Photo Credit: Pe'er Barzilai

תורתנו שבכתב איננה בכתב

בימי רבי יהודה הנשיא היה צורך של ממש לכתוב את התורה שבעל פה. עם שלם היוצא לגלות אינו יכול לזכור את כל המשניות הגמרות וספרי ההלכה שנוצרו בע"פ. אך מעולם לא היתה הכוונה שכדי להצליח לקרוא מהתורה שבכתב, צריך לשנן במשך שעות ארוכות בעל פה. חז"ל אמרו, דברים שבכתב אין אתה רשאי לאמרם ע"פ,[1] אך זהו מה שקורה בפועל בכל קריאה בתורה היום… הקריאה מתבצעת עם הסתמכות על שעות של שינון בע"פ מתוך חומש.. שהוא הוא באמת ספר התורה שבכתב. עד הדורות האחרונים בתימן מסופר שילדים לפני גיל בר מצווה כבר ידעו את התורה בע"פ הודות לגירסא דינקותא – שינון בגיל צעיר ויכולת זכרון יעילה הרבה יותר מזמננו שאנו סומכים הרבה פחות על הזכרון ולכן יותר קשה לנו לזכור דברים ארוכים בע"פ.

tikunk

לפנינו תיקון קוראים שבו שני טורים. טור אחד מנוקד ומפוסק וממול, הטקסט כפי שמופיע בספר התורה. אף אחד לא לומד ישירות מהטור השמאלי כי אין ניקוד, אין פיסוק מילים, והכל בליל אחד. רק כהכנה לקריאת התורה, נדרש הקורא לפענח במשך שעות ארוכות את הטור השמאלי ע"י שינון הקריאה בעל פה מהטור הימני! מה, תורה שבכתב בע"פ ???!!! זה אבסורד. אין ספק שספר התורה נועד להיות קריא כדי שיקראו בו וילמדו ממנו. פעם לא היו חומשים ורוב הלומדים בתורה (החכמים) ידעו לקרוא בתורה ללא ניקוד ולכן לא היה צורך להמציא סימני ניקוד (כפי שנראה בהמשך). אך בדורות הבאים ועוד יותר בדורנו, רוב ככל לומדי התורה אינם יכולים ללמוד בו ואף אינם מתאמצים (ובצדק..) ללמוד בו אלא לומדים ישירות מהחומשים המהודרים והמשוכללים.

נכון הוא שרבים מסוגלים לקרוא עברית מודרנית ללא ניקוד, אך זה בגלל שיש סימני פיסוק ויחד עם זאת מילים בעייתיות כתובות בכתיב מלא (כגון שני יודים, שני ווים), וכן לפי ההקשר מבינים את הכתוב. אך בתורה זה לא יכול לעבוד כי אין סימני פיסוק ומילים רבות כתובות בכתיב חסר. כמו כן שפת התורה היא שפה מתומצתת שמצריכה ידע ובקיאות רבה בה כדי להבין מתוך ההקשר ללא ניקוד וסימני פיסוק.

באופן פרדוקסלי, רוב בני אדם אינם יכולים אפילו להרשות לעצמם בכלל לקנות ספר תורה כזה בעקבות המחיר האסטרונומי שלו. בהקשר זה אי אפשר לא לדבר על האבסורדיות במצוות הכנסת ספר תורה בימינו. במשך שנה שלמה, אדם ממנה סופר לכתוב לו ספר תורה בעלות של לא פחות מ80,000 ש"ח, בדרך כלל לעילוי נשמת קרוב משפחה או לרפואה, ואז עורכים סיום כתיבת האותיות ברוב עם, ומלווים את הספר בשירה וריקודים למקום מנוחתו בבית הכנסת יחד עם שאר ספרי התורה שכבר נמצאים שם. ובכך, לכאורה, מקיים אותו אדם שתי מצוות. מצוות כתיבת ספר תורה, ומצוות הכנסת ספר תורה. חז"ל אמנם קבעו שחובה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו או למנות סופר לכתוב עבורו. אך האם הכוונה שאותו הספר יהיה גנוז בארון הקודש? הרי מטרת הכתיבה האישית היא לחבב את אותו הספר בעיניך ובעיקר כדי שתלמד בו כל ימי חייך "והגית בו יומם ולילה"! אם זה לא היה עולה כזה סכום יקר, ורוצים להוסיף הוד והדר לבית הכנסת בתוספת עוד ספר תורה, ניחא. אבל להוציא כזה סכום עתק עבור ספר תורה שהצורך בו מוטל בספק, הופך אותו לכלי למטרות רווח. באותו הכסף אפשר היה לשבת בבית שנה שלמה, לשכוח מטרדות העולם ולעסוק בתורה יומם וליל אשר זו מטרתה, ללמוד בה! לא לגנוז עוד ספר בארון הקודש כדי שיהיו שם שמונה במקום שבעה ספרי תורה. כך כתב הרא"ש, רבי אשר בן יחיאל (1250 – 1327) לפני יותר מ- 700 שנה, והסביר מדוע מצווה זו השתנתה בימיו, קל וחומר בימינו:

"ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו.

אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:" (הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורה א, א.)

הרא"ש כותב "הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם". הוא היה ער לשינוי שחל בימיו אך לא היה לו את האומץ לפסוק שלכתחילה מותר גם לקרוא בהם בקריאת התורה. במבט היסטורי, ספר התורה מעולם לא היה בארון הקודש. לפי פשט הכתוב(בפרשת וילך) רק הלוחות ושירת האזינו[2] היו בו. ספר התורה היה תמיד בידי הכוהנים. אך בסוף ימי הבית השני כשחז"ל התקינו את קריאת התורה בציבור בימים קבועים, הם הכניסו את ספר התורה לארון הקודש בבתי הכנסת החדשים, ומאז הם הפכו את צורתו ל"קדוש" ואסרו על כל שינוי הכי קטן בעיצובו, קל וחומר בנוסחו. אם נסתכל במבט מאקרו על "מרכז הקודש" ביהדות, נראה שבתקופת בתי המקדש הראשון והשני מרכז הקודש היה ארון הקודש – מקום השכינה בבית המקדש, ועל כן דבר אלוהים היה הכי קדוש. בבית שני כבר התחיל המעבר להתקדשותו של ספר התורה והיותו מרכז הקודש. יחד עם זאת ובמקביל, התורה שבעל פה, או ליתר דיוק, האדם (הרבנים) היו בעצמם במרכז, וכל דבריהם נהיו קדושים. מה שקבע את ההלכה מאז לא היה דבר אלוהים, וגם לא מה שכתוב בתורה הקדושה הכתובה, אלא מה הרב אומר כתורה שבעל פה[3].

ספר התורה בצורת מגילה הפסיק להיות קדוש ברגע שהפסקנו ללמוד ממנו ועברנו ללמוד מספרי תורה הכתובים כמצחף/קודקס עם ניקוד וטעמים. צורת ספר התורה אינה קדושה אלא בהתאם לציבור הקוראים ומסוגלותם לקרוא וללמוד ממנה. לכן ספרי התורה בצורת חומשים, המשוכללים בניקוד וטעמים הינם קדושים ואף יותר מספר התורה הגנוז והנעול מאחורי פרוכת בבית הכנסת. קדושה תמיד חלה על מה שהאדם רוצה להקדיש ולתת לו קדושה. אין ספק ביתרונותיו של ספר כרוך על צורת ספר התורה הקדומה, המגילה – הגעה לכל מקום בספר באופן מיידי לעומת המגילה שצריך לגלול דקות ארוכות להגיע ממקום למקום ומקצה לקצה. פיתוחים טכנולוגיים אלו ניתנו לנו על ידי אלוהים לשימושינו ולתועלת לנו[4], ועל כגון זה נאמר "זה אלי ואנוהו" שראוי להשתמש באמצעים הכי טובים לקיום המצוות.

יש להדגיש שחלק מגדולי הפוסקים[5] כבר התירו להשתמש בחומשים לקריאת התורה בציבור ואף בברכה, בדיעבד, כאשר אין ספר תורה כשר. לדעתנו מותר לקרוא בהם אף לכתחילה וכן יש צורך לנקד את ספרי התורה בימינו מהסיבות שידונו בהמשך. אך מדוע לשנות? ראשית, הניקוד כבר הספיק להתקדש ממש כמו הכתב. אנחנו לא חיים בדור שזוכרים בע"פ את הקריאה כמו הדורות הראשונים, ובעלי הקריאה מתמעטים, ואם לא ננקד הדורות הבאים יישארו ללא בעלי קוראים. בנוסף, ההלכה המקורית העדיפה שהעולה לתורה יקרא בעצמו. רק בגלל הטורח והזמן הרב שנצרך כדי לעבור על הפרשה לפני כן ולזכור את הטעמים וניקוד המילים בעל פה, ברוב המקרים החזן קורא עבור העולים לתורה. כפי שהזכרנו, רבים יודעים לקרוא בתורה שבכתב אך לא לקרוא בה בע"פ.

שינוי זה אינו חדשני. ספרי התורה הראשונים נכתבו בכתב עברי, לאחר מכן הכתב האשורי התפתח, נוספו אותיות סופיות, התבצעו שינויי כתיב בנוסח המסורה, וכו' כפי שנראה בהמשך. אם מישהו בימי הביניים היה כותב ספר תורה בכתב עברי הקדום, הרבנים היו פוסלים אותו למרות שכך נכתבו ספרי תורה בימי קדם. דבר זה מראה שכשר ופסול הם מושגים משתנים בכל דור.

בנוסף, מצב קריאת התורה כיום שונה בתכלית ממטרת ומאופי הקריאה בתורה בימי קדם בזמן תקנתה. ספרי תורה היו נדירים ויקרים ולא היו נחלת הכלל כמו בימינו שיש מספר עותקים אינסופיים. קריאת התורה בציבור היתה הזדמנות של כינוס קבוע של הציבור ללמוד תורה, ואִפשר לרבים מעמי הארץ שלא היה להם ספר תורה ו/או שלא ידעו קרוא וכתוב לשמוע תורה. המצב היום שונה בתכלית. כל אחד יכול לקרוא בתורה מתי שירצה והיכן שירצה בחינם ללא קושי כלל. מפני זה, קריאת התורה הפכה היום לטקס יותר מאשר קריאה שימושית ופרקטית. לא רק זה, במקום לשמוע מהקורא בספר העשוי מקלף הנמצא במרכז בית הכנסת, כל הציבור עוקב בספר אישי. הוא כבר לא צריך את בעל הקורא שיקרא בשבילו את התורה כי הוא יכול לקרוא את הכל בעצמו. רבים גם עוקבים אחר הקריאה תוך כדי עיון במפרשים או ספרים אחרים. כל זה מדגיש עד כמה המאמץ והשעות הארוכות שהשקיע בעל הקורא לזכור בע"פ את הקריאה היו לשווא, כי הרי זה נטו בשביל הטקס.

אז מדוע לא ניקדו בעבר? כפי שנראה, בעת העתיקה לא ניקדו בכתב כלל. כמובן שהיו תנועות (קמץ, פתח, חיריק, וכו') אך לא כתבו אותם מעולם ולא היו להם סימנים. הם לא הומצאו עד הרבה אחרי תקופת הגמרא. עד המאה ה7, לא השתמשו בניקוד (וגם לא בטעמי מקרא כתובים). מדוע חכמי המסורה לא חשו צורך להמציא סימני ניקוד וטעמים עד אז? התשובה מורכבת. הסופרים אז כבר ידעו את התורה בע"פ ולא היה צורך גדול בכתיב מלא וניקוד כדי להבין מה כתוב כי הרי הם כבר ידעו מה באמת כתוב בלי שיהיה כתוב.

בעבר רק בודדים ידעו לקרוא בכלל והם הסתדרו עם צורות הכתב שהיו מקובלות על הסופרים של אז. אמנם כאשר יותר ויותר אנשים (כולל פשוטי העם) התחילו ללמוד קרוא וכתוב, נוצר הצורך להקל על הקריאה ועל הזכרון. יחד עם זאת, בעקבות הגלות המרה שפקדה את עמנו חכמי המסורה חששו שמסורות הקריאה ישתכחו במרוצת הדורות ורצו לשמר אותם בכתב. כך עשו באופן דומה גם עמים אחרים,

" השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב." (ויקיפדיה ערך ניקוד – 27/1/2016)

עם זאת, הרבנים שחיו באותו זמן לא רצו לאמץ סימונים אלו בתוך ספר התורה המקודש. הם העדיפו להשאיר את המצב כפי שהיה עד אז ולהכריח את כולם ללמוד בייגע רב בע"פ. אך מדוע? גם אחרי שהומצאו סימני ניקוד(מאה 7-8), היו מסורות שונות ומחלוקות רבות בעניין הניקוד (הבולטות שבהן מסורת בן אשר ומסורת בן נפתלי), ולא באו לידי הכרעה עד המאה ה-10/11. היו גם מחלוקות אחרות כגון כיצד לסמן את הניקוד (מתחת לאותיות (ניקוד טברני – הניקוד שלנו היום) או מעל (ניקוד בבלי)).nbavli

יותר מזה. לפני ששואלים מדוע לא ניקדו ראוי להזכיר שמסורת הכתיב של התורה ושאר כתבי הקודש בקושי היה מוסכם עד תקופת המשנה והתלמוד, ועד שהתקבע לבסוף (פחות או יותר) נוסח המסורה כפי שהיא לפנינו, הרבנים עדיין פחדו לשנות את נוסח הכתיב ולהכריע בה (מה שמסביר את העובדה שעד היום יש 14 הבדלים בכתיב התורה בין ספרי תורה תימניים ושאר העדות[6].) בזמנו של הרמ"ה((ר' מאיר הלוי בן טודרוס אבולעפיה, ספרד, 1244-1170)) היו עוד יותר הבדלים[7], קל וחומר שמסורת ניקוד המילים לא היתה מוסכמת כלל וכלל. לא עלה על דעת הרבנים לכתוב ניקוד אשר מוטל בספק בתוך הקלף המקודש. אם היו כותבים את הניקוד ממש בספר התורה אז זו כביכול "הכרעה סופית" ואולי הרבנים רצו להשאיר את שתי המסורות פתוחות ולא להכריע בעניין בתורה עצמה. ואפילו כאשר מסורת בן אשר התקבעה ונהיתה קדושה אשר כל הרבנים ללא יוצא מן הכלל סמכו את ידיהם עליה, היה כבר "מאוחר" בכדי לשנות את ההרגל בגלות ולנקד את ספרי התורה אחרי שכל דורות הראשונים לא ניקדו, מה גם שהדורות האחרונים כבר שכחו את תהליך התפתחות הניקוד וסיבותיו. נציין בקצרה שעם המצאת הניקוד והטעמים והמעבר לשימוש בחומשים מנוקדים הכתובים כספר מודרני/מצחף[8], הקראים[9] נהגו לקרוא בהם בקריאת התורה בבהכ"נ, ויתכן וההתנגדות מקרב הרבנים התחזקה בעקבות זאת כדי להיבדל מהם.

האזכור הראשון בספרות ההלכתית לכתיבת סימנים בספר תורה מופיע במסכת סופרים (אשר נכתבה לכל הפחות במאה ה-8 בתקופת הגאונים),

"ספר שפסקו או שניקד ראשי הפסוקים לא יקרא בו"[10]

בנוסח אחר: "ספר שפסקו או שעקרו ראשי פסוקים שבו, אל יקרא בו. גלפו, או שעירבבו, את האות, אל יקרא בו."

לא מדובר כאן על ניקוד רגיל (קמץ, פתח, וכו') אלא הכוונה למנהג עתיק לסמן בנקודה (קרי: לנקד) סוף/תחילת פסוק. ישנן שתי דרכים לחלק את הפסוקים. בסימן בדיו, וע"י רווח. "ספר שפסקו" משמעו שהסופר השאיר רווח בין הפסוקים כסימן לחלוקת הפסוקים[11]. איסור זה במסכת סופרים מתייחס לשלב קדום יותר לניקוד האותיות שאנחנו מכירים. השלב של ניקוד האותיות וסימון הטעמים המלא התפתח אחרי המנהג לנקד ולסמן את תחילת הפסוקים.

לגבי צורת הסימון של ראשי/סיום הפסוקים בדיו אנו למדים מספר הלכות קצובות (איטליה, מאה-9) הלכות ספר תורה (הלכה ט),

"ולא יעשה שנים ניקודים בסייום פסוקין ואם עשה אותם יגרור אותם וכשר."

הראבי"ה גם אסר וכתב שלדעתו הטעם לכך היא מפני שבארץ ישראל היו מחלקים את הפסוקים אחרת (וראה בעניין זה הערה 12),

"ולא יעשה שני נקודים בסוף פסוק. ונראה משום דבמערבא פסקי לכמה פסוקי"[12]

אך מסתבר שבהתחלה לא כולם קיבלו איסור זה והמשיכו לנקד. יתכן ודבריו של רבי יצחק אבן גיאת (ספרד, 1038-1089) אשר הובאו בספר שיטה מקובצת (מסכת נדרים דף לז עמוד ב) מתייחסים למנהג זה,

"ושום שכל אלו הפסוקים. שתי טיפות של דיו המפסיקין בין פסוק לפסוק."

וכן כתב רבי אברהם מן ההר (פרובנס, 1300 לערך) בפירושו שם: "הפסוקים – שמפסיקין בין פסוק לפסוק בשתי טיפות דיו"[13]

רב האיי גאון שחי כמעט מאתיים שנה אחרי ניסוח האיסור לראשונה, נשאל אם מותר לקרוא בספר תורה מנוקד. לפני שנראה את תשובתו יש להתבונן בעובדה שעצם השאלה מעיד שהיו קיימים עדיין ספרי תורה מנוקדים (חלקית או באופן מלא). בתשובתו הוא מסתמך על המקור שראינו לעיל במסכת סופרים(בשינויי לשון) וכותב,

"בריתא דהלכות סופרים הכי תנא בה כלשון הזה, "ס"ת המנוקד אין קורין בו בציבור, ואעפ"י שגרר נקודות שבו." והואיל וכך אם עלה מעלין אחר וקורין בו ואעפ"י שקראו בו בשבת או ביו"ט כהן ולוי וישראל מתחילי' אחרים וקורין. וטעם הדבר, שכך כתב משה לישראל את התורה שאינה מנוקדת בא וראה שהרי דברים שנקראים חילוף מה שכתובי' כגון ישגלנה וכיוצא בהן אין כותבין אלא את המסורת אבל מקרא אין נכתב"[14]

במסכת סופרים לא ניתן טעם לאיסור אך רב האיי גאון סובר שהטעם הוא 1. מפני שמשה כתב את התורה ללא ניקוד. (אין זה באמת מסביר את האיסור כי לא היה דבר כזה "ניקוד" עד זמנו של מסכת סופרים.) 2. רב האיי מביא ראיה ממילים בודדות בתורה שאנו מחליפים במילה אחרת כגון ישגלנה/ישכבנה. ישנם כעשרים כתיב/קרי משמעותיים כאלה בתורה שלפנינו אשר נקראים אחרת מאשר הם כתובים:

כך כתוב: כך קוראים: כך כתוב: כך קוראים:
יהוה אדני (כמעט בכל מקום) קצוותו קצותיו[15]
יהוה אלהים[16] יקרחה יקרחו[17]
הוצא היצא[18] קריאי קרואי[19]
צביים צבוים[20] קרואי קריאי[21]
וצביים וצבוים[22] ויירש ויורש[23]
ויישם ויושם[24] תנואון תניאון[25]
גיים גוים[26] והיה והיו[27]
צידה ציד[28] מצותו מצותי[29]
יעיש יעוש[30] שפכה שפכו[31]
אסורי אסירי[32] ובעפלים ובטחורים[33]
וילינו וילונו[34] ישגלנה ישכבנה[35]
תלונו תלינו[36] במותי במתי[37]

כדי להבין מדוע לא קוראים את המילים ככתבם בתורה, נעיין קודם בגמרא המתארת כיצד אין חז"ל בקיאים בנוסח התורה המדוייק,

"לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו +ויקרא יא+ דגחון – חציין של אותיות של ס"ת, +ויקרא י+ דרש דרש – חציין של תיבות, +ויקרא יג+ והתגלח – של פסוקים, +תהלים פ+ יכרסמנה חזיר מיער – עי"ן דיער חציין של תהלים, +תהלים עח+ והוא רחום יכפר עון – חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'! בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: +שמות יט+ ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן."[38]

חז"ל אומרים כאן ברמז שלפני הדורות הראשונים עמד נוסח מדוייק יותר של התורה ולכן הם יכלו לספור את אותיותיה, תיבותיה, ופסוקיה. אך בזמנם של האמוראים מסורת נוסח התורה היתה משובשת יותר. נציין כאן בקצרה שבמילים מסויימות בתורה אשר במשך הדורות נפל בהן ספק או מחלוקת היה נהוג בעת העתיקה לציין בנקודה מעל האות או המילה בתור סימן למחיקה. במקורות חז"ל מוזכרים 10 מקומות כאלו בתורה ועד היום נהוג לסמן נקודות אלו בתורה[39]. אך היו הרבה יותר מעשר מקומות. לפי המסורה הבבלית ישנם עוד 41 מילים כאלו בתורה אשר היו מסומנות בנקודה כדי לרמוז על ספק, או מחלוקת בחלוקת הפרשיות הפתוחות והסתומות, כתיבה במילה אחת או בשתי מילים, כתיב/קרי, כתיב מלא/חסר ועוד[40]. לאור מנהג עתיק זה של סימון נקודות, כשהחלה התופעה של ניקוד עבור התנועות ופיסוק הפסוקים, התנגדו הגאונים לכך בכל תוקף בין היתר כדי לא ליצור בלבול נוסף עם הנקודות שכבר היו קיימות בנוסח המסורה.

הרד"ק מרחיב על דברי הגמרא שראינו לעיל, ומקשר את זה גם לשאלה מדוע יש קרי וכתיב במקרא:

"והמלות האלה דכתיב ולא קורין או דקורין ולא כתיבין וכן קרי וכתיב נראה כי בגלות הראשון אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים הנמצאים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם ובמקום שלא השיגם דעתם על הברור כתבו האחד ולא נקדו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים או כתבו אחד מבחוץ ואחד מבפנים"[41]

הסופרים עשו את מירב המאמץ לשמר את מה שיכלו עם כל הספקות והשיבושים במציאות הקשה שהיו צריכים להתמודד איתה.

צורות כתיב הן השלבים המוקדמים ביותר של המושג ניקוד. כתב התורה במשך הדורות הראשונים עבר שינויים בכתיב כדי לעזור לקורא להבדיל בין צורות כתיב שונות[42]. בכל דור פעולת הקריאה נעשתה יותר ויותר "ידידותית למשתמש". נוספו בדורות הראשונים אמות קריאה, אותיות א' ה' ו' י' כדי להבדיל בין מילים דומות כגון אותה/איתה, הוא/היא (ראה המשך). אותיות אלו עזרו להשלים את הכתיב החסר והיו כעין "ניקוד בסיסי" להקל על הקריאה והזכרון, וגם אותיות אלו הפכו לקדושים. אחת הדוגמאות היא המילה היא שנכתבת 188 פעמים בתורה הוא, גם כשמשמעה היא. יוצאים מהכלל הם 11 מקומות בהם כתוב היא. אך בנביאים ובכתובים, 202 פעמים שמשמעות היא היא, נכתבת בצורה רגילה היא. יוצאים מהכלל הם רק 3 מקומות. דבר זה מעיד על שינוי שחל בצורת הכתיבה מהצורה המקורית שהיתה הִוא , שלאחר מכן עברו להשתמש בצורה הִיא.

בחומש: 11 הִיא, 188 הִוא[43]

בנ"ך: 202 הִיא, 3 הִוא[44]

בנוסף 5 מקומות בתנ"ך[45] כתוב היא וצריך לומר הוּא: (את זה אפשר להניח שהיתה טעות כתיב)

סביר להניח ש11 הפעמים שכתוב בתורה הִיא כצורתה המאוחרת, הינם תוצאה של תיקון סופר מסויים. השערה זו מסתברת גם ע"פ הגמרא הבאה:

"שלשה ספרים מצאו בעזרה ספר מעוני וספר זעטוטי וספר היא… באחד מצאו כתוב תשע היא[כלומר ט' פעמים כתוב היא] ובשנים כתוב אחת עשרה היא[יא' פעמים כתוב היא] וקיימו שנים וביטלו אחד "[46]

בספר התורה השלישי שביטלו, היה מופיע הצורה "היא" פחות פעמים, אך חז"ל הלכו אחר הרוב בגלל הספק ולכן נשארה לנו הגירסא עם יא' פעמים "היא". לאור זאת שאמות הקריאה התקדשו בתוך התורה, נשאלת השאלה מדוע סימני ניקוד המבדילים לדוגמא בין תֹאכָל/תֵאָכֵל אֹתָה/אִתָה לא הפכו לקדושים וראויים להיכתב בתורה?

לכן, טעמו השני של רב האיי גאון שראינו לעיל לאי ניקוד ספר התורה גם אינו ראייה. הוא ניסה להוכיח מן היוצאים מן הכלל על הכלל. אך לאמיתו של דבר, הסיבה שלא מחקו את המילה ישגלנה וכתבו בתורה ישכבנה היא כי בדורות המאוחרים כבר לא רצו לגעת ולשנות את נוסח המסורה כפי שכן עשו הדורות הראשונים. מה שבעצם רב האיי גאון אומר כאן הוא, תיראו..אפילו את מה שצריך לשנות בנוסח הכתיב כמו היא/הוא, ישגלנה/ישכבנה וכו', אנו לא משנים ולא מעיזים לגעת (יותר) בכתב התורה. אם היינו יכולים לשנות את הכתוב בתורה היינו עושים זאת. מסיבות היסטוריות ופוליטיות/חברתיות, בתחילת ימי הבית השני עזרא ובית דינו ערכו באופן סופי את התורה הכתובה והנחילו אותה לעם. מאז, התורה הכתובה חדלה להיות נחלתם של בודדים יחידים היושבים במקדש. ברגע שהתורה הכתובה כבר נמצאת בעותקים רבים בעם, כבר אי אפשר לעשות בה שינויים משמעותיים גם אם רוצים. הכל היה בהדרגה. לאחר מכן עוד עשו שינויי כתיב וסידור הטקסט, אך בדורות לאחר מכן ולאחר חרבן הבית נסתם הגולל וחדלו כל שינוי גם הכי קטן. עאכ"ו שבדורות אחרי הגמרא לא העיזו להוסיף ניקוד ופיסוק אשר היה מקבע את אופן הקריאה המקובלת. רב האיי בעצם אומר בין השורות, אין אנו יודעים מהו נוסחו האמיתי של התורה. לכן לא נוגעים בתורה. וחוץ מזה רב האיי גאון רומז, אין אנו הולכים ע"פ מה שכתוב, אלא ע"פ המסורת. עם זאת, תשובתו של רב האיי מעלה ביקורת יותר קשה. אם הולכים ע"פ המסורת, וזאת המסורת, מדוע המסורת אינה כתובה? מדוע מה שכתוב בקובץ הכי קדוש ביהדות סותר את המסורת?

בתשובה המיוחסת לרב נטרונאי גאון נאמר שטעם האיסור לנקד הוא מפני איסור אחר, "בל תוסיף":

"וששאלתם אם אסור לנקוד ספר תורה. ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד. ולא ניתן ניקוד בסיני כי החכמים ציינוהו לסימן ואסור לנו להוסיף מדעתינו. פן נעבור בבל תוסיף. לפיכך אין נוקדין ספר תורה. ואף על פי שניתנו פסוקי טעמי' ונגינות הקרייה מסיני במסורת. (נחמיה ה) כדכת' ושום שכל וגו'. על פה נאמרו. ולא בסימני נקידה בספר: וכן אתה דן למגילת אסתר. שמדמינו לה לדין שירטוט כאמיתה של תורה. במגיל' נקראת. והוא הדין לכל דיני מזוזה. ת'." (מחזור ויטרי סימן קכ)

במאמר "דרישת אלוהים ודרישת פסוקים" הארכנו להוכיח שאיסור בל תוסיף היה מכוון לעם ולא לחכמים (ורק במצוות התורה וודאי שלא ביחס לניקוד או נוסח התורה), לכן אין לתשובתו של רב נטרונאי על מה להישען. הפוסקים בדורות שאחרי, הרשב"א[47], רבינו בחיי[48] ועוד הסתמכו כולם על טעמים רופפים אלו ואחרים. אחת הסיבות שהם נתנו הוא שאם מנקדים את ספר התורה אז מאבדים מסורות קריאה אחרות ופרשנויות אחרות, מה שמכונה בפי חז"ל "אם למסורת". אך עצם כתיבת הניקוד אינו מונע זאת, והדורש יכול עדיין לדרוש את התורה ע"פ כתיב המילה. סימני הניקוד הם שם רק להודיע לקורא כיצד עליו לקרוא את המילה, ואם רצונו לדרוש את המילה אחרת אין מי שימנע ממנו לעשות זאת. אדרבה, אם צריך שיישאר אופציה של "אם למסורת" אז גם בחומשים היה צריך שיהיה אסור לנקד.

חוץ מזה, הגדרת הפוסקים שספר התורה צריך להיות, "כנתינתו מסיני" מעלה קושיות חזקות על הנעשה בעבר. הרי ידוע שספר התורה שבידינו אינו כנתינתו מסיני כלל וכלל. חוץ מתוכן התורה שניתנה ע"י הנביאים בהדרגה ובהתפתחות שנמשכה מאות שנים (ראה בהרחבה במאמר "מי כתב את התורה"), הזכרנו מקודם את הוספת אמות קריאה אהו"י, והכרעות מאוחרות בכתיב המילים בנוסח המסורה. אך היו שינויים הרבה יותר משמעותיים. התורה נכתבה בכתב עברי הקדום. כך מוזכר אפילו באחת הדעות בגמרא[49] ומוכח מאין-ספור עדויות ארכיאולוגיות שבזמן בית ראשון לא היה שימוש כלל בכתב אשורית עדיין (הכתב שלנו).

Photo Credit: Tamar Hayardeni
Photo Credit: Tamar Hayardeni

במעבר לכתב אשורית נוספו גם אותיות סופיות, םןץףך, אשר לא היו קיימות בכתב העברי הקדום כפי שמספרת הגמרא,

            "ואמר רבי ירמיה ואיתימא[יש אומרים] רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים[נביאים] אמרום."[50]

כמו כן כתב אשורית עבר הרבה גלגולים עד שהגיע לצורתו בימינו. באותיות ה' וק' התבצע שינוי מאוד משמעותי מצורת כתיבתן בעת העתיקה. האות ה' היתה דומה מאוד לאות ח' בכך שכמו באות ק' הקדומה הרגל השמאלית היתה נוגעת בגג האות.koof

במרוצת הדורות והשיבושים בגלות, השתכחו מסורות שונות ונוצרו מסורות חדשות ע"פ שילוב של פרשנויות חדשות למקורות קדומים[51] כגון ספר תגין ומסכת סופרים, יחד עם מגמת הפוסקים בכל עדה לאחד את מנהגיה. עד היום קיימים הבדלים קטנים אך משמעותיים בין העדות השונות בצורת כתיבת האותיות. הסוגים העיקריים הם כתב בית יוסף (מנהג האשכנזים-ליטאים), כתב האר"י (מנהג החסידים[52]), כתב חב"ד (האדמו"ר הזקן), וכתב ספרדי (מנהג עדות המזרח) אשר מכונה גם "וועליש" או כתב "מור וקציעה" כשם הספר בו הוא מתואר, וכתב תימני. בתימן, עד הדורות האחרונים, היו נוהגים לכתוב חלק מהאותיות בספרי תורה, תפילין ומזוזות ע"פ המסורת הקדומה. כך מעיד רבי יוסף קורח זצ"ל:

"באמת שכן הוא, שרוב ספרי הקדש וספרי תורה העתיקים בתימן רגלי הקופין שלהן דבוקין לגגותיהן, וכמו כן יודי האלפין דבוקין לגופן. ואני קבלתי מר' אבא מרי זצ"ל שכך היתה קבלת צורת הכתב בדורות הקדמונים ראשונים דראשונים, ולדעתו ז"ל שאין מה לפסול אותם. די לנו להכשיר זה וזה."[53]

אך גם התימנים היום כותבים את האותיות הללו כמו שאר העדות כדי לא להרבות במחלוקת. כך מזכיר גדול פוסקי תימן מהרי"ץ לפני יותר מ200 שנה,

"ומזמן אחרון שפרו הסופרים הכתב בכדי לאפוקי נפשי[ן] מפלוגתא[להוציא עצמם ממחלוקת] ולהכשיר הס"ת אלבא דכ"ע[ולהכשיר את ספרי התורה לפי דעתם של רוב ישראל] " (ר"ש יצחק הלוי, הערה א', תשובות מהרי"ץ חלק א' סימן ק')

שינויים אלו מעידים שספר התורה שבידינו רחוק מלהיקרא "כנתינתו מסיני". טעם נוסף שמובא בפוסקים הוא ש"ניקוד זה חלק מהתושב"ע ולכן אסור לכותבו". אך גם זו אינה טענה. הניקוד אמנם היה בע"פ עד אז, אך הוא חלק אינטגרלי מהתורה שבכתב. בנוסף, טענה זו אינה עומדת במבחן מסורת האותיות המשונות שבתורה. עד המאה ה-16, סופרי סת"ם היו כותבים בספר התורה חלק מהאותיות עם תגין שונים ובצורות אחרות כדי לרמוז על אגדות והלכות ומסורות שנמסרו בעל פה. כך כותב הרמב"ם בהלכות ספר תורה,

"ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש, ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה."[54]

peh

היו הרבה מאוד אותיות כאלו כגון פ' לפופה ואותיות עקומות ובגדלים שונים. לדוגמא, הגמרא כותבת שאות ו' מסוימת בתורה קטיעה(חצויה), אך בספרי התורה שלנו היום היא אינה קטיעה,

"בעל מום דעבודתו פסולה מנלן[מהיכן אנו לומדים שכהן בעל מום עבודתו פסולה] אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא[כתוב במקרא] (במדבר כה) 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום', כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והא שלום כתיב אמר רב נחמן וי"ו דשלום קטיעה היא"[55]

בימינו נשארו רק מעט מאוד מהאותיות הללו כתובות כגון ו' מוגדלת במילה גחון, א' זעירא במילה ויקרא ועוד[56]. דבר זה מוכיח שמעולם לא נמנעו הסופרים לשלב בכתיב ספר התורה גם מסורות שהתבססו על התורה שבעל פה. בעקבות הגלות נשתכחו מסורות אלו ונשתבשו. הרבנים והסופרים בסוף תקופת הראשונים בצפת התנגדו להמשך כתיבת האותיות המשונות הללו בספרי תורה גם בגלל הטעם שכבר לא לומדים מספרי התורה אלא מחומשים ועל כן אין "צורך" ברמזים הללו באותיות, כדבריו של הסופר רבי מאיר מפאדובה,

"ועם כל זה שמעתי וגם ראיתי אני כמה ספרי תורה שבאו מצפת שלא היה בהם שום אות משונה, אכן גזרו שמה זמן ועידן על כל הסופרים כי להבא לא יעשו שום שינוי באותיות ספר תורה, על כי אינם לומדים בספרי תורה"[57]

חכמי צפת רצו לאחד את מנהגי הכתיבה אך עם כל כוונתם הטובה, גזרה זו גרמה בסופו של דבר לאיבוד מסורת שלמה בכתיבת התורה. אילולא אסרו לכתוב ניקוד וטעמים בתורה מההתחלה היינו היום מחזיקים בידינו עותק של ספר תורה הרבה יותר מדוייק. תקדים לרעיון זה כבר היה. בעדה התימנית ב-250 שנים האחרונות לערך[58] התחילו לנקד עם כלי ברזל חלק מטעמי המקרא וניקוד בספר התורה. ר' דוד ב"ר שלמה משרקי (תימן, 1696-1771) הוא הראשון שמזכיר מנהג זה אצל יהודי תימן וכותב שרק מקצת ספרי התורה היו מנוקדים,

"בקצת ס"ת יש שמרשימין במסמר במקום האתנח וסוף פסוק, ואת בציר"י וכל בחול"ם וזה שעושין בראש המסמר גומא ומכין אותו על העור של ס"ת ונעשה מקומו כמו עגולה קטנה, ובה יבין הקורא ושאל השואל אי שפיר לעשות כן לכתחלה או אם יש פקפוק בדבר."[59]

igul

טעם האתנח והסילוק (סוף פסוק) נקראים בחלוקת הטעמים "קיסרים" ונחשבים הטעמים הבסיסיים אשר היודע את מיקומם יכול לקרוא ולנגן את הפסוקים נכון[60]. כיום, הרב נתנאל אלשיך הוא בין הסופרים התימניים היחידים שמנקד באופן חלקי[61] טעמים וניקוד בספרי תורה, אם התבקש לעשות זאת ע"י מזמין הספר. אתנחא מסומנת בנקודה מתחת לתיבה וסוף פסוק בנקודה בין התיבה האחרונה של הפסוק הקודם והתיבה הראשונה של הפסוק הבא. יתכן שחלק מחכמי תימן הגיעו למסקנה שצריך לנקד את ספר התורה אבל ניקוד מלא היה בלתי אפשרי ועל כן הם רק ניקדו את הטעמים הבסיסיים סוף פסוק, אתנחא, וניקוד בסיסי למנוע בלבול בין מילים דומות[62]. הרי אי אפשר לדפוק ולסמן עם כלי ברזל (או בדיו) יותר מדי נקודות בגויל/קלף העדין כי הדבר היה מצריך טורח מרובה מאוד ובסופו של דבר הקלף היה נראה מאוד מסורבל וקשה לקריאה. הרב אלשיך בסוף התאג' (תיקון קוראים) שלו "תורת אבות" (עמ' יב-יג) מנמק את ההיתר בעניין ספרי תורה המנוקדים ומסתמך על כך שהרמב"ם לא התייחס כלל לפסול ולאיסור של ניקוד ספרי תורה וכותב שאף ניקוד בדיו לא פוסל את הספר, "…וא"כ מוכח דלדעת הרמב"ם אין פסול גם אם ניקד בדיו"

דומה שאפשר גם לומר על הנדון דידן, עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. המציאות מעידה שבעלי הקריאה מתמעטים, ולרוב הציבור אין זמן וכח ללמוד שעות ע"ג שעות את הקריאה בע"פ, מה גם שזאת לא היתה הכוונה הראשונית בנתינת תורה בכתב. כך יוכלו כולם לעלות לתורה ולקרוא בעצמם כפי תקנת חז"ל למהדרין.

באופן אירוני, לעומת התורה שבעל פה שאיננה בעל פה יותר כי הותר לכותבה, תורתנו שבכתב איננה בכתב! ראינו את הסיבות הרבות לכך והגורמים ההיסטוריים שהשאירו את הניקוד וטעמי המקרא בחוץ. דנו בשיקולים השונים שניתנו לאיסור זה ועמדנו על חולשתם ועל הסיבות שבגללן יש צורך לעשות שינוי בדורנו ולכלול את הניקוד והטעמים בתורה עצמה (או להשתמש בחומשים לקריאת התורה).

הערות:

[1] תמורה יד:

[2] את התורה עצמה בתחילת פרשת וילך, אין משה מצווה לשים במקום כלשהו. הוא נותן את התורה ללויים ולזקני ישראל, ורק מצווה אותם להקהיל את העם כל שבע שנים ללמד אותם את התורה. בפסקה השנייה ההקשר הוא "שירת האזינו". אותה משה ויהושע מצווים לכתוב, וללמד את בני ישראל שידעו אותה בע"פ "שימה בפיהם". לאחר מכן משה מצווה את הלויים לשים את השירה הזאת(ולא כפי שכתוב לפנינו "ספר התורה") מצד ארון הברית לעֵד. וההמשך מסביר מדוע יש לשים את השירה הזאת לעד ליד ארון הברית, "כי אנכי ידעתי את מריך…ממרים הייתם עם יהוה ואף כי אחרי מותי", גם ההמשך מצביע על כך שמדובר על השירה "את הדברים האלה"…"את דברי השירה הזאת".

[3] בעניין זה, הגמרא אמנם אינה נחשבת באופן פשוט חלק מ"כתבי הקודש", אך אין ספק שלמעשה היא יותר קדושה בעיני רוב רובם של לומדי הישיבות מאשר כתבי הקודש המקוריים (התנ"ך) אשר מונחים בקרן זוית ומעטים הם הלומדים והעוסקים בהם. אי לכך, הגמרות ושאר ספרי הרבנים יותר קדושים היום בכל קנה מידה מאשר התנ"ך.

וראה בהרחבה כאן

[4] ברובד אחר שלא נגענו בו במאמר זה, בעת העתיקה היו לכל היותר שני אמצעים שעליהם היה אפשר לכתוב ספר תורה. פפירוס (קני סוף) ועורות של בהמה. כל שאר האמצעים עץ, אבן וחמר לא התאימו ולא היו נוחים לכתיבה ארוכה בצורת מגילה. לכן כשחז"ל באים ואומרים שזו "הלכה למשה מסיני" לכתוב ספרי תורה על גויל, תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, זה לא שהיו עוד אפשרויות טובות. לא היה קיים במציאות משטח כתיבה יותר טוב ויותר יעיל מעור בהמה או פפירוס. אבל היום יש כל-כך הרבה סוגי נייר יפהפיים ואיכותיים. יש להוסיף, שעד לפני כמה מאות שנים רוב ככול האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב חוץ מאנשים בודדים בעלי מעמד גבוה שהיו נקראים גם סופרים. אך ברור שבימינו הסופר (סת"ם) כבר אינו היחיד בעם שיודע לכתוב.. הדבר מתבקש אם כן, מאחר וכולם היום יודעים לכתוב, שכולנו בגדר "סופרים" ויכולים לכתוב לעצמנו כל מה שלבנו חפץ כולל גם ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אבל מה, נשב שנה שלמה לכתוב ספר תורה? יש פתרון יותר פשוט. גם המדפסת יודעת לכתוב!

[5] ראה לדוגמא שו"ת הרמב"ם סי' רצד

[6] http://www.maharitz.co.il/?CategoryID=300&ArticleID=4136

[7] להלן ציטוט מהמבוא לספרו "מסורת סייג לתורה" (מהדורת ברלין תקכ"א-1761)

"לבך יהגה אימה, איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים… ואם באנו לסמוך על הספרים המוגהים אשר בידינו גם הם נמצאו בהם מחלקות רבות… ואם יאמר אדם לכתוב ס"ת כהלכתו ילקה בחסר ויתר ונמצא מגשש כעור באפלת המחלקות ולא יצליח את דבריו למצוא חפצו"

[8] ספר כרוך הכתוב משני צדדי הקלף

[9] על מנהגי הקראים בעניין ספר תורה מנוקד

-ראה מאמרו של נחמיה אלוני, "ספר התורה והמצחף בקריאת התורה בציבור בעדת הרבנים ובעדת הקראים", בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך כד‎, חוברת ג (עח‎) (ניסן-סיון תשל"ט), pp. 321-334

-ראה גם מאיר בר-אילן, "המעבר ממגילה לקודקס (מצחף), ורישומו בקריאת התורה", סיני, קז (תשנ"א), א עמ' רמב-רנד

[10] ג,ז – להבדלי נוסח בהלכה זו ראה "ספר זכרון אש תמיד", ולך, שלום מאיר בן מרדכי, תש"ס, ירושלים, עמ' כ"ו

[11] ראה פירוש רש"י לתענית כ"ז: ד"ה פוסק.

[12] ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף קמט
ראה גם קידושין ל. – שם מובאת דוגמה של פסוק אחד אשר בארץ ישראל חילקו לשלושה פסוקים נפרדים:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן
בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם
וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:"
(שמות פרק יט פסוק ט)

[13] וכן כתב רבי שמשון בן יצחק מקינון (צרפת, מאה-13), " …אע"ג דאיכא שתי נקודות שהן סוף פסוק " (ספר הכריתות לר"ש מקינון (חלק ה, לשון למודים, שער א, סימן יא))
גם הר"ן פירש כך: "ושום שכל אלו הפסוקים – נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק וקרי להו שום שכל שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים כדאמר פרק קמא דחגיגה (דף ו) נפקא מינה לפסוקי טעמי." (ר"ן מסכת נדרים דף לז עמוד ב)

[14] תשובת רב האיי גאון מכת"י, מופיע בתוך "ספר זכרון אש תמיד", ולך, שלום מאיר בן מרדכי, תש"ס, ירושלים, עמ' כ"ו

[15] שמ' לז, ח; לט, ד

[16] 1.  "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱקֹוִק מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: " (בראשית פרק טו פסוק ב)

  1. "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: " (בראשית פרק טו פסוק ח)
  2. "אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: " (דברים פרק ג פסוק כד)
  3. "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: " (דברים פרק ט פסוק כו)

[17] ויקרא, כא, ה

[18] בר' ח, יז

[19] במדבר א, טז

[20] בר' יד, ב; יד, ח

[21] במדבר כו, ט

[22] דברים כט, כב

[23] במדבר כא, לב

[24] בר' כד, לג

[25] במדבר לב, ז

[26] בר' כה, כג

[27] במדבר לד, ד

[28] בר' כז, ג

[29] דברים ה, י

[30] בר' לו, ה

[31] דברים כא, ז

[32] בר' לט, כ

[33] דברים כח, כז

[34] שמ' טז, ב

[35] דברים כח, ל

[36] שמ' טז, ז; במדבר טז, יא

[37] דברים לב, יג

[38] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד א

[39] רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה ח

[40] ראה מאמרו של ד"ר יוסף עופר, ""הנסתרֹת לה' א-להינו" והמילים בתורה שנקוד עליהן" – http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/netzabim/ofe.html

[41] רד"ק שמואל ב פרק טו פסוק כא
גם המאירי כתב דברים דומים,

"וסיבת המחלוקות הנמצאים בין הספרים הוא, אמנם מה שהתחלנו לבאר שבזמן הגלויות הראשונים אבדו הספרים ונטלטלו החכמים, והבקיאים במקראות ספו תמו, ובהגיע תר אנשי כנסת הגדולה ואמץ השם את לבבם להחזיר התורה לישנה מצאו מחלוקת בין הספרים והלכו בהם אחר הרוב וכמו שאמרו רז"ל במס' סופרים פרק ו', ג' ספרים נמצאו בעזרה באחד מצאו כתוב מעון אלהי קדם ובשנים מצאו כתוב מעונה אלהי קדם קיימו השנים ובטלו את האחד, באחד מצאו כתוב וישלח את זאטוטי בני ישראל ובשנים את נערי בני ישראל וקיימו הב' ובטלו את האחד, וכאשר לא נמצא רוב לדון אחריו קיימו את שנראה להם לקיים לפי דעתם, וכאשר לא השיגה יד שכלם כתבוהו בדרך אחד וקראוהו בדרך אחרת וכתבו הכתוב בפנים והקרי בחוץ, ובמקומות שבמקרא הוסיפו קרי ולא כתיב, וכתיב ולא קרי אלא ששני אלו אינן בתורת משה." (מאירי, בהקדמה לקריית ספר)

[42] כך כותב ברוך שפינוזה בספרו מאמר תיאולוגי מדיני עמ' 112 (הוצאת מאגנס): "זאת דעתי גם על שם הגוף "הוא", כלומר שהאחרונים החליפו וו ביוד כשביקשו לציין מין נקבה; ואילו הקדמונים נהגו להבחין בין מין זכר למין נקבה של שם הגוף הזה בתנועות בלבד."

[43]             א.  בראשית פרשת לך לך פרק יד פסוק ב

ב.  בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ה

ג.  בראשית פרשת וישב פרק לח פסוק כה

ד.  ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק לט

ה.  ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק י

ו.  ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק כא

ז.  ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז פסוק לא

ח.  ויקרא פרשת קדשים פרק כ פסוק יז

ט.  ויקרא פרשת אמר פרק כא פסוק ט

י.  במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יג

יא.  במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יד

[44]             א. מלכים א,יז,טו

ב. ישעיהו ל,לג

ג. איוב לא,יא

[45]             א. מלכים א,יז,טו

ב. תהילים עג,טז

ג. איוב לא,יא

ד. קהלת ה,ח

ה. דברי הימים א,כט,טז

[46] תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ב

[47] "שאלה: ספר מנוקד, אם מותר לברך עליו, אם הוא פסול?

תשובה: נ"ל, דפסוק פסוקים, והנקוד, פוסלן. שאין לנו, אלא כנתינתו מסיני. ובודאי נראה: שאין ס"ת מנוקד. ואם נקד, פסול. שכמה דורשין חכמים, המקרא והמסורת. ואם אתה מנקדו, אין כאן מסורת. ועוד, שנית במסכת סופרים: ספר שנקד ראשי פסוקים שבו, אל יקרא בו. ואף על פי שארז"ל: ויקראו בספר בתורת וגו' ויבינו במקרא; אלו פסוק. לומר: שהיו מקובלים ממשה בסיני, על פה. כמו שאמר: מפורש; זה תרגום. ובודאי, לא היה תרגום, כתוב בספר." (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רלח)

[48] "ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש, וכן אמרו: דמיין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו" (רבינו בחיי דברים פרק ז פסוק ב)

[49] תלמוד בבלי, סנהדרין, כא:

[50] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ב עמוד א

[51] עדה ירדני – "ספר הכתב העברי" 1991, עמ' 236

[52] http://lavlor.blogspot.co.il/2009/02/jewish-fonts-guide-for-different-ktavim.html

[53] ר' יוסף קורח, הערה ב, שו"ת רביד הזהב סימן א'

[54] רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה ח

[55] תלמוד בבלי מסכת קידושין סו:

[56] לדוגמאות נוספות/צילומים והרחבה בנושא ראה מאמר: האותיות המשונות שבתורה | משה רוזנווסר

[57] הובאו דבריו בספר "שלטי הגיבורים" של ר' אברהם ב"ר דוד הרופא פורטולאונה ממנטובה (1542-1612)

[58] ראה דבריו של ר' יצחק רצאבי בשו"ת עולת יצחק סי' קכ"ו

[59] שו"ת רביד הזהב סימן כט

[60] כך מפרש הרב משה אהרן קרויס בתוך קובץ ירושת פליטה, בודפסט 1946, סי' י"ז

[61] בנוסף לאתנחא וסוף פסוק הרב אלשיך מסמן גם זרקא ע"י 2 נקודות באלכסון מעל התיבה, ונקודה אחת במילה כל/כל, היא/הוא, את/את.

[62] ראה הערה 61