איומים איסורים וייסורים: האמת על שכר ועונש

במאמר זה נדון בשני מושגים קשורים. אחד הוא תורת הגמול (שכר ועונש) והשני חיי הנפש ותודעתה לאחר מות הגוף. כדי להקל על הבנת נושא שכר ועונש אנו נחלק את הדיון לגמול לפני המוות, בעולם הזה, וגמול לאחר המוות, בעולם הבא, וליתר דיוק, "חיי הנפש ותודעתה לאחר מות הגוף". אנו נדון בעיקר בדעתו הרציונלית של הרמב"ם כפי שהובאה בספריו השונים, נבחן חלק מהקשיים העולים מתוך דבריו ומתוך כך נבנה עליהם וננסה לעצב דעה משלנו על הנושאים הללו.

חלק א': מדוע אין גמול בעולם הזה

כפי שהזכרנו במאמרים "השפעות על דמיונו המוגבר והדומיננטי של האדם בעולם העתיק" ו"אלוהים המקראי בתודעתם של בני האדם", על פי דבריו של אלברט איישטיין, הפחד היווה בעבר גורם חשוב בהתפתחותן של פעולות דתיות אשר מטרתן היתה לנסות לרצות את אלוהים ולגרום לו לנטות חסד אל האדם ולשמרו מפגעי הטבע. הפחד היווה את ניצני האמונה בשכר על עשיית רצונו של האל, ועונש, על אי עשיית רצונו. מנגנון פסיכולוגי נוסף אשר גורם לאנשים להאמין שיש שכר ועונש על מעשיהם הוא הבנה שגויה של סיבתיות. כאשר אדם עושה מעשה טוב, ולאחר מכן משהו טוב קורה לו הוא יכול לטעות לפרש את אותו מקרה כמתן שכר על המעשה הטוב שעשה. כמו כן כאשר אדם חוטא וזמן קצר לאחר מכן קורה לו משהו רע הוא יטה לחשוב שזה עונש על אותו החטא. אך לאותו אדם יש תפיסה שגויה של סיבתיות (אנו נרחיב על כך במאמר עתידי על השגחה וצירופי מקרים). האמונה בשכר ועונש היא גם תועלת לאדם עצמו. היא מאפשרת לאדם להרגיש שהוא שולט בכוחות הטבע ולא מושלך ביד המקרה. בעת העתיקה אמונה זו נתנה לאדם תחושת בטחון שהוא יכול להשפיע, לדוגמה, על ירידת הגשמים ע"י עשיית מעשים מסוימים והימנעות ממעשים אחרים.

יחד עם הבנה זו, משחר ההיסטוריה בני אדם תמיד תהו ושאלו את שאלת השאלות "מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?", אם אני עושה את כל מה שאלוהים רוצה, מדוע אני סובל, מדוע באים עליי ייסורים? בתנ"ך מוקדש ספר שלם לשאלה זו, ספר איוב. רעיו של איוב אשר באו לבקרו היו משוכנעים שהוא חטא אך בסוף מגלים שהם טעו ואיוב חף מפשע. אז מדוע סבל כל כך? מסקנת הספר היא שאין אנו מבינים את מעשיו של אלוהים. תשובה זו לכאורה לא מספקת. לכן אנו ניגש לשאלה זו מכיוון אחר דרך חקירת עצם שאלת הגמול, האם בכלל יש גמול על המצוות בעולם הזה?

המילים אסור ומותר

תחשבו שנייה על המילה הזאת. אסור. שומעים את הצליל המאיים? במובן הדתי, המילה אסור מורה על קיומו של אוסר (אלוהים או הרב) וקיומו של בן-אדם אשר אסור, כמו אדם אסור באזיקים, כך שלא יכול לבצע את הפעולה הנאסרת עליו. גם המילה מותר משמעה "אתה לא אסור, אתה משוחרר וחופשי". מדוע נוסחו המצוות בלשונות מאיימים כגון אלו? כדי להבין את הרקע החינוכי לכך, אין יותר ראוי מלהקדים במשל המופלא שנתן הרמב"ם על שכר ועונש:

"נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת, וזהו אצל חכמים שלא לשמה[1], כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם. ואסור לאדם השלם שיאמר אם עשיתי אלו הטובות ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם במה יהיה גמולי, לפי שזה כמו שיאמר הנער אם למדתי מה ינתן לי ואומרים לו דבר פלוני לפי שכאשר ראינו חוסר דעתו שאינו מבין ערך הדבר הזה ומבקש לתכלית תכלית, נענה לו לפי ערך סכלותו ענה כסיל כאולתו."[2]

הרמב"ם מתמקד כאן במטרת המצוות ומסכם ש"תכליתם קיומם", "תכלית האמת היא לדעת שהוא אמת". תקוות השכר ואיום העונש הם רק אמצעיים חינוכיים כדי לגרות אדם הנמצא בשלבי השכלה מוקדמים לקיים את המצוות.

בהלכות תשובה הרמב"ם סיכם את דבריו בנידון כך,

"העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה.  אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל."[3]

אך עוד לא הבנו מדוע אלהים לא באמת מעניש את העובר על המצוות ומתגמל את אלו שמקיימים אותן? כידוע, בתי הדין התורניים בעבר היו אוכפים את המצוות בעם ומענישים את העוברים עליהן (עונש מוות, מלקות, ועוד). מדוע אלוהים לא משתמש באותן דרכים של שלטון חוק כדי לאכוף את החוקים שהוא נתן?

ההבדל הוא כזה. עונש הוא איום כדי להכריח מישהו לעשות משהו. אמנם אלוהים (הלא גשמי..) אינו מכריח. הוא גם לא נותן "תמריץ" או שכר אם קיימת את מה שכדאי לקיים (המצוות). אין פרסים או בונוסים. מי שיקיים את החוקים האלוהיים לא יקבל שכר אלא עצם קיום המצווה תהיה לו לתועלת נפשית, ולפי הרמב"ם תוסיף לו לשלמותו האנושית. מי שנותן צדקה הופך לאדם יותר נדיב, וזהו "שכרו". הוא לא יקבל תוספת ריבית משמיים על כך. אצל הרמב"ם אין "עַשֵׂר כדי שתתעשׁר". החוקים האלוהיים מונחים ועומדים כמו חוקי הטבע וכל הרוצה לעבור על חוק טבע יישא כבר בתוצאות הטבועות בטבע. (כמובן שכלל זה לא נאמר על כל המצוות הכתובות בתורה ובדברי חז"ל אך אין כאן המקום לדון בחלוקת המצוות והמנהגים ע"פ רלוונטיות ותועלת). הרעיון הכללי הוא שהחוקים האלוהיים נועדו בעיקר לתיקון החברה האנושית ומי שעובר עליהם יישא כבר בתוצאות הטבועות בטבע. יש להבין את מושג האיסור לא כאיום או ציווי "מלמעלה" אלא כעצה של כדאיות. לא כדאי לעבור על איסורי התורה. ניקח לדוגמא בגידה. אפשר לא לבגוד פשוט כי זה אסור. אך אפשר גם להבין בשכל שמעשה הבגידה, רבות השלכותיו ותוצאותיו. כאשר האדם שם לנגד עיניו את ההשלכות האפשריות של בגידה "חד-פעמית" עם איש או אשה אחרת, הוא גם יפעל אחרת. על כן לא כדאי לעבור על איסור אשת איש לא מפני שהעונש מהתורה על כך הוא מוות אלא מפני הסכנות החברתיות שבדבר. דוגמה נוספת: שקר. זה לא חכם לשקר מפני השחיתות החברתית שהוא גורם. אמירות מועטות של שקר יכולות בקלות להפוך להרגל ואז עולה הסיכוי להיתפס בעתיד. בנוסף, "עונשו" של אדם הרגיל לשקר הוא שלא מאמינים לו גם כאשר הוא דובר אמת. רעיון זה מוכר מהמשל המפורסם "זאב זאב" הנקרא גם "הרועה החומד לצון" (ממשלי איסופוס היווני),

"רועה אחד שהרחיק את עדרו מן הכפר היה נוהג לחמוד לו לצון כזה: היה קורא את תושבי הכפר לעזרה, בצעקו, כי זאבים התנפלו על העדר. פעמיים ושלוש נבהלו האיכרים ובאו במרוצה, אולם חזרו אחר כך בבושת פנים. לבסוף קרה המקרה כי זאבים תקפו באמת את העדר והחלו לעשות בו שמות. קרא הרועה לתושבי הכפר שיבואו לעזרתו אולם הללו שיערו שהוא מהתל בהם כרגיל ולא שמו לבם לקריאתו. התוצאה היתה שאבד לו כל מקנהו. – המשל מלמד כי זה ענשם של בדאים שאין מאמינים להם אף בשעה שאמת בפיהם."[4]

בכך ההימנעות מלשקר הופכת למעשה הנעשה מתוך חכמה, ולא מתוך פחד או יראת העונש. בדוגמאות שהבאנו יש פיתוי מסויים, נקרא לו דבש-(לרמות, לגנוב, לשקר, לבגוד), ויש תוצאה שלילית אפשרית, נקרא לה לענה. ואז השאלה היא כזאת: האם תעדיף לטעום מהדבש עכשיו ולהסתכן בהיתקלות בלענה בעתיד? או האם אתה מסוגל להתאפק ולהעדיף להיות שלם עם העובדה שלא מגיע לך עכשיו לטעום מהדבש? במקרים האלו ה"שכר" על ההימנעות מלשקר ולבגוד הוא אי קבלת ה"עונש" האפשרי, כלומר התוצאות השליליות האפשריות של השקר ומעשה הבגידה.

האיסור כפונקציה של אחריות

אפשר גם לראות את מושג האיסור בהשוואה לאחריותו של ילד לעומת מבוגר. לדוגמא, לילד קטן אנו אומרים שאסור לחצות את הכביש לבד, אסור לשתות אלכוהול, אסור לנהוג, אסור לחתוך עם סכין חדה, וכו'. אך על אדם מבוגר אנו סומכים יותר שהוא ייקח אחריות למעשיו בעצמו. הוא יכול לחצות את הכביש לבד, לשתות אלכוהול במינון, לנהוג בזהירות, להשתמש בסכין חדה בזהירות, וכו'. על ילד פחות סומכים, ולכן אוסרים עליו יותר דברים. אפשר לראות כך רבים מהציוויים שנאמרו בתורה. רוב העם היו אז עמי ארצות חסרי השכלה. התורה התייחסה אליהם כצאן אשר יש להנהיג ולאלף. כיום המצב שונה בתכלית ואנו מבינים מה באמת עומד מאחורי הלשונות המאיימים של "אסור ומותר".

איומים והפחדות

כאמור הדרך להנהיג עמי ארצות (צאן) בעת העתיקה היתה ע"י שימוש באיומים והפחדות. רבים מעונשי התורה נאמרו דרך גוזמא. רד"ק מפרש שכשנאמר בתורה "מות תמות", אין הדבר בהכרח כפשוטו ממש. על הפסוק "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות"[5] מפרש רד"ק כך,

"ויש לפרש כי המיתה היא הקללה שקללוהו כי הרע הוא המות, והטוב הוא החיים. וידיעת הטוב והרע פירשו המפרשים ידיעת המשגל כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל, וטוב הוא המותר, ורע הוא האסור, ואדם הראשון מלא דעת היה להבחין בין טוב לרע אלא שלא היתה בו תאות המשגל, והראיה כי אחר שאכלו אמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם."[6]

אלוהים ניסח את האיסור לאדם וחוה בלשון המפחידה "מות תמות", כדי שהם יתרחקו ולא יתקרבו לאכול מן העץ. ממש כמו שאחד אומר לשני "אני אהרוג אותך!" כאשר הוא לא באמת מתכוון לכך. אלוהים לא התכוון שאדם וחוה ימותו באכלם מן העץ אלא שאכילה זו יכלה להוביל לדברים שליליים. פשט הסיפור מוכיח זאת כי הרי לבסוף אדם וחוה גורשו מגן עדן אבל לא מתו. חז"ל השתמשו באותה שיטה והגדילו את חומרת העבירות ותיאור העונשים המחכים לרשעים. הריב"ש[7], רבי יצחק ברפת, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14 כתב, "…אלא שדרך חז"ל להפליג בהגדלת העוונות למען ישמור אדם מהכשל בהן"[8]. הרמב"ם כתב שחז"ל הרבו להפחיד את העם בתיאור העונשים על הרהורי עבירה וכד' כדי להרחיק את העם מתאוות בהמיות שהם ראו בעין שלילית,

"וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת, ומוציא שכבת זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור, אבל לא חייבו מלקות בשום דבר מסוג זה."[9]

במאמר "השימוש בשקר חינוכי בדברי חז"ל", הזכרנו את דבריו של הרב צבי הירש חיות[10] אשר הביא דוגמאות רבות בהן חז"ל השתמשו בלשון גוזמא ואיימו והפחידו את העם כדי שהם יתרחקו מאוד מעבירות וישתדלו לקיים את המצוות,

"ויארך הדיבור כאן להראות כל הפרטים אשר האריכו חז"ל, בהפלגות יתירות מגְנות המדות הרעות, ועשו זאת בהשכל ובתבונה, למען ישמעו העם ויראו ולא יוסיפון להכשל בהם. וכן במה שהגדילו לשבח עושי מצוות גמילות חסדים ובקור חולים בכל מיני פאר והדר, גם כן מסיבה להתעורר כדי לעורר העם על זה ולהדריך אותם במסילה ישרה, וזה דרך מסולל ונאות להם ולכל מורי הדור להורות להעם המעשה אשר יעשון, על ידי שמציגים לנוכח עיניהם המקרים הרעים אשר יכולים להסתבב על ידי התרשלות במדות אלו."[11]

"והפליגו לדבר בגנות לשון הרע עד שאמרו בירושלמי פרק ראשון דפאה (הלכה א), דנחשב כאילו עבר על שלש עבירות היותר חמורות, היינו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומובא גם כן ברמב"ם מהלכות דיעות (ז, ג "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"). ובירושלמי ריש פרק ב דחגיגה (הלכה א) אמרו "המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". והפליגו לגַנוֹת מדת החנופה, שאמרו שעל ידי זה גורם שמביא 'אף' בעולם, ו"עובַּרין במעי אמן מקללין אותו" (סוטה מא:).

והגדילו באיסור הנהנה מצרי עין "כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו" (סוטה לח:). ואמרו גם כן כל שאינו מְלוה את חבירו בדרך "כאילו שופך דמים" (סוטה מו:), ואמרו "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה – אש אוכלתו … כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו – אינו רואה סימן ברכה לעולם … ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם … כל המשייר פתיתים על שלחנו – כאילו עובד עבודה זרה … כל המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה … כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת" (סנהדרין צב.). וכדומה הרבה איומים והפלגות רק להפחיד את העם."[12]

ראינו כיצד מטרת המצוות היא עצם קיומם – "תכליתם, קיומם", ושיש להבין את מושג השכר והעונש כעצה של כדאיות ודרך חינוכית עתיקה לגרום לאדם בכח לקיים את המצוות. אך מה הרמב"ם יאמר על פסוקים בתורה כגון "אם בחוקותי תלכו…ונתתי גשמיכם בעתם", "ואם בחוקותי תמאסו…ונגפתם לפני אויביכם"? האם גם אלו תמריצי שווא והפחדות? להלן נראה את תשובתו של הרמב"ם לשאלה זו ואז נבחן אותה לאור דעותיו האחרות,

" אבל ההבטחות והפכן האמורים בתורה ענינן כמו שאבאר לך, וכך הוא, שהוא אומר לך אם תקיים את המצות הללו אעזרך על קיומן והשלמות בהן, ואסלק מעליך כל המעצורים לפי שאי אפשר לאדם לעבוד [את ה'] לא חולה ולא רעב ולא צמא ולא במצב של מלחמה, ולכן הבטיח בהסרת כל אלה ושיהיו בריאים ושלוים כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. נמצא שאין תכלית התורה שתדשן האדמה ויאריכו ימים ויבריאו הגופות, אלא ייעזרו על קיומה בכל הדברים הללו. וכן אם עברו יהיה עונשם שיבואו עליהם כל אותם המעצורים עד שלא יוכלו לעשות טוב וכמו שאמר תחת אשר לא עבדת את ה' וכו'. וכאשר תתבונן התבוננות נפלאה זו תמצא שהוא כאלו אמר אם עשית מקצת אלו המצות באהבה וחריצות אעזרך על כולם בהסירי מעליך כל העוצרים והמעכבים, ואם הזנחת מהם מקצתם מתוך זלזול אביא עליך מעכבים שיעכבוך מכולם עד שלא תשיג שלמות ולא קיום, וזהו ענין אמרם עליהם השלום שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה." (הקדמה לפרק חלק)

מתוך דבריו כאן עולה קושי גדול. הרי הברכות והקללות (בפרשת בחוקותי וכי תבוא) מופנות בעיקר לכלל ולא לפרט: גשמים/בצורת, שובע/רעב, שלום/מלחמות, בטחון/גלות וכו' ויוצא אז שכולם נענשים יחדיו, הצדיק והרשע. נראה שהרמב"ם לא באמת סבר כפי שכתב אלא השתמש באפולוגטיקה מתוחכמת כדי להסתיר את דעתו האמיתית שאין שכר ועונש על המצוות אלא כל אדם רשאי לבחור בין השגת המושכלות ולקחת חלק בתיקון כלל החברה האנושית, לבין לשקוע בתענוגות העולם הזה ללא רסן. כמו כן, סיבה נוספת לכך שהרמב"ם לא כתב כאן את דעתו האמיתית היא מפני שבמורה הנבוכים הוא הסביר את עניין ההשגחה (שנרחיב עליה במאמר אחר) בכך שאדם מושגח ע"פ רמת הקשר השכלי שלו וידיעתו את בוראו. דעה זו סותרת את פירושו כאן למושג "שכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה". לאור דבריו על ההשגחה האלוהית, אין זה משנה אם פלוני קיים מצווה זו או אחרת אלא מה היתה השפעתה של אותה מצווה על נפשו והאם ע"י המצווה הוא חיזק את הקשר השכלי שלו עם אלוהים. הרמב"ם לא רצה לכתוב בפירוש שאלוהים לא מתגמל ולא מעניש כלל ולכן פירש את מאמר חז"ל "שכר מצווה מצווה" שאלוהים מתגמל אדם שמקיים מצווה בכך שהוא נותן לו שלווה כדי שיוכל לקיים מצוות נוספות. כאמור פירוש זה של הרמב"ם סותר את דעתו לגבי ההשגחה האלוהית. הפירוש היותר הגיוני למאמר חז"ל "שכר מצווה מצווה" הוא שמי שמקיים מצווה ועוד מצווה, מתרגל בעשיית המצוות ועל כן "שכר" המצווה הוא עוד מצווה. המצווה גרמה לו לקיים עוד מצווה, או בלשון אחר, "הוא התחזק". אבל מי שמתרגל לעבור עבירות, "שכרו" יהיה שישקע בעוד ועוד עבירות.

אז אם אין באמת שכר ועונש במובנם הפשוט, מה מקומן של תשובה וסליחה? מדוע מבקשים סליחה, ממי מבקשים, ומי הסולח? כמובן שלא צפויים לך עונשים רבים ומרים אם לא תחזור בתשובה. אלא יש לראות בתשובה הזדמנות לחשבון נפש עצמי, שבו האדם בוחן את יתרונותיו וחסרונותיו, את שאיפותיו ואת מסלולו בחיים, ובוחר את מה לשפר, את מה לנטוש, את מה להמשיך, את מה לתקן, וכו'. אין זמן מיוחד בשנה שמסוגל לתשובה יותר מזמנים אחרים. לא חייבים להמתין כל השנה לחודש תשרי בשביל לערוך חשבון נפש זה. אך חכמינו ידעו שרוב בני אדם אינם מודעים ומתעוררים לזה מעצמם, וע"כ קבעו עשרה ימים בשנה אשר פסגתם יום הכיפורים, כדי להכריח את הרבים לעשות חשבון נפש ולשנות את דרכיהם הרעות. הרמב"ם מזכיר את העניין הזה בדבריו על מטרת תקיעת השופר בראש השנה:

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב[13], רמז יש בו,  כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה."[14]

תהליך הסליחה והכפרה הוא תהליך פנימי שקורה אצל האדם. עיקר התשובה הוא הווידוי שבו האדם מודה ומכיר באחריותו על מעשיו, ההשלכות שלהם, וכן ההכרה שלמרות כל מה שהיה בעבר יש ביכולתו לתקן את מעשיו בעתיד. אלוהים לא סולח לאדם ומוותר לו על עונשו. אין עונשים. האדם הוא זה שסולח לעצמו ע"י שהוא מאמין שאפשר לתקן את העתיד.

אם כן מדוע חז"ל לא אמרו לעם שאין שכר ועונש? התשובה לכך פשוטה להפליא. אי אפשר לומר לעם שאין שכר ועונש כי אז רובם ככולם לא היו מקיימים את המצוות. הרמב"ם בעצמו אומר את זה בהמשך דבריו שראינו לעיל,

"…ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת עניין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק. היאך יאמר לבעל תורה "עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם" לא לירא מעונש מן השי"ת, ולא להנחיל שכר טוב.

זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה. ולכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. …"[15]

את החלק הזה נסיים בדעתו של רבי יעקב בגמרא אשר אמר, "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[16] – אין שכר מצוות בעולם הזה. רבי יעקב סבר שהשכר האמיתי מקבלים רק לאחר המוות בעולם הבא. אך האם הוא צדק? את זה נראה בחלק הבא.

חלק ב': מדוע גם אין גמול לאחר המוות

נקדים ונומר שברור שאף אחד לא באמת יודע מה כן יקרה לאחר המוות, אך, עם זאת, בכל דור אנו יכולים להבין יותר ולשלול את מה שכנראה לא יקרה לאחר המוות. מתוך דברי חז"ל עולה שהצורך באמונה בשכר ועונש בעולם הבא בא בעיקר למלא את החלל של הצדק האלוהי בעולם. בעת העתיקה חשבו ואמרו שבגלל שאלוהים הוא טוב, חייב להתקיים בעולם "צדק אלוהי" ולכן אם לא נעשה צדק כשפלוני היה בחיים, זה חייב להיעשות לאחר שהוא מת, בעולם הבא. אם כל הרשעים היו נענשים וכל הצדיקים היו שמחים ומאושרים מרוב טוב בעודם חיים, היה פחות צורך (אם בכלל) בשאלה האם יש גמול לאחר המוות. כדי לענות על שאלה זו נצטרך קודם כל לחקור ולשאול מהו אותו "עולם הבא" שבו מתבצע הגמול..? נתחיל בעיון קצר באמונות המופיעות במקרא אודות החיים לאחר המוות ואז ניגש לדעתו של הרמב"ם.

עולם הנשמות בתנ"ך: שאול תחתית 

במקרא, מוצאים אנו את האמונה בעולם הנשמות הנמצא בתחתית הארץ ונקרא שאול, שאול תחתית, ושמות נוספים. כל אדם (צדיק ורשע) היה מגיע לשאול לאחר המוות כפי שמוכח מפסוקים רבים כגון,

"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה"[17]

"מִי גֶבֶר יִחְיֶה, וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת;    יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה"[18]

יש גם את הסיפור המפורסם על "העלאת שמואל" מתוך השאול ע"י בעלת האוב בפקודת שאול המלך. מהסיפור לומדים שגם נביא וצדיק כמו שמואל, נמצא לאחר פטירתו בעולם הנשמות שאול. גם יעקב אבינו ידע שאחרי מותו יירד לשאול: "וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם:  כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה"[19] וכן המלך חזקיהו ידע שלשאול יגיע אחרי מותו, "אֲנִי אָמַרְתִּי, בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל; פֻּקַּדְתִּי, יֶתֶר שְׁנוֹתָי…כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר, אֶל-אֲמִתֶּךָ. חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם; אָב לְבָנִים, יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ"[20]

לא ברור מהמקרא בדיוק מה מתרחש שם בשאול לאחר המוות. מצד אחד משמע ש"אין מעשה בשאול" (קהלת) אך מסיפור העלאת שמואל אנו למדים שהאמינו שנפשות המתים כן מתקיימים במצב תודעתי כלשהו.

כרת מול "ויאסף אל עמיו" – גמול עולם הנשמות ע"פ המקרא

גם טיב הגמול בשאול לא לגמרי ברור מתוך המקרא. באופן כללי ישנו מצב חיובי אשר המת "נאסף אל עמו" או אל אבותיו. ולהפך, ישנם כאלה אשר לא זוכים לכך אלא נכרתים "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"[21], כלומר לא זוכים לחזור או להצטרף במותם אל משפחתם ועמם. "ויאסף אל עמיו" מופיע תדיר במקרא (ראה לדוגמא: בראשית כה,ח;כה,יז;לה,כט;מט,כט;במדבר כז,יג; דברי הימים ב פרק לד, כח). לדוגמא אברהם מובטח, "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (בראשית טו,טו) על זה כותב שד"ל,

"ויגוע וימת וגו' : פטירת האדם נקראת דרך כלל מיתה, ותיקרא דרך פרט (כדברי דון יצחק) גויעה – בבחינת הגוף, אסיפה – בבחינת הנפש. ולשוא יתעקש המתעקש להכחיש זה, אחרי שמצאנו ואתה תבא אל אבותיך בשלום (למעלה ט"ו ט"ו ) שהוא נאמר בלא ספק על הנשמה, כי אברהם נקבר רחוק מבני משפחתו. ועיין רש"י למטה מ"ט כ"ט ."

גם רד"ק פירש כך,

"ויאסף אל עמיו – אל בני משפחתו שמתו ואסף אליהם, וזה הלשון נהוג במקרא יהיו האבות צדיקים או רשעים:"[22]

הספורנו כתב,

"נאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו ודומים אליו "[23]

"להאסף" אל האבות או אל העם לא נאמר רק בהקשר של צדיקים. גם על פשוטי העם נאמר, " וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יְקֹוָק וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: " (שופטים פרק ב, י)

המושג "עולם הבא"

מול השאול וה"איסוף" המוזכרים במקרא, בדברי חז"ל והדורות המאוחרים מושגים אלו הוחלפו באמונות אחרות ובמושגים חדשים. באופן כללי מקובל במסורת ישראל שעולם הבא כולל את גן עדן וגיהנום. גן עדן כמקום שכר הצדיקים וגיהנום כמקום עונש הרשעים. (שמות אלו מקורם בתורה ובנביאים אך משמעותם שונה, אם כי יש דמיון בין המשל והנמשל. בתורה, גן עדן זה המקום שבו חי האדם בשלווה לפני שקולל וגורש משם. מקור המילה גי-הינום הוא מגיא בירושלים שהיה שייך למשפחת הינום, או בן-הינום, ובו היו נעשים תועבות וקרבנות אדם למולך. בגלל היותו מקום של שריפה, חושך, ותועבה, נמשל מקום זה לדין הרשעים.)

גם הרמב"ם לא הזכיר כלל את השאול המקראי ושלל מכל וכל את האמונה שהנפש "נאספת" אל אבותיה בעולם הנשמות לאחר המוות. אך שלא כחז"ל ורוב רובם של חכמי ישראל, הרמב"ם הסביר את המושגים גן עדן וגיהנום בשונה לגמרי. את גן עדן וגיהנום הוא ניתק לגמרי מהעולם הבא והחיים לאחר המוות, והסביר (באופן אפולוגטי) שגן עדן הוא מקום משובח בכדור הארץ וגיהנום הוא עונש עתידי שיחול על הרשעים לעתיד לבוא בעולם הזה.

כדי להבין מה הוא העולם הבא לפי הרמב"ם יש להקדים ולהסביר מדוע חז"ל קבעו קריטריונים למי יש חלק לאותו עולם הבא.

מי זוכה לעולם הבא?

חז"ל הם אלו אשר קבעו מי נכנס ומי לא נכנס לחיים בעולם הבא. אך לא כל החכמים הגיעו בכך להסכמה והיו מחלוקות ביניהם, דבר המעיד על כך שלא היתה להם בזה מסורת. חכמים שונים הוסיפו כל אחד איסור אחר אשר העובר עליו אין לו חלק לעולם הבא. כל חכם קבע את הקריטריונים שלו מסיבות חינוכיות והנהגתיות שונות. לדוגמא, במשנה נאמר,

"כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא–שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא).  ואלו שאין להם חלק לעולם הבאהאומר אין תחיית המתים[24], ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס.  רבי עקיבה אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואמר "כל המחלה אשר שמתי במצריים, לא אשים עליך" (שמות טו,כו).  אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותותיו."[25]

ובתוספתא נאמר,

"הוסיפו הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים בתורה וההוגה את השם באותיותיו שאין לו חלק לעולם הבא רבי עקיבה אומר המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא אבא שאול אומר משם ר"ע הלוחש על המכה ואמר (שמות טו) כל המחלה כו' ורוקק אין לו חלק לעולם הבא

ארבעה מלכים ירבעם אחאב אחז מנשה אין להם חלק לעולם הבא ר' אליעזר אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (דברי הימים ב לג) ותפלתו והעתר לו וכל חטאים ומעילות והמקומות אשר בנה בהם במות והעמיד האשרה והפסילים לפני הכנעו הנם כתובים על דברי חוזה מלמד שנעתר לו והביאו לחיי העולם הבא."[26]

חז"ל גם קבעו את מבחן הכניסה של גוי לעולם הבא. לגוי יש חלק לעולם הבא בתנאי שיקיים 7 מצוות בני נח, ובתנאי נוסף שיקיים מצוות אלו מתוך אמונה שאלוהים ציווה עליהן בתורת משה[27].

עצם העובדה שחז"ל יכלו לקבוע למי יש חלק ולמי אין חלק לעולם הבא, תמוהה. האם המפתחות הבלעדיים לעולם הבא נמצאים בידיהם? האם להם הזכות והיכולת לקבוע את מחיר הכניסה לחיים לאחר המוות? אלא ברור שיש מאחורי כל קביעתם בענייני העולם הבא מסר חינוכי ולא אמת מציאותית. אמירותם באו כדי להפחיד את הרשעים ולגרום להם לשנות את דרכם הרעה ולחזור למוטב. גם דברי ר' עקיבא במשנה לעיל שהקורא בספרים החיצוניים (כגון בן סירא) אין לו חלק לעולם הבא הינם דברי מוסר ו"שקר חינוכי" כדי לגרום לעם לקרוא רק בספרי הקודש של התנ"ך. חז"ל בעצמם היו בקיאים בספר בן סירא וציטטו ממנו לא פעם בגמרא. הוראתם היתה לפשוטי העם שנמשלו לצאן אשר יש להדריכם בדרך אחת. בנוסף, אם אמירותם של חז"ל במשנה לעיל היו בשביל לקבוע באמת למי יש חלק לעולם הבא, היה מן הראוי שתהיה איזושהי רשימת עיקרי אמונה (כמו שהגדיר הרמב"ם ועוד חכמים בתקופות מאוחרות יותר), אך אין הדבר כך. שתי קביעות במשנה שם אמנם קשורות לאמונות תיאולוגיות: הכופר בתחיית המתים ותורה מן השמיים, אך קביעות אחרות ברשימה זו לא כל-כך קשורות לתאולוגיה, כגון הלוחש פסוקים כדי לרפא חולים או הקורא בספרים החיצוניים[28]. כל אחת מקביעות אלו משקפת פולמוס נגד נוהג שהיה קיים באותם ימים אצל העם. שלילת התחייה העתידית (לגוף ולנשמה) ושלילת מקורה האלוהי של התורה היו דעתם של הצדוקים[29]. כמו כן קבוצות מיסטיות שונות כגון כתות קומראן וחסידי ישו הראשונים (המכונים מינים) "לחשו על המכה"- השתמשו בפסוקים שונים כדי לרפא חולים[30]. (תודתי לצבי אדמס שהאיר את עיניי במקורות אלו). לכן יש להבין את הביטוי "אין לו חלק לעולם הבא" כגינוי חריף של אותם מעשים ולא כמשפט נחרץ לדון את האדם בשלילת חלקו בעולם הבא.

הרמב"ם אמנם פסק את ההלכות הללו באופן פורמלי בחיבורו "משנה תורה", אך בפיסקה קצרה בפירושו על הנאמר במשנה "ההוגה את השם באותותיו אין לו חלק לעולם הבא" כותב הרמב"ם כך,

"וההוגה את השם באותותיו הוא שיהגה יוד הא ואו הא שהוא שם המפורש. וכבר הזכירו דברים זולת אלה שהעושה אותם אין לו חלק אמרו המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם הבא, והקורא לחברו בכנויו, והמתכבד בקלון חברו.

לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא."[31]

כאן הרמב"ם מתמצת את סודו לגבי העולם הבא. לא כל אדם ולא כל נפש ראויה לחיי העולם הבא ולכן לא כולם זוכים לה. לפי הרמב"ם נפש אשר לא הגיעה לשלמות מסויימת בעולם הזה לא זוכה לחיות לאחר המוות. אך דבריו של הרמב"ם קשים מאוד.

לכאורה הוא מנתק את הקשר בין עצם העבירה על האיסור לבין מה שעומד מאחורי האיסור. בין השורות הרמב"ם אומר כאן שאם הנפש לא הגיעה לשלמות, אע"פ שהיא לא עברה שום עבירה, היא לא תזכה לחיי העולם הבא. כלומר לא המעשה או העבירה היא הקובעת אלא "מעלת הנפש" – אם היא שלמה או איננה שלמה. הרמב"ם כותב במספר מקומות שזוכים לעולם הבא ע"י עשיית המצוות והשגת המושכלות אך מתוך דבריו לעיל משמע שחיי העולם הבא אינם תלויים בהכרח בעשיית המצוות או אי עשייתן אלא רק בצורת הנפש ומעלת השגתה את בוראה. המצוות הם רק אמצעים אשר מעצבים את הנפש. אם המטרה היא השגת המושכלות והכרת הבורא דרך החכמה, אפשר להגיע לכך גם ללא המצוות המעשיות והאיסורים. הרמב"ם בשום מקום אינו מתרץ קושי זה שעולה מתוך דבריו. אם מצווה או עבירה מסוימת לא השפיעה על הנפש והיא עדיין משיגה את הבורא ויודעת אותו, אין אותה מצווה/עבירה מעלה או מורידה מהכניסה לחיי העולם הבא… במילים אחרות המצוות והאיסורים אינם הסיבה או התנאי לזכות לחיי העולם הבא אלא הם רק עזרים ודרכים כדי להביא את הנפש לשלמות, ובוודאי קיימות דרכים אחרות אשר עושות את אותה הפעולה[32].

אז מה קורה בעולם הבא? מה הם חיי הנפש ותודעתה לאחר מות הגוף?

השקפתו של הרמב"ם על אלוהים והיקום השפיעה במישרין על הבנתו את מושג הנפש, התודעה, וחיים לאחר המוות בעולמו של אלוהים. הרמב"ם הושפע מהדעות הפילוסופיות והמדעיות בנות זמנו. השקפתו היא שהעולם הבא אינו נמצא במקום פיזי אחר אלא הוא מצב תודעתי אשר נפש האדם נמצאת בו לאחר הפרידה מהגוף. אך לא רק נפש האדם נמצאת במצב תודעתי זה. כמו פילוסופים אחרים בזמנו הרמב"ם האמין במערכת שלמה של "קשרים תודעתיים" עם אלוהים ביקום. בנוסף לדעתו שהמלאכים אינם ייצורים רוחניים אלא הם כינוי לכוחות הטבע השונים, הוא סבר שגם לכוכבים בשמיים יש תודעה והם בעלי נפש ומשיגים את אלהים ויודעים אותו אפילו יותר מבני אדם! כך הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה,

"כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם, כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים, וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן, ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם. "[33]

מצב התודעתי של הכוכבים ע"פ הרמב"ם דומה למצב התודעתי של האדם בעולם הבא. בהקדמתו לפרק חלק כתב דברים דומים אך ציין שאפשרי הדבר שמעלת האדם לאחר המוות תהיה יותר ממעלת הגרמים השמימיים,

"ואין נכון לנו לפי התורה ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים לומר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אלא יש להם תענוג גדול מאד במה שהשכילו מן הבורא יתהדר ויתרומם, והם על ידי כך בתענוג תמידי בלתי פוסק, ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגים אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהן מה שאנחנו משיגים. וכן אנחנו אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המות…..העולם הבא שבו תשכיל נפשינו מן הבורא בדומה למה שמשכילים הגרמים העליונים או יותר"

כפי שציינו לעיל, לגבי האדם הרמב"ם סבר שהכניסה לעולם הבא תלויה במעלת הנפש ושלמותה, וידיעתה והשגתה את אלוהים וחכמת הטבע. לדעת הרמב"ם, מכיוון שבעולם הבא אין תענוגות גופניים, אם האדם היה שקוע בתענוגות גופניים בעודו חי בגוף, לאחר מותו נפשו תהיה "חסרה" את התשוקה ואת הקשר לאלוהים ואז לא תוכל להשיג אותו. לנפש כזאת כותב הרמב"ם בהלכות תשובה שאין לה חלק לעולם הבא אלא "נכרתת" היא. היא נכרתת מאותה הטובה שהיא השגת אלהים. הרמב"ם הבין את מושג הכרת לא כ"עונש" אלא כתוצאה של המשך בחירתו של האדם. אדם שבחר לחיות חיים של שקיעה בתענוגות גשמיים ימצא את עצמו לאחר המוות במצב תודעתי חסר וריק. אבל מי שעסק כל חייו בהשגת המושכלות ובדברים רוחניים, נפשו תרגיש "בבית" בעולם הבא כאשר ממילא אין תענוגות גופניים.

עם זאת, קיימות סתירות ודעות שונות בתוך דברי הרמב"ם עצמו, דבר המעיד שבתוך תוכו לא היו דברים אלו מוסכמים וברורים. כבר לעיל ראינו שהמלאכים והכוכבים משיגים את אלוהים אע"פ שאין להם בחירה והם בעצמם לא "רצו" בכך. אם כן מדוע לאחר המוות נפשו של האדם וצורתו לא יוכלו להשיג את הבורא ללא קשר למעשיהם בעולם הזה? הרי הרמב"ם מסכים לכך שמה שחטא הוא הגוף אך צורת הנפש היא אלוהית. באופן מפתיע, במקום אחר הרמב"ם שלל את מושג הכרת וכתב שצורת הנפש לא נכרתת לעולם כי מקורה אלוהי, והיא ממשיכה להשיג את אלוהים לאחר מות הגוף,

"אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם, ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא, לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה לא תכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים, הוא שאמר שלמה בחכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה."[34]

הרמב"ם בשום מקום אינו מתרץ סתירות אלו העולות מתוך דבריו. הוא כנראה הסתיר והסווה את התלבטויותיו לגבי מושג הכרת כדי שהמוני העם לא יחשבו לעצמם שאין עונשים כלל ואז יהיו חופשיים לעשות העולה על רוחם שהרי אין זאת דרך חינוכית טובה להנהיג את פשוטי העם כפי שהסברנו לעיל. אך לאמיתו של דבר הרמב"ם לא באמת ידע מה קורה לתודעת האדם לאחר המוות. זאת אחת החידות המסתוריות ביותר שעד ימינו עוד לא פיצחו בני האדם. הרי אם גם הכוכבים הם "בעלי תודעה" ומשיגים את אלוהים, אולי יש עוד דברים בטבע שאלוהים ברא שמשיגים אותו גם. אולי גם בעלי החיים האחרים הם בעלי תודעה ברמה אחרת משל האדם. אולי גם הם משיגים את בוראם במידה כזו או אחרת. לפחות באחד מכתבי הקודש נמצא רעיון זה, ספר קהלת. חז"ל רצו לגנוז את ספר קהלת בגלל הסתירות הרבות שיש בתוכו ומפני דעות לא קונבנציונליות שמובאות בו. במספר מקומות קהלת כותב שאלוהים ישפוט את הצדיק ואת הרשע, אך לעומת זאת הוא כותב מאוד מפורשות שאין הבדל בין אדם ובהמה, צדיק ורשע וחוטא,

"כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן[35] כִּי הַכֹּל הָבֶל:" (קהלת פרק ג, יט)

"הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֶא, הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא: " (קהלת פרק ט, ב)

לפי קהלת "רוח אחד לכל" ו"לכל מקרה אחד". לאדם ולבהמה יש את אותה "רוח". אותה "רוח אלוהים" נמצאת בשניהם יחד. קהלת מתאר את המוות כחזרה אל היסודות, הגוף העשוי מעפר חוזר אל הארץ ”כשהיה" כפי שהיה, והרוח שבה אל האלוהים, "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ:" (קהלת פרק יב, ז) אם נחבר פסוק זה לפסוקים הקודמים לעיל, מובן שאם "רוח אחד לכל" ולבסוף "הרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה", באמת "מותר האדם מן הבהמה אין". גם האדם וגם הבהמה (וגם הכוכבים לפי הרמב"ם) יש להם רוח אלוהים, יש בהם תודעה, וכולם כאחד חלק מהתגלות חכמתה האין-סופית של היקום.

אפשר עוד להרחיב הרבה בנושאים קשורים אך נשאיר זאת להזדמנות אחרת. גם אם קשה להסכים לדברי הרמב"ם בכל פרטיהם (כגון על תודעת הכוכבים…), המסר מתוך דבריו מאוד ברור: אם אתם עדיין שואלים את עצמכם אם יש שכר ועונש על המצוות, פיספסתם את הנקודה. ההבנה האמיתית היא שיש משהו הרבה יותר גבוה ונשגב ביקום כולו…משהו הרבה יותר אציל ומרומם מאשר עיסוק דקדקני בשכר ועונש ובשאלה "מה מגיע לי". וכמו שאמר פעם גדול המדענים,

"אני לא יכול לדמיין אל שמתגמל ומעניש את ברואיו, או שיש לו רצונות מהסוג שאנו מודעים אליו בתוכנו. אדם שישרוד ויחיה אחרי מותו, גם נשגב מבינתי ואיני רוצה בכך. רעיונות כאלה שייכים לפחדים או לאגואיזם האבסורדי של נשמות חלשות."[36] (אלברט איינשטיין)

הערות:

[1] שלא לשמה: לשם מטרה אחרת. לשמה: לשם המטרה המקורית. חז"ל אמרו, "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה."

[2] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א

[3] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה י,ג

[4] שלמה שפאן, "משלי איסופוס", ירושלים, תשכ"א, משל שמ"א. וראה בחז"ל (בבלי סנהדרין פט:)

"קדמו[לאברהם] שטן לדרך, אמר לו: +איוב ד'+ הנסה דבר אליך תלאה… הנה, יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך… כי עתה תבוא אליך ותלא. – אמר לו: +תהלים כ"ו+ אני בתמי אלך. – אמר לו: הלא יראתך כסלתך. – אמר לו: זכר – נא מי הוא נקי אבד. כיון דחזא דלא קא שמיע ליה, אמר ליה: ואלי דבר יגנב, כך שמעתי מאחורי הפרגוד: השה לעולה ואין יצחק לעולה. – אמר לו: כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת – אין שומעין לו."

[5] בראשית ב, יז

[6] פירוש רד"ק שם

[7] רבי יצחק בן ר' ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408)

[8] תשובת הריב"ש, קע"א

[9]  רמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין ז, ד

[10] הרב צבי הירש חיות (מהר"ץ חיות) 1805-1855, חי בגליציה, היה מקורב לתנועת ההשכלה.

[11] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק י"ט.

באותו פרק הוא כותב דברים דומים: "בכל מקום שהִגִּיעַ לחכמינו ז"ל לדבר בגנות המדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה, למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה, אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם, ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן העוונות כאלו."

[12] מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק י"ט

[13] שלא נתפרש טעם המצווה בתורה

[14]משנה תורה הל' תשובה ג, ז(ד)

[15]   פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א.
רבינו בחיי בן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער הביטחון, ד) כתב דברים דומים:

"אבל גמול העולם הבא ועונשו לא פירש מהם הנביא מאומה בספרו בעבור כמה פנים… ומהם שהעם היו מן הסכלות ומעוט ההבנה בעניין שאיננו נעלם ממה שכתוב בתורה, ונהג הבורא עמהם מנהג האב החומל על בנו הקטן, כשהוא רוצה ליסרו בנחת ולאט, כמו שכתוב (הושע יד) כי נער ישראל ואוהבהו. והאב כשרוצה ללמד את בנו בנערותו והחכמות אשר יעלה בהם אל המעלות העליונות, אשר לא יבינם הנער בעת ההיא. ואילו היה מפייס אותו עליהם, ואומר לו סבול יגיעות המוסר והלימוד בעבור שתעלה בהם אל המעלות החמודות, לא היה סובל את זה ולא שומע, מפני שאין מבין אותו. וכאשר ייעדהו על זה במה שהוא ערב לו מיד, ממאכל ומשתה ומלבוש נאה ומרכבת נאה והדומה לזה, ויועידהו במה שיצער אותו מיד מרעב ועירום ומלקות והדומה להם, ויישב דעתו על מה שיבטח עליו מן הראיות והמורגשות והעדויות הגלויות האמיתיות – יקל מעליו לסבול יגיעת המוסר ולשאת טרחו.

וכאשר יגיע לימי הבחרות, ויחזק שכלו, יבין העניין המכוון אליו במוסרו ויכווין אליו, ותמעט בעיניו הערבות אשר היה רץ אליה בתחילת ענייניו, והיה זה לחמלה עליו.

וכן הבורא יתברך יחל עמו והפחידם בגמול ועונש ממהרים, מפני שידע כי העם כאשר יתקנו לעבודה תגל מעליהם סכלותם בגמול העולם ועונשו, ויכוונו בעבודה אליו, ויתנהגו בה עדיו. וכן נאמר בכל מה שבספרים מהגשמת הבורא יתברך."

[16]  בבלי קידושין לט:

[17] קהלת ט,י

[18] תהילים פט, מט

[19] בראשית מב, לח

[20] ישעיהו פרק לח, פסוקים י,יח,יט

[21]  בראשית פרק יז, יד; שמות יב, טו; במדבר יט, כ, ועוד

[22]  רד"ק בראשית פרק כה פסוק ח

[23]  ספורנו בראשית פרק כה פסוק ח

[24] ישנה גירסה במשנה שגורסת, "האומר אין תחיית המתים מן התורה" . כלומר, מי שאינו מאמין שאמונה בתחיית המתים הוא רמוז בתורה, אין לו חלק לעולם הבא. הרמב"ם אמנם גרס ללא התוספת "מן התורה", והוא מודה שאין מקור בתורה שממנו למדים שיש תחיית המתים, אלא הוא לומד זאת מפסוקים שונים בספר דניאל.

רש"י על הגמרא שם (סנהדרין צ.) כותב, "הכי גרסינן האומר אין תחיית המתים מן התורה – שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה, ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא(רמוז בתורה) – כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה – מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא – הלכך כופר גמור הוא"

פירוש זה של רש"י קשה לקבלו. יוצא מדבריו שהרמב"ם כופר הוא. אך לפי הגירסה השנייה שלא גורסת את התוספת "מן התורה", מובנת דעתו של הרמב"ם.

[25] מסכת סנהדרין פרק י,א

[26] תוספתא סנהדרין יב, ה

[27]  רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה יא

"כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם."

[28]  באופן דומה גמרא אחרת (בבלי כתובות קי"א.) קובעת, "מתים שבחוץ לארץ אינם חיים", אך ברור שיש בדברים אלו גוזמה ומשל (ראה דבריו של המהר"ץ חיות לעיל)

[29]  "למחלוקות הפרושים והצדוקים בענייני המקדש וקודשיו", חנוך אלבק, סיני נה, תשכ"ג

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/albeek-4.htm

[30]  ראה עמ' 23 בקישור הבא: סיכום כל ההרצאות של ד"ר דן יפה – "היחסים בין היהודים והנוצרים בתקופת התלמוד"
http://www.biufriends.co.il/wp-content/uploads/2015/07/%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%90%D7%95%D7%AA.pdf

[31] רמב"ם על משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א

[32]  חשוב לציין בהקשר זה שע"פ תפיסתו של הרמב"ם, כאשר אין שכר ועונש במובנם הרגיל, מיד מתבטלת גם האמונה בעילוי נשמות אשר גדולי הראשונים כבר שללו מכל וכל. העולם הזה והעולם הבא בוודאי אינם כמו בנק כדי שיהיה אפשר לעשות העברה בנקאית לנפטר מ"חשבון" של אדם אחר.

רבינו ניסים גאון היה מן הראשונים שכתב במפורש על שלילת "עילוי" נשמות:

"ושכרן של צדיקים שראוי להן על זכיותיהן בעוה"ב, אין דרך לכל היצור ולא לשטן לחסר ממנו כלום כו' וא"א שלא יגיע להם שכרם משלם. וכן מי שמת כשהוא רשע, אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים, כי אותה תפלה אינה מועלת כלום, לפי ששכר הראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצות, ונתאפקו והתחזקו מעבירות, ומי שהלך אחרי תאותו והתעדן בעבירות היאך יתכן שיהיה לו חלק טוב? ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת." (מובא בספר חסידים (סוף סימן תר"ה))

גם רבינו האיי גאון, מאחרוני גאוני בבל, כתב בכמה תשובות על העלאת שכר המת לאחר מותו: (מובא באוצר הגאונים, מסכת חגיגה טו.)

                               וזהו נוסח השאלה שנשאלה לר' האיי גאון:

"אם יכול אדם לזכות אביו או בנו או קרובו או חברו כגון שיש חובות על אותו הנפטר ופורע לבעלי חובות או שנתן צדקה כדי שיזכה אביו או בנו לחיי העולם הבא, מועיל למת כלום אם לאו, ואם זה שנותן החי מממון המת מועיל, או בין כך ובין כך אינו מועיל, יודיענו אדוננו להיכן דעתו נוטה באלו הדברים"

להלן עיקרי הדברים מתשובתו של הגאון:

"פריעת חובות שעל המת מועיל ודאי למת כי החוב עליו הוא…אבל פרעונות שחייב למקום כי עבר על המצוה הרי הוא כשאר עבירות ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בודאי, אבל אם יש צדיק אחר מבקש עליו רחמים בין בנתינת צדקה לעניים אפשר שהקב"ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות…ולזכותו למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לזכותו אין מועילים לו בזאת."

ובתשובה אחרת כותב הוא דברים דומים:

"כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן. ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה, של מעשים טובים שעשה זה, לזה, והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו, כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצוה דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה. אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה."

גם רבי אברהם בן ר' חייא הנשיא, מראשוני רבני ספרד, הלך בעקבות שני הגאונים הנ"ל. (ראה בספרו "הגיון הנפש העצובה", עמ' 32)

[33]  רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה ט

[34]  רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה ט

[35]  למרות שבקהלת ובשאר ספרי המקרא מוזכר שלאדם יש נפש או רוח, בדברי חז"ל ובתקופה יותר מאוחרת בנוסחי התפילה, לא רק שהוחלפה המילה רוח לנשמה, מודגש גם כי יש יתרון לאדם על הבהמה, שלא ככתוב בספר קהלת לעיל,

"כי רוב מעשיהם תהו, וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה, שהיא עתידה לתן דין וחשבון לפני כסא כבודך" (תפילת שחרית, נוסח ספרד)

אך אין יסוד לתוספת זו מן המקרא. כמובן שהאדם נברא בצלם ודמות אלהים, אך אין הכוונה לנשמתו אשר איננה מוזכרת כלל בפסוקים עצמם, אלא לגופו ושכלו המשוכללים. גם הפסוק בתיאור השני של הבריאה (בראשית פרק ב) "ויפח באפיו נשמת חיים" אינו מתייחס ל"תוספת" על נפשו אלא כפי שמתואר בפסוקים, יצירת האדם כלל איסוף חומר מן האדמה, והפחת רוח הנשימה באפיו אשר הפכה אותו ל"נפש חיה". גם שאר בעלי חיים מתוארים כ"נשמת רוח חיים באפיו" בסיפור המבול,

"וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:  כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:  וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:" (בראשית פרק ז, כא-כג)

גם הפסוקים האחרים בתנ"ך אשר משתמשים בכינוי "נשמה" לאדם כגון, "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:" (דברים פרק כ, טז) אינם אומרים שיש לאדם בנוסף לנפש גם נשמה. פסוק זה לעיל בא לומר לא תחייה כל אשר נושם. האדם נקרא לעיתים על שם פעולת הנשימה "נשמת רוחו" אשר ללא פעולה זו האדם מפסיק לחיות ואז אין מה שיחזיק את נפשו בו. אך כמו הבהמה גם האדם הוא "נפש חיה", נפש אשר חי.

 

גם מסיפור החיית בן האלמנה ע"י אליהו רואים שע"פ המקרא יש לאדם נפש, ויכולתו לנשום קרויה נשמה,

" וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה:  וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי:  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ:  וַיִּקְרָא אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ:  וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ:  וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי:" (מלכים א פרק יז, יז-כב)

[36] Albert Einstein, "The World as I See it"
במקום אחר כתב "אלו שהולידו את האמונה שהפרט ממשיך לחיות אחרי המוות, בטח היו אנשים מאוד מסכנים"

(Goldman, Robert N., Einstein's God—Albert Einstein's Quest as a Scientist and as a Jew to Replace a Forsaken God (Joyce Aronson Inc.; Northvale, New Jersy; 1997), p.89.)