אופייה של התורה לאור תיאוריות מדעיות כגון גיל העולם ותורת האבולוצייה

הקדמה

במאמר זה ניתן מענה לשני נושאים מרכזיים שעומדים בליבת הוויכוח הסוער על אמיתת התורה וקיומו של אלוהים, הראשון, המפץ הגדול וגיל העולם בן מיליארדי שנים כפי שמוסכם במדע, והנושא השני תיאוריית האבולוצייה והתפתחות האדם. דומה ששני נושאים אלו יותר מכל מערערים את יסודות האמונה המקובלת ב"תורה מן השמים", מושג שגם אותו נברר ונחקור לעומק במאמרים אחרים. רבים הקוראים את הפרקים הראשונים של ספר בראשית מתקשים לעכל את הסתירות הגלויות לכאורה, בין הכתוב בתורה לבין הידוע ומקובל במדע. אמנם גיל העולם אינו מוזכר בפירוש בתורה עצמה, אך מסורת ישראל מונה תשע"ה (5775) שנים לבריאת האדם הראשון, סכום שנים שאפילו לא מגרדת את קצה הקרחון של שנות ההיסטוריה של המין האנושי על כדור הארץ. וכן נושא בריאת האדם עומד בסתירה לכאורה למקובל במחקר המדעי אודות התפתחותו ההדרגתית של האדם מבעלי חיים ממשפחת השימפנזות, ולא ממתכון יצירה אלוהית מיוחדת הכולל עפר מהאדמה ונשמה אלוהית שאלוהים חנן את האדם.

אנו נגיע לדון בשני נושאים אלו במאמר זה, אך כדי לעשות זאת, עלינו להקדים מספר הקדמות ויסודות שיאירו לנו וידריכו אותנו כיצד להבין את אופיים של כתבי הקודש ובכללם התורה, וכיצד להתייחס לכתוב בהם. במאמר זה נדון באופי הספרותי של הכתובים כפי שהם רלוונטיים לנושא שלנו, אך ביתר המחקרים על נוסח התורה ומקורותיה ניגע במאמרים אחרים.

"דברה תורה כלשון בני אדם"[1]

זהו משפט שטבעו חז"ל שעל פניו נראה שהוא די ברור וטריוויאלי. לכאורה מה החידוש? באיזו לשון הייתי חושב שדברה תורה? ברור שבלשון בני אדם! אך יש במשפט זה של חז"ל יסודות גדולים שעליהם ניתן את הדעת במאמר זה.

שתי שאלות חשובות שניגע בהן בממד הספרותי הן:

א. מהי מגמת הכתיבה של מחבר ספר התורה?

ב. מי הם קהל השומעים והקוראים: מה היתה השכלתם, שפתם ולשונם?

שני המרכיבים הללו יחד מהווים נוסחה שאותה מוכרחים אנו לשים לנגד עינינו כשלומדים כל פסוק וכל פרק וכל פרשה בתורה.

נתחיל ונומר שהתורה היא קודם-כל לא ספר היסטורייה ואף פעם לא התיימרה להיות ספר כזה. ישנם כל מיני סוגי ספרים בעולם: ספרי קריאה(פיקציה), ספרי היסטורייה וקורות הימים, ספרי בישול, ספרי רפואה, וכו'. אך ישנו ספר מיוחד במטרותיו. ספר התורה. יש כללי ניתוח לספר מיוחד זה. ובמאמר זה נלמד את כללי הניתוח של ספר התורה. לכל סיפור שנכנס לתוך התורה יש מגמה, יש מטרה ויש מסר שאותו רצה המחבר למסור לקהל הקוראים והשומעים. ברור מאליו שהמחבר, בכוונה או שלא בכוונה, ביודעין או בתת-מודעו, היה חייב להתאים את סיפורי התורה, חוקיו ומשפטיו לאותו דור ואותה תקופה בהתחשב ברמת השכלתם, שפתם ולשונם. גם הטון והצליל של הדיבור ושל הציוויים בתורה, יכולים ללמד אותנו רבות על מגמת התורה והשקפתה.

אם דברה תורה בלשון בני אדם דאז, זקוקים אנו לתרגום של התורה ע"פ ההשכלה וההבנות של ימינו. צריכים אנו להעמיד את עצמנו במקומם של בני אותו דור שקבלו את התורה, ולנסות ולהתחקות אחרי אמיתת התיאורים, הסיפורים, והמצוות שנכתבו בתורה אז, ע"פ הקשר הזמן והתרבות שבהם חיו באותם הדורות.

השימוש במשל ומליצה וחידות

אמנם המשל יותר שכיח בדברי הנביאים ובדברי חז"ל מאשר בתורה עצמה, אך בכל אופן חשוב להבין את עיקרון המשל במקרא בכלל. נסביר כאן את סיבות השימוש בו כי הוא נוגע ישירות לנושאים המדעיים שרצוננו לדבר עליהם בהמשך (המפץ הגדול ותורת האבולוצייה).

המשל הוא כמו תפוחי זהב במשכיות כסף[2]. מרחוק התפוח נראה מצופה כסף, אך כשמתבוננים עליו מקרוב, רואים שהוא עשוי זהב.

שלמה המלך פותח את ספרו משלי וכותב "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם"[3]

דברי הנביאים צריכים התבוננות יתר, מפני שרב-השימוש בהם במשלים, מליצות, וחידות. לא רק חכמי ישראל, גם חכמי האומות היו שנונים בשימוש במשלים כדי ללמד ולהוכיח. כך כותב האברבנאל,

"ואין להתפלא שחז"ל מדברים בזה במשלים וחידות כי זה היה מנהג הקדומים גם מחכמי האומות"[4],

דברים דומים כתב רבי דוד ניטו (בעל ספר כוזרי שני)

"ולא נסתר מנגד עיניך שדרך החכמים הקדמונים בין מישראל בין מאומות העולם היה לכתוב ספריהם דרך משלים וחידות"[5].

השימוש במשלים וחידות בכתבי הקדמונים לא היה מיוחד דווקא לישראל אלא גם חכמי אומות העולם ידעו את ערך המשלים וידעו להשתמש בהם בעת הצורך כדי להעביר מסר חינוכי לעם.

אפשר לומר שהסיבה המרכזית לשאלה מדוע בחרו חכמים להשתמש במשלים ומליצות היא כדי שתהיה שפה אחת שתובן ע"י כלל האוכלוסייה, "הלומד להמון העם צריך שיהיה דרך משל וחידה כדי שיהיה כולל הנשים והנערים והקטנים עד שיושלם שכלם."[6]

הרב חנוך זונדל, בעל פירוש עץ יוסף על ספר "עין יעקב", נותן סיבה נוספת מדוע בחרו חז"ל דווקא להשתמש במשלים/רמזים:

"הרמיזה יעשה רושם והתפעלות בלב ומחשבה כמאמר החכם יש דברים רבים נסתרים שהם יותר חזקים מהנגלים"[7].

למשל ולחידה ישנו כוח לפעול על לב המון העם יותר מאשר הגדת הדברים כפי אמיתתן האבסולוטית. הנביאים וחז"ל היו מחנכים ומורים טובים וידעו להשתמש בשלל אמצעי למידה שונים כדי לחנך את העם ע"פ הערכים שראו בהם חשיבות.

ישאל השואל ויאמר איך יודעים מה הוא משל ומה אינו? איך נדע איזה סיפור בתורה או איזה אימרה של חז"ל היא כפשוטה או שמא נאמרה היא בתור משל? התשובה לכך היא שזה נתון לשיקולו ודעתו הבוחנת של כל אדם. הרמב"ם כתב באחת מאגרותיו, "לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו כי העיניים הם לפנים, לא לאחור."[8] כך ציווה הרמב"ם בלשונו הקולעת. ציווי כל כך אלמנטרי שלא היה צריך להזכירו, אבל בכל זאת כתבו הרמב"ם לאלו אשר ספק בליבם.

היכולת להבחין בין משל לשאינו משל, מתחזקת כאשר לומדים ונעזרים במדעי הטבע ובשאר מדעים. ככל שמרבים ללמוד ולהשכיל במדעים ובחכמות העולם, כך מתחזקת היכולת להבין מהו נמנע ואינו אפשרי שיקרה במציאות ומה יתכן שיקרה. הרמב"ם מעיר בפתיחתו למורה הנבוכים,

"וראיתי עוד, שאותם הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים, לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות."[9]

כלומר, אם אדם כלשהו, גם אם הוא רב גדול, לא למד מעולם מדעי הטבע ושאר מדעים הנפוצים בימינו כגון סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכו', אותו אדם יקבל כל דבר כאפשרי. ללא ידע נרחב וידיעת המציאות, אותו אדם יאמין לכל דבר שהוא כפשוטו ולא יוכל להבחין בין משל ובין דבר שאכן קרה במציאות.

מי שלא לומד מדעים אחרים אלא תורה בלבד, לא ירגיש בקושי שלפרש את התורה תמיד כפשוטה. אצלו העולם יכול להיברא בששה ימים, נחש יכול לדבר, מבול יכול לכסות את כל כדור הארץ ומשפחה אחת תינצל בספינה ששטה לבדה, וכו'. משפט מפורסם של הגר"א, רבי אליהו מווילנא, מחדד את הנקודה הזאת: "כל החסר יד אחת בחכמת העולם, חסר עשר ידות בחכמת התורה". אבל, מי שמעולם לא נפגש עם עולם המדע ורק התורה והאמונה הם השכלתו, תמיד יוכל להתבצר בטענותיו ויאמר שאלוהים יכול לעשות הכל, או יטיל ספק וישאל אולי זה באמת קרה ככה? מאיפה אתה יודע? וכו', ואז הוא יטיל את הדופי בך ויגיד לך שיש לך פגם באמונה, "אולי באמת היה נחש והוא דיבר עם חווה, והנחש פעם עמד זקוף. מדוע קשה לך להאמין?"

דומני שאותם טענות נובעות גם מאי-רצון לבחון את הדברים משרשם. אותם אנשים מסתמכים על אמונה עיוורת, שלפי דעתי אין בא רע כשלעצמה, אך בדור שלנו, דור שהולך ומתפתח ומחכים בכל תחום אפשרי בחיים, למה שלא יתפתח ויחכים בתורתו ובמסורתו? הדור שלנו צמא לתורה יותר גדולה ומעמיקה. בעקבות הידע העצום שהדור שלנו רכש ורוכש, הוא מסוגל לשאול שאלות ולהטיל ספק בדברים שבעבר הוא האמין בהם כפשוטם. הוא מסוגל להבחין בדברים שנאמרו כמשל ולא יתכן שיתרחשו ממש כפשוטן במציאות.

הדור הזה לא נרתע משאלות. השאלות רק מחזקות אותו. ישנם רבים בציבור הדתי והחרדי שדוחים על הסף את תיאוריית המפץ הגדול ותורת האבולוצייה מבלי לעיין באופן שקול בכל הוכחותיהם, ומנסים על ידי כך להגן על התורה ועל ציבור מאמיניה מדעות של "כפירה" לשיטתם. אך מעניין לקרוא את דעתו של המהר"ל מפראג על מי שמפחד או לא מוכן לענות על שאלות על הדת בחושבו שהוא מגן על הדת, שכותב שע"י כך הוא דווקא מחליש אותה:

"…דבר זה היפך מה שחושבים קצת בני אדם, כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת הוא חיזוק הדת ותוקף שלו, ואין זה כך כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה רק ביטול וחולשת הדת."[10]

המהר"ל כותב כאן דברים חריפים. ההתעלמות מדיון יסודי ושקול בחידושים המדעיים של דורנו רק מחלישות את הדת ולא מחזקות אותו, כי הציבור הרחב נותר עם שאלותיו וקושיותיו וספקותיו, וללא תשובות ברורות ויסודיות, אנשים יראו זאת כחולשת הדת לענות על שאלותיהם. תשובות אפולוגטיות שניתנות כמענה לשאלות אמוניות שונות כגון אלו בנושא מאמר זה, לא יכולות להחזיק מעמד לטווח ארוך.

נחזור עתה ליכולת להבחין בין משל ובין סיפור שהוא כפי פשוטו. ישנם מתגוננים מאחורי משפט ידוע של חז"ל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כדי להוכיח שלמרות הכל יש להבין פסוקים בעייתיים כפשוטם. אמנם אין זו טענה כי הרי כל כלל נאמר על הרוב, וברור שהכוונה בכלל הזה לאותם פסוקים ופרשיות בתורה שהפשט מורה על תיאור הגיוני, אלא שחז"ל באו ופירשו את הפסוק בדרך אחרת, דרך דרש או רמז, ואז אם יבוא אדם ויאמר שהכוונה בפסוק הוא אך ורק לפי דרשת חז"ל, אנו נשיב לו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". אבל על הנמנעות בפשט הכתוב, ודאי שאז אין משתמשים בכלל הזה.

אחת הדרכים של השימוש במשלים היא ע"י שמות משותפים. הרמב"ם במורה הנבוכים, מרחיב את הדיבור בנושא שמות המשותפים בספרי הנבואה. שם הוא עובר על מילות מפתח ומפענח אותם ומסביר מתי הכוונה בהם כמשמעות א', ומתי כמשמעות ב', וכן הלאה, ע"פ שיטתו והשקפתו בעניין הגשמת האל. וכן הוא כותב,

"ועשה את הדבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר….וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמיתיות כפי אמיתותן."[11]

דבר זה מתקשר לפסוק שהבאנו לעיל "תפוחי זהב במשכיות כסף". כלומר, פשט הסיפור מורה על עניין מסויים שמכוון להמון העם, ותוכן הסיפור וסודותיו מכוונים לשלמים בדעתם שמבינים את המשל על בוריו, ומפיקים ממנו תועליות אחרות כפי דעתם.

סיפורי מעשה בראשית

הרמב"ם כתב במורה הנבוכים "שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כולו על פשוטו כפי מה שדימו ממנו ההמון"[12]. גם הרלב"ג[13] ועוד פירשו את סיפור גן עדן כמשל, ולא כתיאור היסטורי. כל כך הורגלנו לחשוב שסיפורי מעשה בראשית, גן עדן, הנחש, הם כפשוטם שכל דעה אחרת נראית זרה בעינינו. מפני שאלו הסיפורים הראשונים שכל ילד לומד בגן, הם נחרטים בזיכרון שלנו ע"פ תיאורם הפשטני כסיפור אגדי שאמור לשקף את עמדתה של התורה ושל המסורת. רבים מאמינים שסיפור הבריאה כפשוטה, גיל העולם, ויצירת האדם כפי שמתואר בפרקים הראשונים של ספר בראשית הם עמדת התורה ומסורת ישראל.

אך כשמעמיקים ומעיינים בפרשנות שניתנה לסיפורים הללו בתוך כתביהם של גדולי רבני ישראל לאורך הדורות, רואים אנו השקפות אחרות ומגוונות שאינן לוקחות את הכתובים כפשוטם ממש אלא מסבירים אותם ונותנים להם רקע אחר.

לפעמים זקוקים אנו להביט בכתוב בתורה ולבחון את משמעות ביטוי מסויים ע"פ שימושו והשקפתו כפי שחיו באותו דור שעליו מדובר. לדוגמא, הביטוי "הארץ" לעיתים משמעו כל העולם המוכר והרלוונטי, ולא כל העולם כפשוטו. כל איזכור של הארץ בתורה, למעט כשמתייחס לארץ ישראל, משמעו כל העולם הידוע. לדוגמא נראה את הפסוקים הבאים:

"וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם:  וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:  וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ"[14]

כאשר נאמר כי "כל הארץ" באו למצרים, ברור לכל שאין הכוונה שגם אלו שחיו בדרום אמריקה חצו את כל האוקיינוסים בדרך ובאו למצרים כדי לחפש אוכל. בהסתכלות של פעם בעולם העתיק, בגלל המרחקים האדירים והקושי לעבור מיבשת ליבשת, רוב ככול בני האדם הכירו רק את המרחב שבו הם פעלו. בשבילם זה היה כל העולם. גם התורה יצאה מתוך נקודת מוצא זו, ושילבה בתורה סיפורים שמשתקף מהם שמזרח התיכון הוא מרכז העולם, כאן הכל התחיל, וכו'. ככה יש לראות את סיפור המבול שמימיו כיסו את כל "העולם" ותיאור שלשלת הדורות ושבעים אומות העולם שיצאו מנח. התורה איכשהו היתה צריכה להגיע לעיקר שהוא סיפור מקורותיו של עם ישראל, ולכן היא בנתה תיאור של הדורות שעברו ושל העמים ששלטו באיזור ע"פ שילוב של עובדות, השערות, ואגדות, למען הגיע בסופו של דבר אל אברהם ואל תולדות עם ישראל.

מילת המפתח בהבנת אמיתת קיומם של המפץ הגדול ותיאוריית האבולוציה, היא "התפתחות". נקדים ונאמר בעניין זה שהתורה לא מתעסקת עם המושג התפתחות במובן המדעי שלו. התורה מציינת את האירועים והשלבים הקריטיים, וכל מצבי ושלבי הביניים לא מעסיקים אותה. אין רצונה של התורה לדון ולתאר את שלבי ההתפתחות. למי שקשה לו המילה הפאסיבית התפתחות ביחס לאלוהים, שכאילו הכל קרה "לבד", אפשר להשתמש במילה דומה — פיתוח.

כפי שכתבנו במאמר הבעייתיות במושג "מעל-הטבע", אלוהים פועל בעולם בדרך הטבע. העולם עבר שלבי התפתחות שונים עד שהגיע למצבו העכשווי. להלן נראה כיצד ההבנה שאלוהים "פיתח" את העולם וכל אשר בו כפי שהוא היום, הינה ההסתכלות הראויה להיות לנו על בריאת העולם, ולא הסתכלות מיסטית-פתאומית וניסית שהורגלנו לדמיין.

בכלל, המושג "פתאום" – אין משמעה כמקובל לחשוב אלא היא מורה על תגובת אדם שלא ציפה למשהו שיקרה. שום דבר לא באמת קורה "פתאום". לכל סיבה יש מסובב. אלא יש להבין את הביטוי "פתאום" כמשקף את תגובתו של אדם לאירוע שהלה לא ציפה לו שיקרה ולא עלה במחשבתו, וכאשר אכן קורה אותו אירוע האדם מגיב אליו ואומר לאחרים ולעצמו שזה קרה "פתאום". אפשר גם להסיק מזה שבעצם שום דבר לא באמת קורה "פתאום". הפתאומיות היא רק התחושה שלנו לאירועים שקורים סביבנו.

גיל העולם

האם העולם נברא אכן בשישה ימים? נקדים ונאמר שהתשובה היא לא. גם ע"פ התורה עצמה קשה להבין את משמעותו של "יום", שכן מה שמגדיר את היום, השמש, לא נברא עד היום הרביעי. אך זאת לא עיקר הבעייה. כל התיאור של הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית מניחה הנחת יסוד אחת מרכזית, שגויה. והיא, שכל בריאה ובריאה נבראה במיידיות עם תום הציווי האלוהי. אלוהים אמר, "יהי אור", והנה "ויהי אור", – מיד. אין מקום למושגים הקשורים ל"איך" כגון תהליך, דרך, התפתחות, וכו'. יש רק ציווי ועשייה. כאילו שהעולם הלא נברא עדיין — החומר, הקשיב לאלוהים וביצע בהצלחה באופן מיידי את כל המשימות שנצטווה. ברור שכל תיאור הבריאה נושא אופן אגדי מובהק ואינו מתאר השתלשלות אירועים כפי שאכן קרו כך במציאות.

ועוד, כשמעיינים בתיאור הבריאה וחושבים עליו, עולה השאלה כיצד הורגלנו להאמין בתיאור "ניסי" של בריאת העולם "הטבעי". כלומר, באופן פרדוקסלי, התורה מניחה הנחת יסוד מוסתרת שעולם הטבע היה צריך להבראות באופן ניסי… אך אנו כבר יודעים את התשובה לשאלה הזאת בעקבות דיוננו על הניסים וסיבותיהם (ראה מאמר הבעייתיות במושג "מעל-הטבע"). שם הסברנו שנס הינו אירוע שסיבותיו אינם ידועות למתאר הנס. לכן גם כאן, בתיאור הבריאה, מתוארת הבריאה באופן ניסי מפני שסיבותיה לא היו ידועות בעולם העתיק. כעת מובן בבירור מדוע תוארה הבריאה כולה באופן ניסי כציווי של אלוהים וביצוע של החומר. התורה היתה חייבת לספר לעם באגדה כזו או אחרת כיצד העולם כולו נברא ע"י אלוהים הכל יכול.

אך עם התגלויות המדע המודרני, נפתחו מעיינות החכמה, וכל תיאור הבריאה מקבלת פנים חדשות. אפשר לסכם את הסתירות בין התיאור המודרני של הבריאה ע"פ המדע, לבין פשט הכתוב בתורה, בכך שהמדע המודרני גילה את ממד ההתפתחות ההדרגתית של הבריאה, דרך אלפי שלבי ביניים. המושג תהליך מקבל דגש רב בהבנת העולם. שום דבר לא קורה "מיד" ו"פתאום" בעולם. יש סיבתיות וקשר אין-סופי בין הגורמים השונים של הבריאה שיחד גרמו לכל ההוויה. במובן מסויים הגודל, העוצמה, והאין-סופיות של הבריאה באות ליתר ביטוי בימינו כאשר אנו יכולים לראות את כל ההדר והיופי באין-סופיות של הבריאה שכל פרט ופרט בה לקח זמן רב להיווצר ע"י חיבור וכימיה בין אלפי ומיליוני גורמים שונים. במובן מסויים אין זה פחות פלא מאשר בריאת עולם בשישה ימים כפי שמתואר בתורה.

אחת הראיות המרכזיות של המדע להוכחת קדמות העולם למיליאדי שנים, הינם הממצאים הארכיאולוגיים. אם אלוהים כל-כך "התאמץ" להראות ולהוכיח לנו במאות הוכחות שהעולם בן מיליארדי שנים, מי אנחנו שנתנגד? אי אפשר להמשיך להילחם נגד השכל שלנו שמראה לנו בראיות ברורות שהעולם נברא ע"י תהליכים מורכבים וארוכים. כך אלוהים רצה לברוא את העולם. כמובן שהוא יכל לברוא את העולם באופן אחר, באופן מיידי ופתאומי, אך הוא לא עשה זאת. לא רק שהעולם לא נברא באופן מיידי ופתאומי, הוא גם לא ממשיך להתנהל באופן מיידי ופתאומי. שום דבר בעולם לא קורה באופן מיידי ללא תהליך וללא סיבתיות מדורגת.

בין יתר הממצאים הארכיאולוגים נמצאת העובדה שהיו תרבויות אנושיות בכל חלקי כדור הארץ בזמן המשוער של "אדם הראשון" של התורה ובזמן נח ואברהם, כך שלא יתכן שכולם צאצאים של "אדם ראשון". להלן נדון בנושא התפתחותו של האדם וניגע בראייה זו יותר לעומק. לענייננו, ראייה זו מראה שהתורה פשוט לקחה נקודת זמן מסוימת בעבר שממנה רצתה להתחיל לספר את תולדות העולם. אין זה משנה לתורה אם היסטורית זה באמת מציין את תחילת הימצאותם של הומו-סאפיינסים בעולם או לא. לא היה זה ערך חינוכי בפני התורה לתאר לנו במדוייק את השתלשלותם ההיסטורית של בני אדם על כדור הארץ. מה שהיה חשוב לתורה הוא המסר החינוכי שעומד מאחורי כל הסיפורים הללו.

הזכרנו לעיל את דבריו של הרמב"ם שמפרש את מעשי בראשית כולם שלא על דרך הפשט. גם בדורות האחרונים היו מגדולי ישראל שנתנו פירושים שונים לתיאורים שמופיעים בפרקים הראשונים של ספר בראשית. ביניהם הרב דסלר זצ"ל פירש את ימי הבריאה כמתייחסים ליחידות זמן שונות ולא לשישה ימים כפי שאנו רגילים,

"ימים אלו (של ששת ימי בראשית) היו קודם גמר הבריאה שאז הבחנת הזמן היתה אחרת. אולם התורה ניתנה לנו לפי הבחנתנו אנו, שבא משה והורידה לארץ, וזה גדר "דברה תורה כלשון בני אדם", שמדברת לפי הבחנתנו בגשם וגדרי מקום וזמן שלנו."[15]

הרב דסלר הזכיר את המושג שדברנו עליו לעיל "דברה תורה כלשון בני אדם". בסופו של דבר, התורה נכתבה עבור פשוטי העם, נשים, וילדים. הם היו צריכים להפיק את המסרים החינוכיים מסיפורי התורה. לכן התורה עיצבה את אגדותיה וסיפוריה בצורה שתתאים להמוני העם וגם לחכמים שבתוכם.

באותו אופן, מספר השנים 5774 לבריאת העולם במסורת ישראל הוא גיל טכני בלבד לצורך סיפור השתלשלות דורות האדם עד ימינו ולא מתיימר להיות אמת מדעית. זהו מניין השנים ע"פ המדע הידוע בזמן חז"ל. גם אם היהדות טעתה בזה זה לא אמור להפתיע אותנו או להפריע לנו. לא הכל היה ידוע לנביאים או לחז"ל כפי שחושבים רבים. לא רק שדברה תורה בלשון בני אדם, התורה דיברה בלשון שהיא ידעה, ע"פ הידע שמחברי התורה ידעו[16]. אנו נקדיש מאמר אחר שבו נדון ביכולתם וידיעתם של חז"ל ולאפשרות שטעו בדברים מדעיים שונים[17], ואע"פ כן, אין זה מוריד מערכם ומקדושתם ומקומם במסורת ישראל.

אבולוציה (התפתחותו של האדם) – מוצאו הפיזי של האדם וייחודו הרוחני:

תיאוריית האבולוציה מהווה מכשול לרבים מציבור המאמינים בתורה, תיאורייה אשר הם דוחים על הסף ובשום פנים אינם מוכנים להשלים עם אף עובדה ואף חלק ממנה. יותר מאשר שהאבולוציה סותרת את פשט דברי התורה לפי דעתם, היא נדחית בכל תוקף מפני שבעיני רבים לא יתכן בשום דרך לטעון שהאדם הוא צאצא של איזשהוא קוף. אם בגלל שזה פוגע בייחודיות האדם בעיניהם, או כי זה מעלים את תפקידו של אלוהים ע"פ דמיונם.

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא האם אכן אלוהים ברא אדם אחד או בני אדם רבים – מין האדם. כבר עמדנו על התשובה הזאת לעיל שנראה ברור שאלוהים ברא את מין בניהאדם ולא רק אדם אחד. הממצאים הארכיאולוגיים מדברים בעד עצמן שהיו בני אדם בכל חלקי כדור הארץ לפני עשרות אלפי שנים ויותר. אם רק אדם הראשון קיבל נשמה לפי התורה, זה אומר שכל השאר אינם בני-אדם. דבר זה קשה מאוד להולמו.

גם מתוך מסורת חלק ממפרשי המקרא, היו שפירשו את בריאת אדם בתורה לא כפשוטו שנברא אדם אחד, אלא שאלוהים ברא את מין האדם. כך לדוגמא מסביר רבי עובדיה ספורנו. בפשט התיאורים בפרשת בראשית יש סתירה לגבי אופן בריאת האדם. במקום אחד משמע שאלוהים ברא אדם אחד, אך במקום אחר משמע שאלוהים ברא את מין האדם.

מין האדם: בראשית פרק א, כו-כח

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"

אדם אחד: בראשית פרק ב, ד-טז

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:  וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:  וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:  וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:  וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר… וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:  וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל…"

"וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:  וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:  וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת"[18]

שילוב של שני התיאורים: בראשית פרק ה, א-ג

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: ס  וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת…"

אם מסתכלים על כל המכלול של הפסוקים, רואים בבירור שהתורה רוצה לומר שנברא מין נפש חיה הנקרא אדם בכללותו, ויחד עם זאת התורה מספרת סיפור אגדי על אחד מראשוני בני האדם הללו שמכנה היא גם בשם אדם. דבר זה הוא שגרם לרבים לשכוח ולא לשים לב לעובדה שאלוהים באמת ברא את מין האדם כפי שהוא ברא את מיני שאר בעלי החיים, ולא שהוא ברא רק שניים-זכר ונקבה מכל מין בהמה חיה ועוף ודגי הים. כך מסבירים חלק ממפרשי המקרא המסורתיים כגון ר' עובדיה ספורנו,

"נעשה אדם – מין ממיני "נפש חיה" שיצרתי ששמו "אדם", כאמרו ויהי האדם לנפש חיה."[19]

ר' גדליה נדל זצ"ל, כותב דברים דומים ומרחיב,

"כשהתורה אומרת "ויברא אלוקים את האדם" היא אינה מתכוונת לאדם אחד ששמו הפרטי היה "אדם". "האדם" בהא הידיעה הוא שם המין, כמו שבפסוק הקודם, "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וירדו בדגת הים".. – "אדם" אינו שם פרטי, אלא מדובר על מין האדם. וכן בהמשך: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". התיאור של יצירת האדם מן העפר הוא בדרך משל ומליצה. הקב"ה לא לקח כף עפר וגיבל אותה במים כמו שעושים הילדים בגן. העפר כאן הוא החומר שממנו נוצרו גם בעלי החיים."[20]

כפי שהסברנו, מטרת סיפור הבריאה וספר בראשית בכללותו היא לא תיאור היסטורי מדויק, אלא מתן משל/סיפור למען המטרה שהציבה לפניה התורה. בנוסף, מפני שבאמת חשבו פעם שכל בני האדם הם צאצאים של אב קדמון אחד וזו היתה אמונה מקובלת בהמון ולא היו עליה עוררין, לכן על בסיס הנחה זו בנתה התורה את סיפור אדם וחוה, יחד עם מוסר-ההשכל שהתורה רצתה ללמדנו.

לאחר שראינו שבריאת האדם היתה בריאת כל המין ולא פרט יחיד, נוכל לגשת ללב ליבה של הדיון על מוצאו של האדם והאם וממה התפתח האדם.

המונח אבולוצייה בהקשר של התפתחות בעלי החיים, בעצם כולל בתוכו שני תת-מושגים. האחד הוא מוצא משותף, והשני תורת ההתפתחות. מוצא משותף אומר שלכל סוגי בעלי החיים למיניהם יש שורש אחד או מוצא משותף אחד שממנו התפתחו במשך מיליוני שנים. קטגוריה זו של תאוריית האבולוצייה אינה אומרת איך זה קרה, ומה גרם לזה לקרות וכו'. החלק הזה של תאוריית האבולוציה מבוסס מאוד במדע המודרני. החלק השני של התיאורייה, תורת ההתפתחות, שאומר שהכל קרה במקרה בלי יד (אלוהית) מכוונת, או ללא כוונה תחילה, הוא יותר בעייתי ואין לו הרבה על מה להתבסס. 90% מהוויכוחים בין אנשים לגבי אמיתותה של האבולוציה יכול להיפטר ע"י הגדרת המונח אבולוציה[21] מפני שרבים רואים את שני חלקי התאורייה כבלתי ניתנים לפירוד, ואם מקבלים אחת מהן בהכרח צריכים לקבל את החלק השני, או אם שוללים את האחד חייבים גם לשלול את השני. אנחנו ננסה להראות שאם נקבל את התאורייה אודות מוצא משותף, אין אנו חייבים לומר שלא היתה יד מכוונת או כוונה תחילה בהתפתחותם של בעלי החיים זה מזה.

אותה אסכולה בימינו שמכחישה מכול וכול את האבולוצייה, מחזיקה באותה הסתכלות על העולם כמו בימי חז"ל, ואינה מצליחה לצאת מהתפיסה הילדותית שהעולם לא משתנה ושהאדם דאז הוא האדם של היום. אך באופן מפתיע, ישנם פוסקים שמשתמשים במושג "נשתנה הטבע" להסביר תופעות וסתירות בין המציאות כיום ומה שחז"ל כתבו בגמרא לדוגמא בקשר לגודלם של זית וביצה שמשמשים כמידות טבעיות לצורך החישובים ההלכתיים "כזית" ו"כביצה" ועוד דברים בעניני רפואה והלכה. אותם פוסקים מוכנים לקבל את העובדה ש"נשתנה הטבע" והזיתים של היום אינם בגודל הזיתים של תקופת חז"ל, אך אין הם מוכנים לקבל שאלפי דברים אחרים נשתנו בטבע במהלך ההיסטוריה של כדור הארץ והעולם המוכר לנו כיום היה נראה שונה והתפתח וממשיך להתפתח כל הזמן.

כדי לבחון את תאוריית האבולוצייה מבחינת המוצא המשותף של בעלי החיים, נראה מספר מקורות רבניים שתומכים ברעיון הכללי של התפתחות והדרגתיות בבריאה.

ר' יוסף אלבו ז"ל (1380 – 1444), כותב בספר העיקרים,

"מה שנמצא האלמוג שהוא כמו אמצעי בין הדומם והצומח, ונמצא האספוג הימיי שאין לו אלא חוש ההרגש בלבד, והוא כמו האמצעי בין הצומח והחי, ונמצא הקוף שהוא כמו אמצעי בין מיני הבעל חי ומין האדם"[22]

רבי יוסף אלבו, פילוסוף יהודי שחי לפני יותר מ-500 שנה, הבחין בייצורים ביניים חוץ מארבעת הקטגוריות הידועות בעולם הנברא שהם: דומם, צומח, חי ומדבר (האדם). המלבי"ם לקח את ההבחנה של ר' יוסף אלבו והרחיב אותה בהבנה מפליאה:

"הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה, דומם צומח חי מדבר, וכל הקודם היה הכנה למה שאחריו, ואחר שתיקן את המאורות שלא היה אפשר להחיים להתקיים בלעדיהם (כנ"ל פסוק י"ד) נתן אומר לבריאת בע"ח[בעלי החיים], ונודע שגם בעלותה בסולם המדרגות לא עלתה הבריאה בדילוג רק ע"י אמצעיים, שנמצא האלמוג שהוא אמצעי בין הדומם והצומח, והפלופ שהוא אמצעי בין הצומח והחי, והקוף שהוא אמצעי בין החי להמדבר, וכן בכל מדרגה עלתה בסדר מלמטה למעלה… "[23]

חשוב להדגיש את דבריו של המלבי"ם שהבריאה "לא עלתה בדילוג", כלומר שלא היו קפיצות פתאומיות ומיידיות בין דרגה לדרגה בבריאה, וכל שלב התפתח מהשלב שקדם לו:

דומם

אלמוג (ייצור ביניים)

צומח

ספונג' ים (ייצור ביניים)

חי

קוף (ייצור ביניים)

מדבר(אדם)

בין דרגת הדומם לדרגת הצומח יש שלב ביניים, כדוגמת האלמוג שיש בו תכונות של צומח וגם של דומם. כמו כן בין דרגות הצומח והחי יש שלב ביניים כדוגמת הספונג' ים. ואין זה פלא שמוצאים אנו גם שלב ביניים מפליא בין דרגת החי הפשוט לאדם.

הרב י. הרץ, בהערותיו לספר בראשית, מדגים את אי-הרלוונטיות של הפירוט המדויק של התפתחויות הבריאה בספר חינוכי כגון ספר התורה. אילו היה כתוב במפורט כל השלבים שהובילו ליצירת האדם, זה היה נראה משהו כזה:

“ ‘Monera begat Amoeba, Amoeba begat Synamoebae, Synamoebae begat Ciliated Larva, Ciliated Larva begat Primeval Stomach Animals, Primeval Stomach Animals begat Gliding Worms, Gliding Worms begat Skull-less Animals, Skull-less Animals begat Single-nostrilled Animals, Single-nostrilled Animals begat Primeval Fish, Primeval Fish begat Mud-fish, Mud-fish begat Gilled Amphibians, Gilled Amphibians begat Tailed Amphibians, Tailed Amphibians begat Primary Mammals, Primary Mammals begat Pouched Animals, Pouched Animals begat Semi-Apes, Semi-Apes begat Tailed Apes, Tailed Apes begat Man-like Apes, Man-like Apes begat Ape-like Men, Ape-like Men begat Men.’ “[24]

לאחר כל התיאור הנ"ל הרב הרץ כותב, "עכשיו כל מי שמוטרד מדוע התורה לא כללה את הדוקטרינה המדעית העדכנית, שיחשוב איך יתכן שמידע שכזה (לעיל) יופיע בפרק מקראי.."

זה אי אפשר, וגם לא נכון לשחרר כל עובדת אמת בכל רגע נתון על האנושות. גם אם אולי מישהו בעבר הרחוק שיער שהאדם התפתח מייצורים ביניים אחרים, הוא לא יכל להעביר את זה הלאה, כי המוח והידע של בני האדם לא היה מקבל את זה בשום פנים, מפני שלכל דעה יש את הזמן והעת הראוי להתגלות, כאשר בני אדם מוכשרים בשכלם לקבל דעות יותר מורכבות.

במקום התיאור הארוך הנ"ל, יש את הפסוק הקצר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", שמתייחס ליצירתו של אדם, ומתאר את השלב האחרון של תהליך ממושך של יצירת קופים ושימפנזות, והומו סאפיינס, עד שהתפתח האדם הידוע לנו בסופו של התהליך. יש מפרשים את הפסוק "נעשה אדם" שבלשון רבים, במובן שאלוהים השתמש בתכונות של בעלי החיים והכניס אותם באדם. כך פירש הגר"א מווילנא,

"נעשה אדם – ביאורו מפני שהאדם נברא אחרון לכל הנבראים לכן אמר הקב"ה אל כל הנבראים שיתנו חלק מתכונתם בגוף האדם. כי הגבורה מיוחס אל הארי. והמהירות אל הצבי. והקלות אל הנשר. והערמומיות אל השועל.. ונתן בו חלק אלוה ממעל שהוא יעבוד להש"י…וכן נשמתו נדמה לקונו.."[25]

הגר"א אינו אומר בדבריו שגוף האדם נברא משאר בעלי החיים אלא רק תכונתם ניתנו באדם, ונשמתו היא ישירות מאלוהים[26]. אנו לא ניכנס לשאלה הפילוסופית מהי הנשמה כעת. אם ממשיכים את הפירוש הזה של הגר"א הלאה, אנו לא רחוקים מלומר ולקבל גם שאלוהים יצר את האדם בשלבי התפתחות הדרגתיים דרך גופם של בעלי החיים.

בקשר לפסוק "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה", אין הכוונה שאלוהים לקח עפר ממש ויצר את האדם. זהו תיאור סימבולי ומטפורי. העפר כאן הוא משל ליסודות הגשמיים שמהם נוצרו גם שאר בעלי החיים. לא כתוב במפורש "וייצר ה' אלוהים את הכבש עפר מן האדמה", כי התורה רצתה לייחד את האדם ולהתעכב עליו באריכות, להראות שהאדם הוא מיוחד ושונה בתכלית השינוי משאר בעלי החיים.

לגבי בריאת העולם אם נברא יש מאין או שנברא יש מיש, כלומר מחומר קדום, אין לנו אפשרות לדעת והדיון על כך תגרור אותנו הצידה. אך לגבי בריאת האדם, הראיות מעידות שהאדם נברא מהתפתחות חומר קדום ולא היה בריאה יש מאין אלא יש מיש. רבינו ניסים, גדול מפרשי התלמוד בימי הביניים, מפרש שאכן בריאת העולם היתה יש מאין, מה שאין כן יתר פרטי הבריאה שתחת הירח,

"כל המפרשים האמיתיים הסכימו בפירוש אלו הכתובים שכונתם לומר כי בראשית הבריאה נברא חומר משותף לכל מה שתחת גלגל הירח. ואם קצתם סברו, שהכונה באמרו את השמים ואת הארץ וכו', שהיו שני חומרים נבדלים שהם חומר השמים וחומר הארץ, כולם הסכימו שזה הפסוק השני כולל ארבעה יסודות שהם אבות לכל מה שתחת גלגל הירח, והם האש הנרמז במלת וחשך, (והאור) [והאויר] הנרמז במלת ורוח אלהים, והמים והעפר הנכללים במלת תהום.

ואמנם חייבה החכמה האלהית להיות חומר אחד משותף לכל מה שתחת גלגל הירח, להיות הרצון מאתו להמשיך טבע ההויה כפי האפשרות, לא רצה לברוא דברים רבים יש מאין, אחר שיש באפשרות חומר אחד לכלול כולם. ולזה אם נצטרך להודות להיות חומר השמים חומר אחר, היה מפני שהצורה הגלגלית לא יהיה לה אפשרות לחול בחומר הארץ. אבל אחרי שלכל הנמצאים מגלגל הירח ולמטה יש לצורתם אפשרות לחול בחומר זה, יהיה אם כן המצאת שני חומרים בעולם התחתון יש מאין, ללא תועלת, ודי בחידוש הזה הנפלא וההכרחי."[27]

כשמתבוננים בעולם החי, אפשר לזהות מבני גוף ותכונות רבות שמעידות על מוצא משותף, ולא שכל בעל חי נברא במיוחד מאפס. אחת הראיות מני-רבות שגוף האדם התפתח מהקוף היא שיני הבינה של האדם שאינם משמשים צורך כלשהוא, אך אם מבינים שהאדם התפתח מהקופים שהיו להם לסתות יותר ארוכות, הדבר מובן. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה כגון עצם הזנב, ועוד.

ייחודו של האדם על אף מוצאו המשותף

כשאנו מדברים שהאדם התפתח מהקוף, הכוונה קודם כל על מוצאו הפיזי של גופו. כמובן שמה שמייחד את האדם הוא לא צורתו החיצונית אלא צורתו הפנימית השכלית שאפשר לכנות אותו כרגע, אם רוצים, בשם נשמה.

גם את ה"נשמה" הזו שמייחדת את האדם, אפשר להבין שהתפתחה באופן הדרגתי והלכה והושלמה במהלך מאות אלפי שנים מדרגת בעלי החיים האחרים, דרך הקופים והשימפנזות, לבסוף אל האדם המפותח שכלית ונפשית.

סיכום:

האבולוצייה לא סותרת את התורה. תאוריית האבולוציה מתארת את ה"איך". איך אלוהים ברא. גם ע"פ תורת האבולוצייה האדם הוא בעל חיים מיוחד ומובדל משאר בעלי החיים, יש בו "משהו" "אחר", שחלק יקראו לזה "נשמה". תורת האבולוציה כוללת בתוכה תיאורייה אחרת שהכל קרה במקרה ולא היה מתוכנן מראש. את הנקודה הזו לא חייבים לקבל ואפשר להאמין שאלוהים תכנן הכל מראש ויחד עם זאת החליט לברוא את האדם דרך הטבע ודרך התפתחות הדרגתית, מאשר לברוא את האדם יש מאין.

הקושי לקבל את תיאוריית האבולוצייה נובע מהקושי לקבל את גודל הפלא שיש בבריאה שאלוהים כלל כוחות אדירים שפועלים בעולם הגשמי.

מי שמתבונן לעומק יכול לראות את גודלו של אלוהים בכך שהוא יצר מרכיבי יסוד מתוחכמים, וחוקי טבע מדוייקים, שיחדיו גורמים לכל הבריאה להתפרשׂ ולהמשיך להתפתח ולהתגלות.

ראינו במאמר זה כיצד תיאורי מעשה בראשית בתורה אינם כפי פשוטם, אלא צריך לראותם כמשל, ולקבל את הגילויים המדעיים שהשכל מסכים להם ע"פ ראיות רבות. אי אפשר להתעלם מכל ההוכחות והסימנים הארכיאולוגיים והאסטרונומיים שנתגלו וממשיכים להתגלות כל הזמן. כפי שהזכרנו לעיל, אם אלוהים "טרח" להשתיל ראיות רבות ועובדות בשטח שמוכיחות בעליל שגיל העולם הוא כמה מיליארדי שנים, ושמוצאו של האדם משותף לקופים, האם אלוהים עשה כל זאת להטעות אותנו ולהכשיל אותנו? וודאי שלא. אלוהים שחנן אותנו בשכל, בחכמה בינה ודעת, שעליהם התפללנו שנים רבות בגלות, גילה לנו את כל זאת למען נבין את עולמו ואת מציאותו באור יותר בהיר. מה יפים דבריו הקולעים של הרמב"ם באגרתו לחכמי מונטפשליר, שמסכמים את הנקודה הזאת היטב:

"…שכל דברי החוזין בכוכבים שקר הן אצל כל בעלי מדע. ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות, שדבריהם מראין שבשעת תולדתו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם, שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה ויהדר אפירכי ואשנויי[], וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת, ושכבר נתאמתו בראיות, וינער כפיו מהן, ויתלה בדברי יחיד מן החכמים, שאפשר שנתעלם ממנו דבר, או שיש באותן הדברים רמז, או אמרן לפי שעה ומעשה שהיו לפניו. הלא תדעו שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינן כפשטן, ולפי שנודע בראיות של דעת שאי אפשר שיהיה הדבר כפשוטו – תרגמו המתרגם[28] תרגום שהדעת סובלת. ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעינים לפנים הן ולא לאחור. וכבר הגדתי לכם את כל לבי בדבר זה."[29]

 

הערות:

[1] מופיע באינספור מקומות בחז"ל

[2] משלי כה, יא

[3] משלי א, ו

[4] אברבנאל בפירושו לבראשית א ו.

[5] כוזרי שני סי' שד'

[6] רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות

[7] עץ יוסף, הקדמה

[8] אגרת הרמב"ם לחכמי קהל עיר מארשילייא

[9] מו"נ פתיחה

[10] מהר"ל מפראג, "באר הגולה", באר השביעי

[11] מו"נ – פתיחה

[12] חלק ב פרק כט

[13] רלב"ג בראשית ג

[14] בראשית פרק מא, נד-נז

[15] מכתב מאליהו כרך ב, חלק שני: בראשית-ימי בראשית וימי עולם דף 151

[16]

[17]

[18] בראשית פרק ב, כא-כג

[19] ראה פירושו על בראשית א, כ"ו

[20] ר' גדליה נדל, "בתורתו של הרב גדליה", עמ 99-100. (1923-2004) היה רב חרדי מתלמידי החזון איש, והיה גם אחד מרבותיו של הרב יצחק שילת, ר"מ בישיבת ברכת משה במעלה אדומים

[21]   Natan Slifkin, "The Challenge of Creation"

[22] מאמר ג פרק א

[23] פירוש המלבי"ם לתורה, בראשית א' כ'

[24] Rabbi J. Hertz, "The Pentateuch", Additional Notes to Genesis

[25] הגר"א, "אדרת אליהו" בראשית א, כ"ו

[26] כך מקובל לפרש במסורת, וכדברי האברבנאל "…ובבריאת האדם להיות נשמתו השכלית נבראת יש מאין…" (אברבנאל בראשית פרק א, ט)

[27] דרשות הר"ן הדרוש הראשון.

האבן עזרא מדגיש שפירוש המילה ברא בעברית אינו מחייב בריאה יש מאין, "ברא – רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן אם בריאה יברא ד' (במד' טז, ל). והנה שכחו ויברא אלהים את התנינים (ברא' א כא). ושלש בפסוק אחד: ויברא אלהים את האדם (ברא' א כז), ובורא חושך (ישעי' מה, ז), שהוא הפוך האור שהוא יש. וזה דקדוק המלה ברא לשני טעמים. זה האחד."(בראשית פרק א פסוק א)

גם הגר"א פירש באופן דומה, "ברא – הבינו כל מפרשי הדת שמורה על דבר מחודש יש מאין אבל מה יאמרו ויברא אלוקים התנינים הגדולים. וכן ויברא אלוקים את האדם בצלמו. וכן מה שתקנו קדמונינו בכל ברכות הנהנין בורא פרי האדמה… וזה לשון הזהב של מורי אבא הגאון זצללה"ה: ברא הוא עצם הדבר ואפילו יש מיש…" (גר"א, אדרת אליהו, בראשית א, א)

 

[28] אונקלוס הגר, בתרגומו המפורסם על התורה

[29] רמב"ם, "אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים", אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, תשנ"ה, כרך ב