Photo Credit: "Head" by Petrovich12 © Fotolia 2016

כשל פסיכולוגי: מצרפים מקרים ומאמינים בצירוף

משמעותו של מקרה

אנו חיים בעולם אינסופי אשר מגלם בתוכו חכמה אינסופית. אינסופיותו של היקום היא סיבת ההימצאות בו של מגוון החיים ומורכבותם. בהתבוננות בו בכל רגע נתון אנו עדים למקרים בלי סוף. בשיח דתי קלאסי, להגיד שאירוע מסוים הוא מקרה נתפס כאפיקורסות. רבים תופסים את המושג מקרה כנוגד את מעורבותו של אלוהים. אך בדיוק ההפך הוא הנכון. המקרה והחכמה הם שני צדדים של אותו מטבע. כל מקרה ומקרה נובע מאינסופיותה של חכמתו של היקום, שבו הכל אפשרי בגלל מורכבותו המופלאה והאינסופית. חכמה אינסופית זו במשך מיליארדי שנים הולידה מגוון עצום של הוויות אשר מצד אחד הינם מקרה "לא מתוכנן", אך מצד שני, בגלל הגודל האינסופי של היקום, והחכמה האדירה שנמצאת בכל מרכיב קטן, כמעט הכל באמת אפשרי לקרות, כולל כמובן החיים על פני כדור הארץ שלנו. גם העולם שבו אנו חיים מהווה רק גרגיר קטן של חכמה אינסופית ששופע מהמעיין האינסופי של היקום. זהו באמת פלא עצום שאלוהים ברא עולם שבו ממקרים אקראיים יכול להיווצר כל מה שאנחנו רואים והרבה מעבר.

יש המעלים טענות נגדיות כגון שלא יתכן שמישהו ישפוך דיו על נייר וייווצר סיפור של שייקספיר. טענה זו אולי נשמעת משכנעת במבט ראשון, אך יש בה טעות לוגית, מה גם שהמשל והנמשל לא לגמרי תואמים. ביצירת כדור הארץ לא "נשפך" חומר באופן מיידי ופתאומי כמו במשל, אלא קרו מיליארדי חיבורים ואינטראקציות בין מיליארדי חלקיקים שונים במשך זמן מאוד ארוך אשר יצרו בראש ובראשונה הרבה כוכבי לכת "לא מוצלחים" ובין היתר גם נוצר כדור ארץ "מוצלח" בין אלפי האפשרויות שיכלו לקרות סטטיסטית (גם יתכן מאוד שקיימים עוד כוכבי לכת עם חיים כדוגמת כדור הארץ בגלקסיה שלנו ואחרות.)

אך מה עם מקרים ברמת הפרט? כיצד ניתן להסביר צירופי מקרים ומהו שיוצר את הצירוף? האם הם אכן סימן להשגחה פרטית?

התעלמות מהמתרחש בתת-מודע

במשך אלפי שנות אבולוציה עד העת החדשה, האדם ייחס כל דבר מופלא ולא מובן לכוחות על-טבעיים (ראה בהרחבה כאן). אינסטינקט אבולוציוני זה נמשך אף בימינו למרות התפתחות המדע והטכנולוגיה. אנחנו עדיין נוטים לייחס צירופי מקרים, שנראים במבט ראשון מופלאים, לגורמים וסיבות על-טבעיות, בין היתר כי כך המוח שלנו הורגל לחשוב.

המקרים והאירועים מתרחשים במציאות, אך צירוף המקרים הוא דבר שנעשה בתת-מודע. אנחנו קוראים לזה צירוף מקרים אך לא שמים לב לעובדה שאנחנו אלו שיצרנו את הצירוף עצמו, שאינו אלא אלמנט של הפרשנות שאנחנו נותנים לאותם מקרים.

זה יכול לקרות גם בחיפוש ותקווה לסימן מאלוהים. אם אדם יתפלל לאלוהים לראות סימן לדבר פלוני, כגון סימן שהגיעה העת לפתוח עסק, אז לאחר סיום תפילתו באופן מיידי הוא יתחיל להיות מודע יותר ויחפש את הסימן שאותו הוא קיווה שאלוהים ישלח לו. ואז כאשר הוא יזהה דבר שעושה אצלו אסוציאציה לפתיחת עסק, זה יכול להיות משהו חדש שהוא לא נתקל בו מעולם או אפילו משהו שהוא לא שם לב אליו בעבר, יש סיכוי גבוה שהוא יראה באותו זיהוי את ה"סימן" המיוחל שאלוהים שלח לו. אך כל מה שבאמת קרה כאן הוא שבתת-מודע שלו הוא התחיל לשים לב יותר לדברים הקשורים לבקשתו, שמקודם הוא לא היה בכלל שם לב אליהם.

באופן דומה, כשאדם מפחד ממשהו בצורה אינטנסיבית, הוא יתחיל לשים לב יותר לדבר שהוא מפחד ממנו, ויזהה פתאום דברים הדומים לדבר המפוחד שהוא לא היה מודע אליהם מקודם. דברים שונים פתאום יזכירו לו את נושא הפחד. אך ברור שאותו הדבר שהוא עתה זיהה תמיד היה שם ולא שאיזה כוח נסתר מנסה להפחיד אותו יותר. פשוט בתת-מודע שלו הוא עכשיו עלול לשים לב לדברים כאלו ו"למצוא אותם".

כשל הצלף הבודד

בפסיכולוגיה קיימת סיבה נוספת שמסבירה מדוע אנשים רבים מצרפים מקרים ומאמינים בצירוף שיצרו בעצמם. קוראים לזה כשל הצלף הבודד. זהו כשל לוגי אשר בו אירוע אקראי כלשהו מוצג כלא אקראי. תהליך הכשל קורה כאשר הצופה/פרשן מתעלם משאר האירועים הסמוכים, השקולים מבחינה סטטיסטית בדיוק כמוהו, ובכל זאת מייחס לאותו אירוע סיבה לא אקראית. השם "כשל הצלף הבודד"[1] מקורו בסיפור אודות אדם שיורה על קיר מרוחק, ולאחר שסיים לירות מסמן את המטרה היכן שיש את מקבץ הפגיעות הכי גדול ואז מספר לכולם שהוא צלף. במקרה של הצלף זהו כמובן שקר ועבודה בעיניים, אך אותו הדבר מתרחש בתת-מודע של המוח האנושי. בגלל שהמוח שלנו כל כך מלומד בלמצוא קשרים ודמיון בין דברים, וכן מפני התחושה החיובית שמלווה אותנו כשאנחנו מצליחים לפתור חידה כלשהי, אנו מסוגלים לעיתים לשכנע את עצמנו שקיים תכנון "על-טבעי" למקבץ אירועים. לדוגמא, נחשוב לרגע שבשנת 1983 בארה"ב בחור בשם אדם פוגש עוד בחור בשם אדם. הם מתחילים לשוחח ואז הם מגלים שהם גם אותו גיל ושניהם נולדו בחודש אפריל. לאחר שיחה ממושכת הם נדהמים לגלות שיש להם גם אותם תחומי עניין. בנוסף שניהם אוהבים פיצה והסרט האהוב על שניהם הוא "שכחו אותי בבית". אפשר היה בקלות לחשוב שיש כאן סימן משמים או משהו נשגב. אך לאחר חקירה קצרה, אפשר לגלות שבשנים 1983-1984 השם אדם היה הכי פופולרי בארה"ב מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה[2]. ברגע שנחשפים לפרט המידע הזה כל האירוע מצטייר באור אחר. לכל אחד מאתנו יש בוודאי סיפורים אין ספור כאלה מחייו האישיים.

הבעיה היא שכשאנחנו מתחילים לראות מספר התאמות אנחנו רוצים להאמין שמשהו נשגב קורה. כשחפצים במשמעות, כשרוצים שדברים יסתדרו בשורה, שוכחים מאקראיות. מקבץ האירועים שאתה בחרת לראות מרגיע אותך ואתה שוכח ומתעלם מכל מה שמסביב ומכל הפרטים שלא תאמו לשורה. כמו שהסברנו לעיל, לא קל להודות שאקראיות היא גם תוצר של חכמתה האינסופית של הבריאה. ברוב הפעמים בחיינו אנחנו אשמים בכשל הצלף הבודד, ומעדיפים להתנחם רגעית במשמעות כלשהיא שאנו מייחסים למקרים, גם אם זה לא באמת. לטווח הקרוב זה משמח אותנו להרגיש שקרו כאן השגחה פרטית או סימן משמים. אך אשליה זו יכולה לפעמים גם להזיק בטווח הרחוק אם מחליטים לנהל את החיים ע"פ השערות כאלו במקום ראיות מוצקות. אחת הסיבות שמדענים קודם כל בונים השערה ומיד מנסים לסתור אותה ע"י מחקרים ובדיקות רבות, היא כדי לא ליפול בפח של כשל הצלף הבודד. לדוגמא, בחקר התפשטות מחלת הסרטן בקרב אוכלוסיות מרבים להיזהר עוד יותר לפני שמסיקים מסקנות רק ע"פ מקבצי נתונים שמוכיחים משהו רק לכאורה[3]. לפעמים כשאנשים רואים שבאזור גאוגרפי מסוים יש מקבץ גדול של מקרי סרטן הם מיד נוטים לחשוב שיש איזשהו גורם סביבתי שאחראי למחלה כגון מים או אויר מזוהמים, קרינה גבוהה, וכד'. אך במרבית המקרים אין זה המצב כלל. ראשית, מקבצי נתונים כאלו אכן יכולים לקרות באופן אקראי. שנית, גורמים אחרים יכולים להשפיע על כך שבאזור מסוים יהיו יותר מקרי סרטן. לדוגמא, אנשים קרובים נוטים לגור בקרבת מקום, הרגלי אכילה, עישון ופעילות גופנית באזור מסוים נוטים להיות דומים יחסית ואחרי הכל, אחד מתוך שלושה אנשים יחלו בסרטן במהלך חייהם.

בחזרה לעניין שפתחנו בו, מהי אם כן משמעותו של מקרה אם הוא אכן אקראי? אפשר לומר שבמובן מסוים, מקרים הם כמו רכבות. רכבות שנוסעות ליעדים שונים בדרכים ובזמנים שונים. הן חולפות כל הזמן בתדירות רנדומלית, ורק בעת שאדם בוחר לעלות על אחת מהן ולממש את ה"הזדמנות" או את הפוטנציאל הגלום במקרה כלשהוא, הוא יכול להפוך עבורו ל"סימן", או יותר נכון, לאירוע בעל משמעות. אך זהו האדם עצמו שנותן לאותו אירוע אקראי משמעות, ולא שהסימן הונח בשבילו בכוונה תחילה, או שהרכבת נשלחה לאסוף דווקא אותו.

הערות:

[1] http://youarenotsosmart.com/2010/09/11/the-texas-sharpshooter-fallacy/

 [2] http://lifehacker.com/5854633/how-to-be-your-own-therapist-and-solve-the-more-manageable-problems-in-your-life

[3] http://youarenotsosmart.com/2010/09/11/the-texas-sharpshooter-fallacy/