרה מזו, הוא רואה שהוא אינו לבד בתחושותיו ושותף לו ציבור שלם שקם ואומר יש כאן בעיה, אך אנחנו חפים מפשע.

ישנם כאלו המצליחים להשלים עם הסתירה ולחיות איתה. עם זאת רבים עדיין מרגישים שהם עוברים על איסור, גם אם בעל כרחם, ונמצאים בדילמה קשה. כיצד אלוהים יכול לצוות עלי דבר כזה? קיומו של ציבור שלם המזדהה עם הקודש, עם התורה, אך מכיר בעובדה הכואבת ובסתירה הגלויה בין המציאות בעולם החדש בו הוא חי, לבין הטקסט הכתוב על עור בהמה בארון הקודש, אומר דרשני. סתירה זו בין האדם הדתי וההומוסקסואל אינה מעידה על בעיה בו אלא על בעיה במערכת ההלכתית וביחס לכתוב בתורה.

דברנו לעיל על משל הגוזל ששובר ויוצא דרך קליפת הביצה הישנה שלו אל תוך עולם חדש. שלב זה המכונה יציאה מהארון הרבה כבר עשו. אבל הפתרון היחיד לדילמה של הלהט"ב הדתי, הוא גם להוציא את התורה מהארון.

הכיצד? לאורך הדורות ספר התורה נהיה כל כך קדוש, שמתוך עודף היראה כלפיו פחדנו באמת לחקור אותו ולהבין אותו לעומק. ביקורת המקרא הפחידה אותנו כי היא איימה לערער את היציבות של מה שאנחנו כבר יודעים. היינו בטוחים שכל הידע הנצרך נמצא ב"ארון הספרים היהודי" הקלאסי, והלכנו כעיוורים אחר העדר. לא יכולנו להבין את התורה באמת כי היא היתה מצונזרת מאתנו, ביודעין ובלא יודעין, בכוונה ושלא בכוונה. פחדנו להיחשף אליה באמת ולהכיר אותה באמת. הקולות מנגד הזהירו ואיימו- "בקורת המקרא?! בקורת חז"ל?! אקדמיה?! איפה האמונה שלך, אמונת חכמים שלך? מה אתה לא מאמין במסורת?"

והתשובה האמתית היא לא. רק כשהתורה גם תצא מהארון הקדוש ומכל העטיפות שהסתירו אותה נוכל להבין כיצד להתייחס לכתוב בה. כאשר נלמד תורה באופן לא מצונזר, כשנלמד ביקורת המקרא והתפתחות ההלכה והרפורמות שחוללו חז"ל, כשנקשר את זה להיסטוריה כללית, לפילוסופיה ופסיכולוגיה בנושאים הקשורים לדת ואמונה, נגלה המון דברים מרתקים ונוכל לראות את התורה באור בהיר יותר ומדויק יותר. ובעיקר נגלה, שיש מצוות כמו איסור משכב זכר שנכתבו לזמנן, לאור ההשקפות והצרכים של מציאות מסוימת, והן באמת לא רלוונטיות יותר. זה נכון לא רק במצוות דרבנן אלא גם במצוות דאורייתא כפי שראינו לעיל וכפי שהרחבנו במאמר הנ"ל. אינסופיותה של התורה לא נמצאת בשלד שלה אלא ברוח החיים שבה אשר מתחדשת מדור לדור. זהו הפתרון היסודי לדילמה זו, ולדילמות נוספות ועתידיות אצל האדם הדתי אשר אנו כבר עדים להן, ואשר ימשיכו לדחוק אותנו לפינה, עד אשר נוציא את התורה מהארון לעיון אמיתי לא מצונזר.