Photo Credit: Pe'er Barzilai, based on the Leningrad Codex of the Bible (1008 CE)

דרישת אלוהים ודרישת פסוקים: ההוספה הגרעון והשינוי מול נצחיותה של התורה

זהו מאמר המשך למאמרים "התורה לא ניתנה אלא הושגה" ו"מי כתב את התורה". במאמר זה ניגע במושגים "דרישת אלוהים" ו"דרישת פסוקים", כדי להבין כיצד הנביאים וחז"ל הוסיפו גרעו ושינו במצוות התורה. כמו כן נבין כיצד שינויים אלו לא פוגעים בנצחיותה של התורה אלא להפך, שינויים אלו איפשרו לתורה להישאר נצחית ורלוונטית אז, ושינויים דומים מתבקשים בדורנו כדי שהתורה תישאר נצחית.

הנביאים לא הכירו איסור גרעון/הוספה על המצוות "לא תוסיף ולא תגרע"

בהמשך יתבהר שאיסור "לא תוסף ולא תגרע" היה מכוון לעם ולא לחכמים. בשני המקומות בתורה[1] בהם מופיע, האיסור נאמר לעם בהקשר של איסור עבודה זרה. הדוגמא במופע הראשון של האיסור מתייחס לעוון עבודת בעל פעור שבני ישראל "הוסיפו" ועבדו, והמופע השני בספר דברים מתייחס גם הוא לאיסורי עבודה זרה – להעביר בנו או בתו באש. לא תוסף ולא תגרע בא לומר במילים אחרות: "תעשו רק מה שאלוהים אומר". אלוהים מודיע לנביאיו וכוהניו, והם מורים לעם את דברו. לנביאים ולכוהנים לא היה שום איסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה כפי ראות עיניהם וכפי שעשו לא פעם במשך תקופת בית ראשון ותחילת בית שני. הנביאים לא ראו את כל דברי התורה כפי שהם ללא יוצא מן הכלל נצחיים ועומדים לעד. חלק מהשינויים וההוספות כללו: שינוי גיל גיוס הלויים ע"י דוד, ריכוז הפולחן בירושלים בלבד ע"י חזקיהו, ההשקפה ש"איש בחטאו יומת" של יחזקאל לעומת "פוקד עוון אבות על בנים" המופיעה בעשרת הדברות, הוספת חיוב לדור בסוכות בחג החל בט"ו לחודש השביעי, בחירת כוהנים מיוחסים, הוספת מצוות מחצית השקל בעת מפקד העם, דין פסח שני לטמאים בחודש ניסן, ועוד (לדוגמאות בהרחבה ראה נספח בסוף המאמר הנוכחי)

הוספת מצוות ע"י דרישת אלוהים

בתקופת בית ראשון הנביאים דרשו את אלוהים, כלומר, הם השיגו את דבר ה' והודיעו את הוראתו(תורתו) לעם. המושג לדרוש במקרא פירושו גם לחפש תשובה לשאלה או בעייה וכדומה[2]. הנביאים והכהנים היו אלו שדרשו את ה' כאשר צרה באה על העם, וניסו למצוא את הסיבה לאותה צרה והורו לעם מה לעשות. גם זה היה "תורה" במובן הרחב והמקורי של המילה. (על היחס בין השגה, נבואה ודרישת אלהים ראה מאמר "הנבואה כמצב תודעתי של תקשורת עם האל")

העם היה רגיל לבוא אל משה נביאיהם כדי לקבל תשובות לשאלותיהם, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: "[3] אנו מוצאים בתורה מספר מקרים מפורטים שבהם העם עושה זאת. בתיאור הראשון מסופר על קבוצת אנשים שהיו טמאים ולא יכלו לעשות את חג הפסח בחודש ניסן. הם באים אל משה וטוענים לפניו שלא יתכן שנמנע מהם להקריב את קרבן הפסח לאלוהים,

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:  וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ  וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:  בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:" (במדבר פרק ט, ו-יא)

משה לא עונה להם "כתוב בתורה בחודש ניסן" וזהו. אלא הוא אומר להם להמתין עד שהוא ידרוש את אלוהים ויראה מה אפשר לעשות. אחרי שהוא מבין מאלוהים שהם יכולים להקריב את הקרבן בחודש אייר, הוא מודיע את ההלכה החדשה הזו לכל בני ישראל, והלכה זו נכתבת בסופו של דבר ב"תורה שבכתב". תיאור נוסף הוא בספר ויקרא, אודות דין מקלל שם ה',

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:  וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:  וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ  וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:  וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:  וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:" (ויקרא פרק כד, י-טז)

גם כאן, בדין לכאורה פשוט, עוצרים את המקלל ומחכים למשה לדרוש את אלוהים כדי לדעת מה יהיה גזר דינו של המקלל. מסופר על עוד מקרה כזה אודות בנות צלפחד שרצו לירש את אביהם כי לא היו לו בנים,

"לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק: ס  וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:  וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:" (במדבר פרק כז, א-ח)

גם כאן, משה לא אומר לבנות צלפחד, "תשמעו, כתוב בתורה בנים ולא בנות, לכן אין מה לעשות.. לא תקבלו נחלה." אלא הוא מקשיב להן, והולך לדרוש את דבר אלוהים. גם כאן הלכה חדשה נפסקה ונוספה ל"תורה שבכתב". שלושת הדינים הללו: פסח שני, דין מקלל, ונחלות, מראים שהתורה לא היתה חתומה בימי משה גם לאחר מעמד הר סיני ונתינת התורה. דרך זו להוספת הלכות בתורה נמשכה כל תקופת הנביאים כפי שנראה להלן.

בעת העתיקה כאשר היתה דילמה קשה לאדם, היו לו שתי אפשרויות. לחשוב לבד ולקוות שיהיה טוב, או ללכת לכוהני דת/נביא כדי שיורה לו מה עליו לעשות וכיצד לנהוג (שימו לב לשורשים הוראה/תורה ומנהג). הביקורת הקשה של הנביאים על העם לאורך כל התנ"ך היא בכך שהעם הלך לשירותי הדת של עבודה זרה ולא לאלוהיו של ישראל. הנביא ישעיהו הדגיש זאת: "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים: "[4]. דוגמה מפורסמת היא שאול המלך שנענש על כך שדרש באוב,

"וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ:  וְלֹא דָרַשׁ בַּיקֹוָק וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי: "[5]

רוב העם לא דרש באלוהים בימי שאול ומסופר שזאת גם הסיבה שהארון בנדודיו בימי שמואל נשאר בקרית יערים, כי לא דרשוהו ולא ביקשוהו. השינוי רק החל בימי דויד,

"וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל נָגִיד:  וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ:  וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל:  וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם:  וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים: "[6]

כמו כן בתיאור של העברת ארון הקודש לעיר דוד, מסופר שבראשונה כאשר שמו את הארון על עגלה, לבסוף נגרם אסון ועוזא מת כתוצאה מכך. לאחר מכן דויד דורש את אלוהים שנית ומבין שחייבים לשאת את הארון על כתפי הכוהנים ולא לשאת אותו בעגלה כדי שלא יקרה שוב מצב שהבקר אשר נושאים את העגלה ישמטו ויפילו אותה.

"וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים:  וַיַּעַל דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְקֹוָק יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם:  וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה:  וְדָוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכָל עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת:  וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן כִּידֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶת יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת הָאָרוֹן כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:  וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים:  וַיִּחַר לְדָוִיד כִּי פָרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּא וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּא עַד הַיּוֹם הַזֶּה: "[7]

"וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב:  וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:  כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:  וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: "[8]

בפסוק האחרון לעיל נאמר שהלויים נשאו את הארון בכתפם במוטות כאשר צווה משה, אך פסוק זה נערך מאוחר כי הרי אם פסוק זה היה ב"תורת משה" מימי משה, מדוע דויד נשא את הארון מלכתחילה בעגלה בניגוד לפסוק מפורש בתורה: "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר פרק ז, ט) הרי לא מסופר בפסוקים שדויד ואנשיו שכחו פסוק מפורש.. אלא נאמר "כי לא דרשנוהו כמשפט" – כלומר לא שאלנו באלוהים כיצד עלינו לשאת את ארון הברית. זאת דוגמה אחת מני רבות לכך שהתורה כפי שהיא לפנינו כיום עברה עריכה מאוחרת (ראה בהרחבה במאמר "מי כתב את התורה").

בספר נחמיה ודברי הימים[9] נקרא דויד באותו כינוי כמו משה רבינו "איש האלהים", לא פחות ולא יותר. ספר תהילים מספר שדוד[10] היה דורש תדיר את מצוותיו של אלוהים ומחפש כיצד לעשות רצון בוראו, "וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי: "[11], "לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי: "[12] דוד גם ציווה את בנו שלמה לעשות כך,

"וַיֹּאמֶר לִי שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב:  וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ עַד לְעוֹלָם אִם יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה:  וְעַתָּה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל קְהַל יְקֹוָק וּבְאָזְנֵי אֱלֹהֵינוּ שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד עוֹלָם: פ  וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְקֹוָק וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד:  רְאֵה עַתָּה כִּי יְקֹוָק בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ חֲזַק וַעֲשֵׂה: פ "[13]

יש לשים לב ללשון "שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ". דויד מדגיש שצריך לשמור את הציוויים הקיימים של אלוהים, את מצוותיו שכבר ציווה, ובנוסף להמשיך ולדרוש את אלוהים ואת מצוותיו העתידיות.

כעת נראה עוד דוגמה שממחישה יסוד זה. בימיו של אסא, נאמר על עזריהו הנביא:

"וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים:  וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְקֹוָק עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם: ס  וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה:  וַיָּשָׁב בַּצַּר לוֹ עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבַקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם:  וּבָעִתִּים הָהֵם אֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא כִּי מְהוּמֹת רַבּוֹת עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת:  וְכֻתְּתוּ גוֹי בְּגוֹי וְעִיר בְּעִיר כִּי אֱלֹהִים הֲמָמָם בְּכָל צָרָה:  וְאַתֶּם חִזְקוּ וְאַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם: ס  וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא הִתְחַזַּק וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּמִן הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם יְקֹוָק:  וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַגָּרִים עִמָּהֶם מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן כִּי נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל לָרֹב בִּרְאֹתָם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהָיו עִמּוֹ: פ  וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא:  וַיִּזְבְּחוּ לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים:  וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם:  וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה:  וַיִּשָּׁבְעוּ לַיקֹוָק בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת:  וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח יְקֹוָק לָהֶם מִסָּבִיב: "[14]

כיצד יכול המקרא לומר לנו שימים רבים לישראל "…ללא תורה"? לא מדובר באופן ספציפי על ספר מסויים. מדובר על כך שהתורה, ההוראה והמצווה מקבלים רק אחרי שדורשים את אלוהים. בתחילת ימיו של המלך אסא לא דרשו את אלוהים. רק לאחר ששמע אסא את דבריו של עזריהו הנביא הוא חזר בתשובה וכרת ברית עם העם לדרוש את אלוהים לבדו ולא את אלוהי העמים "וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו:  וַיָּסַר אֶת מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר וְהַבָּמוֹת וַיְשַׁבֵּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדַּע אֶת הָאֲשֵׁרִים:  וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לִדְרוֹשׁ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְלַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה: "[15]

נאמר גם על המלך יהושפט שדרש לאלוהי אביו, ואז נאמר ובמצותיו הלך. כלומר, את מצוותיו ידע רק לאחר שדרש לאלוהי אביו ולא לבעלים:

"וַיְהִי יְקֹוָק עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים:  כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל: "[16]

גם הצלחתו של עוזיהו המלך נבעה מכך שדרש את אלוהים ע"י הנביא ולא כי הוא קיים את מצוותיו של אלוהים הכתובים כולם בספר חתום ומוגדר.

"וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו:  וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת יְקֹוָק הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים: ס  וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים:  וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הערביים הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים:  וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה: "[17]

דגש זה אפשר גם לראות אצל חזקיהו המלך עליו נאמר שפעל מעשית בעבודת בית האלוהים וגם "בתורה ובמצווה לדרוש לאלוהיו":

"וַיַּעַשׂ כָּזֹאת יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל יְהוּדָה וַיַּעַשׂ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו:  וּבְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הֵחֵל בַּעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבַתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה לִדְרֹשׁ לֵאלֹהָיו בְּכָל לְבָבוֹ עָשָׂה וְהִצְלִיחַ: "[18]

התורה(ההוראה) והמצווה(הציווי) ידע חזקיהו רק לאחר שדרש באלוהים. גם על יאשיהו מסופר שבימי ילדותו לא שמר את תורת ישראל, אך כאשר היה בן 16 התחיל לדרוש לאלוהי דוד אביו ורק אז החל ליישם את מצוותיו של אלוהים וטיהר את יהודה וירושלים מעבודה זרה:

"בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם:  וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול:  וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת:  וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם:  וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מזבחותים מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם:  וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בהר בתיהם בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב:  וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם: "[19]

"כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים" (ישעיהו ב,ג; מיכה ד,ב)

משפט זה השגור בפי כולם מתמצת כל מה שאמרנו עד כה. אם התורה כבר היתה כתובה וחתומה ונמצאת בכל בית בישראל, מה פשר הביטוי בלשון הווה "מציון תצא"? אלא, יש לפרש שהתורה(הוראה) תמיד היתה יוצאת מפי הכוהנים והנביאים שפעלו בירושלים. התורה לא היתה חתומה אלא היתה כמו מים שכל הזמן שאבו מהבאר וכמו מעיין המתגבר ואינו פוסק. בתקופת הנביאים, בנוסף למצוות המקובלות עד זמנם, כשרצו לדעת מה לעשות לא אמרו "בואו נראה מה כתוב בתורה" אלא התאמצו לדרוש ולחפש מה אלוהים רוצה מאיתם. עובדי עבודה זרה הלכו לשאול באוב ובידעוני ולדרוש אל המתים, ובישראל דרשו את אלוהים דרך הנביאים והכוהנים ואז קיבלו הוראה וציווי – היא התורה והמצווה.

חז"ל – הוספות ושינויים בדרך חדשה

חשוב להבין שגם התורה שבכתב היתה כעין תורה שבעל פה לפני שהיא נכתבה ונערכה סופית והופצה בעם בידי אנשי כנסת הגדולה בתחילת ימי הבית השני. מה שקרה לתורה שבעל פה של חז"ל קרה קודם לכן גם לתורה שבכתב (חמישה חומשי תורה) – ראה בהרחבה במאמר "קראות חז"לית".

כאמור, בכל דור נביאי וכוהני אותו דור דרשו את אלהים והוסיפו מצוות לקובץ הנקרא "תורה". אך חז"ל לא דרשו את אלהים כפי שעשו קודמיהם. הם עשו זאת בדרך אחרת. מתי ומדוע דרישת אלוהים פסקה? חז"ל המשיכו לשנות לעדכן ולהוסיף בתורה, אך עם הבדל אחד. הם לא קבעו את השינויים שלהם בכתב בתוך קובץ התורה. אך מדוע? העובדה שלא שינו את תוכן התורה שבכתב אינו אומר שלא יכלו לעשות זאת כפי שעשו מנהיגי ישראל בימי הבית הראשון. אלא, מסיבות היסטוריות ופוליטיות/חברתיות, בתחילת ימי הבית השני עזרא ובית דינו ערכו באופן סופי את התורה הכתובה והנחילו אותה לעם. מאז, התורה הכתובה חדלה להיות נחלתם של בודדים יחידים היושבים במקדש. ברגע שהתורה הכתובה כבר נמצאת בעותקים רבים בעם, כבר אי אפשר לעשות בה שינויים משמעותיים גם אם רוצים (חוץ משינויים טכניים כגון תיקוני כתיב, סידור הטקסט וכו'). מעתה, כאשר חז"ל רצו להוסיף מצוות והלכות חדשות הם לימדו את חידושיהם בע"פ והסמיכו אותם לתורה שבכתב ע"י דרישת הפסוקים. הם התאמצו מאוד לעגן את ההלכות החדשות בתוך התורה שבכתב הקיימת אשר כבר היתה מקודשת בעיני העם.

החידוש של חז"ל הוא שהם הפסיקו לייחס את חידושי ההלכה לאלוהים (לדרוש את אלוהים) אלא הם החלו "לדרוש את התורה שבכתב", לייחס ולהצמיד את חידושי ההלכה שלהם לפסוקי התורה הכתובה. כך חז"ל הרוויחו שני דברים: יכולת זכרון של ההלכות החדשות ע"י אסוציאציה לפסוקים הקיימים וכן הפחתת תחושת החידוש אצל העם שכבר קיבל את הקודקס המקודש של התורה שבכתב כקודש קודשים. העם מעתה יכל להאמין שההלכות החדשות בע"פ הן רובד נוסף של התורה הכתובה שנמסרה לחכמים במסורת (גם אם לאמיתו של דבר רוב ההלכות חודשו שלא במסורת…)

בנוסף, חז"ל הפכו ציווי אחר "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"[20] לדלת אחורית שדרכה הכניסו מצוות חדשות רבות ליהדות. כלפי העם הם הצדיקו את מעשיהם על ידי כך שאמרו שהתורה אסרה להוסיף מצווה ולתת לה דין דאורייתא ולומר שאלוהים ציווה עליה, אך להוסיף מצווה כ"דין דרבנן" לא נכלל באיסור "לא תוסיף עליו". העם בעת ההיא לא יכל להבדיל בין תורה כתובה שקדושה ובלתי משתנית לבין חידושים של בני אדם ללא הנימוק הנ"ל של חז"ל. אך כיום לאור המחקר ההשוואתי של דבריהם (ראה נספח) אפשר לראות בבירור שחז"ל הבינו טוב מאוד שהתורה מעולם לא היתה אמורה להיות בלתי משתנית וקפואה. הם ידעו שנצחיותה של התורה היא דווקא בכך שהיא כן משתנית וחייבים להתאימה למציאות בכל דור ודור.

הוראת שעה.. האמנם?

בנוסף לדלת אחורית של "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך" שציינו לעיל ישנו כלל נוסף שמופיע במקורות רבים בדברי חז"ל הנקרא "הוראת שעה" אשר יכול ללמדנו יסוד גדול בהבנת משמעות נצחיותה של התורה. הכלל המנחה הוא שבשורה התחתונה לא עושים מה שכתוב אלא עושים מה שחכם לעשות. חז"ל דרשו את הפסוק "עת לעשות ליהוה, הפרו תורתך"[21] וקבעו שישנם זמנים שבהם חייבים לפעול ולעשות מעשה נועז לשם שמים עד כדי הפרת וביטול מצוה מהתורה לפרק זמן מוגבל ובלתי ידוע. כך מסכם הרמב"ם דין זה במשנה תורה,

"ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה."[22]

במשל שהביא הרמב"ם לדין "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – רופא שחותך ידו/רגלו של חולה כדי להציל אותו, החולה נשאר בסופו של דבר בלי יד/רגל לא לאותה שעה ולא לאותה שנה אלא עד סוף חייו. הוראת שעה אמנם מוגדרת באופן טכני כביטול מצווה "לפי שעה", לזמן קצוב, אך בפועל המציאות מראה שהוראת שעה יכולה להתמשך לאורך מאות ואלפי שנים ללא סימן שהדבר יחזור לקדמותו אלא רק ימשיך כך. דוגמא ידועה היא האיסור לכתוב את התורה שבעל פה. מעניין הוא שחז"ל התירו לכתוב את התורה שבעל פה בימי רבי יהודה הנשיא, ואותה הוראת שעה לא רק שקיימת עדיין, היא הלכה ונתרבתה מדור לדור והיום אין כמעט דבר אחד שנשאר בעל פה. אפילו מה שמכונה "תורת הסוד" מודפס מידי שנה בעשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. כלפי חוץ, כלפי המוני העם שהיו עמי ארצות, נקרא כלל זה "הוראת שעה", אך החכמים ידעו שהמציאות משתנה והדין חייב להשתנות בהתאם. העם לעומת זאת לא היה מסוגל להבין שמצווה הכתובה בתורה הקדושה יכולה להתבטל ביום מן הימים ולכן חז"ל היו חייבים להסוות את השינויים שהם עשו תחת הסברים מתוחכמים, וכמו ש"דברה תורה בלשון בני אדם", באותו אופן "דברו חז"ל בלשון בני אדם".

פתחנו מאמר זה בדיון אודות המושג "דרישת אלוהים" שעשו הנביאים ועברנו ל"דרישת פסוקים" שעשו חז"ל. לאור כל זאת, עולה השאלה הידועה כיצד אנו מברכים על מצוות דרבנן כגון קריאת המגילה, הדלקת נרות חנוכה, הדלקת נר שבת, עירוב תבשילין, ועוד "ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" – היכן אלהים ציוונו זאת? בגמרא נאמר,

"ומאי מברך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר (של) חנוכה. והיכן צונו? מלא תסור. ורב נחמן בר יצחק אמר: +דברים לב+ שאל אביך ויגדך. " (בבלי סוכה מו.)

לכאורה אין התשובה פותרת את הקושיא. הרי אלוהים ציווה אותנו לשמוע לחכמים "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", אך הוא לא ציווה אותנו את המצווה שציוו אותנו חכמים (כגון נר חנוכה)!

אך זו בדיוק הנקודה. במאמרים על נבואה ואלוהים דברנו על כך שאלוהים מתגלה דרכנו דרך חכמתו האינסופית וכמובן דרך החכמים שבכל דור ודור. החובה האנושית היא תמיד לשמוע לחכמים בכל דור אשר יהיו. בתקופת בית ראשון המצווה העליונה היתה לשמוע לחכמים:הנביאים והכוהנים, לכל אשר הורו לעם וכתבו בתורה, וגם לאחר כתיבת וחתימת התורה בימי הבית השני מקור הסמכות נשאר אצל החכמים. נצחיותה של החכמה האלוהית מעולם לא הסתיימה בתורה הכתובה. התורה הכתובה היתה ביטוי כתוב לדבר אלוהים שהתגלה דרך חכמי אותם דורות. אך דבר אלוהים המשיך להתגלות אצל חכמי בית שני ובדורות שלאחריו, אם כי חז"ל היסוו את חידושיהם כך שלא ייחסו לעצמם נבואה או רוח הקודש בדרגת הנביאים אבל בעצם הם כן היו ההמשך הישיר של הנביאים והכוהנים רק עם תוארים אחרים.. (ראה מאמר על הנבואה כאן). דברי חז"ל אמנם מוגדרים הלכתית "דרבנן" עם הקלות מסויימות בספקות וכד', אך חז"ל הדגישו שאין דבריהם פחותי ערך מדברי התורה הכתובה עצמם, ואף יותר חשובים,

"דרש רבא: מאי דכתיב +קהלת י"ב+ ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו'. בני! הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים – כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו – אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ." (בבלי עירובין כא:)

דברי חז"ל יותר חמורים מדברי התורה הכתובה כי הם ה"חכמה האלוהית המעודכנת" של תקופתם. התורה של תקופת בית ראשון היתה רלוונטית ואקטואלית לאותו הדור, התורה של בית שני היתה אקטואלית לאלו שחיו אז, והתורה של חז"ל היתה רלוונטית לתקופת הגלות כי הם עשו את השינויים הנצרכים בתורה כדי להשאיר אותה עדכנית. כפי שאבותינו ואבות אבותינו עשו אז, כך אנו צריכים לעשות היום. המציאות בימינו מעלה שאלות חדשות וצרכים חדשים שמצריכים מאיתנו שוב "לדרוש את אלהים", להשתמש בחכמתנו ושכלנו מכל ההיבטים כדי ליצור הלכות חדשות ולעדכן את התורה כדי שהיא תהיה השתקפות אמיתית של דבר אלוהים בדור הזה.

מנהיגי ישראל לאורך כל הדורות הבינו את "נצחיותה של התורה" בכך שהתורה חייבת להיות אקטואלית ורלוונטית ומותאמת למציאות כל דור ודור. איסור "לא תוסיף ולא תגרע" לא התייחס למנהיגי וחכמי התורה. הוראת אלוהים לחכמים שבכל דור היתה "תוסיפו ותגרעו, תעדכנו ותשנו". זהו הסוד האמיתי של "הוראת שעה" שרשאים החכמים שבכל דור להשתמש בה בחכמה בתבונה ובדעת. לכן דרוש מאיתנו להחזיר עטרה ליושנה, לחדש ימינו כקדם, ולעצב מחדש את תורתנו ואת חיינו דרך "דרישת אלוהים" / דרישת החכמה הבינה והדעת הנטועות בקרבנו, כדי שתורתנו, הלכותינו, ודרך חיינו יהיו באמת "תורת חיים" הקשובה לצרכים ולמציאות המורכבת של הדור שלנו.

נספח א': דוגמאות של הוספות ושינויים במצוות התורה ע"י הנביאים:

המרת הבכורות בשבט לוי

חז"ל אומרים שבתחילה הבכורות היו במקום שבט לוי. אך תורה זאת השתנתה לאחר מעשה חטא העגל ואלוהים בחר בלויים להחליף את הבכורות להיותו השבט הנבחר של אלוהים לעבדו בבית המקדש.

בהקשר זה נציין שהנביא ישעיהו כותב שלעתיד לבוא יהיו גם כוהנים מאומות העולם,

"וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי:  וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם:  וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיקֹוָק בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְקֹוָק:  וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְקֹוָק:  כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְקֹוָק כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם:  וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְקֹוָק:  וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר: " (ישעיהו פרק סו, יח-כד)

שינוי גיל גיוס הלויים

בפסוקים בתורה קיימת סתירה אודות מאיזה גיל הלויים צריכים לשרת במשכן: 1) 25 שנה (במדבר פרק ח, כג-כו) 2) 30 שנה (במדבר פרק ד, א-מט). בכל מקרה, בספר דברי הימים נאמר שדוד שינה את גיל גיוס הלויים מבן 30 ל- 20 שנה,

"אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה:  כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם:  וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ:  כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה:  כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים:  וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה:  וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיקֹוָק וְכֵן לָעָרֶב:  וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק:  וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק: " (דברי הימים א פרק כג, כד-לב(

ריכוז הפולחן בירושלים בלבד

ע"פ דברי רבשקה (שר בממלכת סנחריב מלך אשור) בספר דברי הימים, חזקיהו מלך יהודה ריכז את פולחן עבודת ה' בירושלים וקבע "לפני מזבח אחד תשתחוו"

"הֲלֹא הוּא יְחִזְקִיָּהוּ הֵסִיר אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר לִפְנֵי מִזְבֵּחַ אֶחָד תִּשְׁתַּחֲווּ וְעָלָיו תַּקְטִירוּ: " (דברי הימים ב פרק לב, יב(

ריכוז הפולחן הוא מוטיב שמופיע בספר דברים, האוסר על הקרבת קרבנות לאלוהים מחוץ לבית המקדש בירושלים. רעיון זה עולה רק מספר דברים ולא משאר חומשי התורה. (להרחבה ראה "תהליך זכייתה ופרסומה של ירושלים במסורת")

שינוי דין "פוקד עוון אבות על בנים" המופיע בעשרת הדברות ל"איש בחטאו יומת" ע"י יחזקאל

אצל הנביא יחזקאל (יחזקאל פרק יח, א-לב) מצאנו ששינה את הדין התורני "פוקד עוון אבות על בנים"[23], וקבע ש"איש בחטאו יומת" (דברים פרק כד, טז(. בנוסח התורה שלפנינו כיום נמצאים שני הדינים שכמובן מקורם בשתי תקופות שונות.

הוספת משפטי המלוכה בספר דברים

יתכן מאוד שהפסוקים בספר דברים האוסרים על מלך להרבות סוסים, נשים, כסף וזהב, הוסיפו נביאים אחרים שחיו לאחר זמנו של שלמה המלך, והפיקו לקחים ומסקנות מתוך ימי מלכותו של שלמה והפילוג אחרי מותו בין ממלכת יהודה וישראל.

הוספת מצוות מחצית השקל בעת מפקד העם

נראה ברור שהמצווה לפקוד את העם במחצית השקל (שמות פרק ל, יא-טז) היא מאוחרת לימי דוד המלך, כי אם זה היה כתוב בתורה בימי דוד, לא היה אז ביקורת על דוד ולא היתה מגפה בעם. כמו כן הסיפור לא מזכיר כלל את אי-אסיפת מחצית השקל מהעם אלא עצם המפקד של העם היה אסור כמו שיואב אמר (בנוסח בדברי הימים) "למה יהיה לאשמה לישראל". לכן נראה שבתקופה מאוחרת לדוד כאשר ראו בכל זאת צורך לפקוד את העם, עשו זאת בעזרת נתינת מחצית השקל תרומה לה' כדי שה' יכפר על המפקד ולא יהיה נגף בעם כבימי דוד. ראה: שמואל ב פרק כד, א-כה; דברי הימים א פרק כא, א-ל.

הוספת חיוב לדור בסוכות בחג החל בט"ו לחודש השביעי

ישנן ראיות רבות לכך שבמקור היה החג שנחגג שבעה ימים מט"ו בתשרי (החודש השביעי) עד כ"א בו, חג אסיף התבואה ללא כל קשר לבניית סוכות אשר נתווספה למצוות החג רק בתחילת ימי הבית השני. להרחבה ראה מאמרו של הרב ד"ר ישראל דרזין כאן.

שינויי דינים הקשורים לכוהנים בספר יחזקאל

בספר ויקרא (פרק כא) נאמר שכהן הדיוט(רגיל) אסור לישא גרושה, וכהן גדול אסור גם לישא אלמנה. אך בספר יחזקאל (מד, כב) נאמר שכל הכוהנים אסורים לישא אלמנה. כמו כן לא ברור אם איסור אכילת נבלה וטרפה מיועדת רק לכוהנים או לכל ישראל כאחד (ראה שם פסוק לא).

הוספת מצוות פסח שני

בשנה מסויימת בימי חזקיהו מרבית העם היה רחוק מירושלים בחודש ניסן והכוהנים היו טמאים. לאחר התייעצות עם הקהל בירושלים מחליטים לדחות את חג הפסח לחודש השני. אך בניגוד לכתוב בתורה לפנינו, גם הטהורים עשו את הפסח בחודש השני[24]. לכן יש לאחר את הוספת מצוות פסח שני לאחר ימי חזקיהו. ראיה נוספת לאיחור מצווה זו היא העובדה שחזקיהו התייעץ עם שריו וכל הקהל בירושלים אם לעשות את הפסח בחודש השני. אך אם זה מה שכבר היה כתוב בתורה לעשות לא היה צורך להתייעץ עם העם. כמו כן בהמשך נאמר, "ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל" ולא נאמר משפט כגון: ויעשו את הפסח בחודש השני כאשר צוה ה' את משה..

היתר הנחירה במדבר ואיסורה לאחר הכניסה לארץ

כשבני ישראל היו במדבר ועוד לא נכנסו לארץ היה מותר להם להרוג בהמה ולאכלה ללא שחיטה, כלומר ללא המתת הבהמה ע"י חיתוך שני הסימנים (קנה וושט) אלא ע"י הכאת הבהמה ואיבוד דמה בדרך אחרת. כלומר לא היו הלכות שחיטה במדבר. אך כשנכנסו לארץ נאסר עליהם לאכול אכילת חולין ללא שחיטת הבהמה כנהוג כיום.

"כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.

ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה, ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה, וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך וגו', וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך יאכל." (רמב"ם הלכות שחיטה פרק ד הלכה יז-יח)

נספח ב': ביטול מצוות ושינויים בתורה ע"י חז"ל

דין בן סורר ומורה, עיר הנדחת, ובית המנוגע

הגמרא במסכת סנהדרין (עא.) דנה בשלוש מצוות מפורשות בתורה, דין בן סורר ומורה (דברים פרק כא, יח-כא), דין עיר הנדחת (דברים פרק יג, יג-יט), ודין בית המנוגע (נגוע בצרעת) – (ויקרא פרק יד, לד-נז),

"משנה. היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצין. רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו – אינו נעשה בן סורר ומורה.

גמרא. מאי אינה ראויה? אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין, סוף סוף אבוה – אבוה נינהו, ואמיה – אמיה נינהו! אלא: בשוה לאביו קאמר, תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא – דאמר קרא: איננו שמע בקלנו מדקול בעינן שוין – מראה וקומה נמי בעינן שוין.

כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר, כמאן? כרבי יהודה, איבעית אימא: רבי שמעון היא,

דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר. אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו.

כמאן אזלא הא דתניא: עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה – דרוש וקבל שכר. כמאן – כרבי אליעזר, דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא – אמר קרא +דברים י"ג+ ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש, וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב +דברים י"ב+ לא תעשון כן לה' אלהיכם. אמר רבי יונתן: אני ראיתיה, וישבתי על תילה.

כמאן אזלא הא דתניא: בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר[25]. כמאן – כרבי אלעזר ברבי שמעון. דתנן, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים, בשתי כתלים, בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון – כתיב קיר וכתיב קירת, איזהו קיר שהוא כקירות – הוי אומר זה קרן זוית. תניא, אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו, ואמרו: אבנים מנוגעות פינו לשם. "[26]

תמוה מאוד איך תנא אחד יכול להגיד שלא היה ולא עתיד להיות, כאשר תנא אחר מעיד עדות שראה במו עיניו. לכן נראה שכוונתו ב"לא היה ולא עתיד להיות" שמצוה זו בטלה ואין דרך לקיים אותה מסיבות שונות שלא רצו לפרט בגמרא. יתכן שהיתה כאן הוראת שעה לבטל את דין בן סורר ומורה, עיר הנדחת, ובית המנוגע. שני הדינים הראשונים קשורים לדיני נפשות שאנו יודעים שכבר פסק מסוף חרבן הבית. יתכן גם שתפיסות מוסריות שהיו לחז"ל באותה תקופה השפיעו על התייחסותם לדין בן סורר ומורה. ראוי לציין שמכתבי ההיסטוריונים יוסף בן מתתיהו[27] (37-100 לסה"נ) ופילון האלכסנדרוני[28] (25 לפנה"ס – 50 לסה"נ), מוכח שדין בן סורר ומורה נהג בפועל בישראל והיו מקרים שהורים הוציאו להורג את בניהם כאשר הלה היה "בן סורר ומורה". ע"פ זה המציאות ההיסטורית תואמת לדעתו של רבי יונתן שמעיד שראה בן סורר ומורה מוצא להורג.

לגבי בית המנוגע, ש"לא היה ולא עתיד להיות" צריך עיון מדוע ראו חז"ל צורך לבטל דין זה.

דין מוציא שם רע

לפי פשט פסוקי התורה אם אישה נישאת בחזקת בתולה ולאחר הייחוד הראשון עם בעלה לאחר החתונה התברר שהיא לא היתה בתולה, האישה נסקלת כי (כנראה) זנתה בעודה פנויה. אך חז"ל שינו דין זה וקבעו שרק אם יש עדים והוכחות שהאישה איבדה את בתוליה לאחר אירוסיה עם הבעל דינה מוות כמו בדין ניאוף. גם כאן ההיסטוריונים יוסף בן מתתיהו[29] ופילון[30] מעידים שבתקופתם עדיין היה נהוג בישראל הדין המקורי ע"פ פשט הכתובים. בדברי חז"ל קיים הד לדין המקורי בדבריו של רבי אליעזר בן יעקב, ""וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה" – יבואו עדיו של זה ועדיו של זה ויאמרו דבריהם לפני זקני העיר. רבי אליעזר בן יעקב אומר דברים ככתבם. "[31]

לא תבשל גדי בחלב אמו[32]

לפי חז"ל חוקים כגון פרה אדומה, שעטנז(כלאיים), ובשר בחלב, טעמם האמיתי לא התגלו והם בגדר "חוק" או "חוקה" שמשמעותם במקרים הללו גזרה שאין לה טעם או שאלוהים לא גילה טעמם לבני אדם. אך אין זו בהכרח הגישה שחייבים לאמץ. זאת מפני שישנם חוקים ומצוות שנשכחו טעמם במהלך הדורות. בזמן נתינת התורה היה הרבה יותר ברור מהי מטרת כל מצוה ומצוה. אך מטעמים חינוכיים, חז"ל העדיפו לומר שחוקים אלו הם "גזרת מלך" במקום לומר ששכחנו את טעמם המקורי בעקבות הגלות, מלחמות, טלטולים וכו'. הרמב"ם במורה הנבוכים טרח רבות לנסות ולתת טעמים למצוות רבות בתורה, וחילק את כל המצוות ל14 קבוצות כאשר לכל קבוצה טעם משותף. בימינו, ע"י מחקר ולימוד מעמיק, אנו יכולים להתקרב לטעמם המקורי של רוב ככל המצוות ולהבין מה היתה סיבת תיקונן על רקע המציאות דאז.

לגבי איסור בישול גדי בחלב אמו ע"פ הקשר הפסוקים, בהופעה השלישית של האיסור בתורה נאמר בסמוך שעם ישראל הוא עם קדוש, "לא תבשל גדי בחלב אמו". משתמע מכאן שהגוים אז היו מבשלים גדי בחלב אמו לצורך פולחן וע"ז (כדעת הרמב"ם במורה נבוכים), או כאחד ממנהגי האכילה שהיה נהוג בזמנם.

אך בזמן חז"ל כאשר מנהג זה כבר לא היה נהוג אצל העמים השכנים, ויתכן ואף חז"ל עצמם לא ידעו את טעמו המקורי של האיסור, הם היו חייבים לתת טעם ורלוונטיות כלשהיא למצווה זו שמופיעה לא פעם אחת בתורה אלא 3 פעמים! אי אפשר היה להשאיר את המצווה הזו ללא משמעות. חז"ל הרגישו צורך להצמיד ולהסמיך לפסוק זה מצוות חדשות ומנהגים חדשים: הלכות בשר וחלב. חז"ל דרשו את שלושת המופעים של הפסוק הזה כמדברים על 3 איסורים שונים הקשורים לכל סוגי הבשר ולכל סוגי החלב: איסור בישול, איסור אכילה, ואיסור הנאה. את אלו הם הגדירו כדאורייתא ולימדו שזאת הכוונה המקורית של הפסוקים.

"עין תחת עין"

בדיני נזקין בתורה בספר שמות נאמר, "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:  כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:" (שמות פרק כא, כד-כה)

ובספר ויקרא נאמר באופן יותר מפורש, "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:  שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:"

בזמנם של התנאים דין זה נתפס כפחות מוסרי ולכן הם קבעו שעל המזיק לתת לניזוק תשלום כספי. אמנם גם בדין זה נשאר הד למצווה המקורית בדבריו של רבי אליעזר אשר מפרש כפשט הכתוב, "תניא, ר"א אומר: עין תחת עין – ממש." (בבלי בבא קמא פד.), אך האמוראים בדורות המאוחרים דחו את דבריו ופירשו אותם בדרכים שונות. המשמעות המילולית והמקורית של "עין תחת עין" יושם גם בבבל העתיקה. בחוקי חמורבי היו הבדלים בין מעמדות שונות ולכן אם בן-מעמד האליטה שיחת עינו של בן-מעמד נחות ממנו הוא היה צריך לשלם פיצוי כספי. אך אם בן-מעמד נמוך שיחת את עינו של בן-מעמד גבוה יותר אזי את עינו שיחתו "עין תחת עין". כך גם לגבי עקירת שן של אחר או שבירת עצמותיו[33]. בתורה כמובן לא היה הבדל בעונשים בין מעמדות שונות (חוץ ממוות בשריפה לבת-כהן שזנתה וסקילה לאישה ישראלית).

מנהג אי אכילת גיד הנשה הופך למצווה

בתורה מופיע מנהג אי אכילת גיד הנשה כמנהג ישראל ולא כמצווה, אך בדברי חז"ל הופך מנהג זה למצווה "דאורייתא" מעצם העובדה שהוא התחיל לנהוג בעם בתקופת האבות. כך מפרש שד"ל:

"על כן לא יאכלו: מזה נמשך המנהג אצל בני ישראל. "לא יאכלו" לשון הווה, רגילים שלא לאכול, שאם היה עתיד היה אומר "לכן" לא "על כן", ועוד מה טעם עד היום הזה. וכן גם אנקלוס וגם הירושלמי תירגמו לא אכלין ולא תירגמו לא ייכלון. (שד"ל בראשית לב,לג)

פרוזבול של הלל: תיקון למצוות שמיטת כספים בשנה השביעית

ע"פ התורה כל שבע שנים בשנת השמיטה, כל החובות שיש לאדם נשמטים מאליהם. לו לקח אדם הלוואה שש שנים קודם לכן ולא החזיר את כולו, כשתגיע השנה השביעית חובו ייפרע והמלווה יפסיד. בעקבות "פירצה" זו וניצולה ע"י רמאים, בימי בית שני, היתה מציאות שאנשים לא רצו להלוות אחד לשני בשנה השישית שמא לא יחזיר הלווה את כספם במהרה ולכן הלל הנשיא תיקן שבעלי החוב ימסרו את שטרי חובותיהם לבית הדין כדי שהחוב לא יישמט בשנה השביעית.

דוגמא זו מוכיחה שהתורה שבכתב איננה שלמה ללא התערבותם של חכמים בכל דור להוסיף לשנות ולעדכן בה. המציאות דרשה תיקון בתורה כדי למנוע מכשול כזה שאנשים פחדו להלוות לעניים.

מצוות ייבום או חליצה?

באופן ברור משתמע מתיאור מצוות ייבום וחליצה בתורה שמצוות ייבום קודמת לחליצה.

" כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:  וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:  וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:  וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:  וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:  וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל:" (דברים פרק כה, ה-י)

אך מצאנו בחז"ל ובראשונים מחלוקת יסודית לגבי איזו מצווה קודמת ועדיפה. לחלק מהדעות ללא תנאים מאוד מחמירים הייבם חייב לחלוץ ולא לשאת את אשת אחיו המת.

"בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה – מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום. אמר רמי בר חמא א"ר יצחק, חזרו לומר: מצות יבום קודמת למצות חליצה. א"ל רב נחמן בר יצחק: אכשור דרי? מעיקרא סברי לה כאבא שאול, ולבסוף סברי לה כרבנן; דתניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר – כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר; וחכמים אומרים: +דברים כ"ה+ יבמה יבא עליה – מכל מקום." (בבלי יבמות לט:)

הערות:

[1]  האיסור מופיע פעמיים, ורק בספר דברים:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:  לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:  עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:  וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:  רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:  וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:  כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:  וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: " (דברים פרק ד, א-ח)

"כִּי יַכְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:  לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְקֹוָק אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: פ  כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:  וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:  לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:  אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:  וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: " (דברים פרק יב,כח – פרק יג,ו)

[2] לדוגמא כאשר דוד רצה לדעת מי האישה שהיתה על הגג המקרא משתמש בביטוי לדרוש,

" וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד:  וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי: " (שמואל ב פרק יא, ב-ג)

[3] שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק טו

[4] ישעיהו פרק ח פסוק יט

[5] דברי הימים א פרק י, יג-יד

[6] דברי הימים א פרק יג, א-ה

[7] דברי הימים א פרק יג, ה-יא

[8] דברי הימים א פרק טו, יא-טו

[9] נחמיה יב, כד,לו; דברי הימים ב, ח, יד

[10] ראה גם תהלים פרק לד פסוק ה, תהלים פרק עז פסוק ג

[11] תהלים פרק קיט פסוק מה

[12] תהלים פרק קיט פסוק צד

[13] דברי הימים א פרק כח, ו-י

[14] דברי הימים ב פרק טו, א-טו

[15] דברי הימים ב פרק יד, א-ג

[16] דברי הימים ב פרק יז, ג-ד

[17] דברי הימים ב פרק כו, ד-ח

[18] דברי הימים ב פרק לא, כ-כא

[19] דברי הימים ב פרק לד, א-ז

[20] דברים יז, יא

[21] תהילים קיט, קכו

[22] רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ד

[23] שמות פרק כ, ה-ו; לד, ו-ז; במדבר פרק יד, יז-יט; דברים פרק ה, ט

[24]  במדבר פרק ט, א-יד

 וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:  וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:  בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:  וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:  וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ  וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:  בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:  לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:  וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:  וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ

דברי הימים ב פרק ל, א-כז

 וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי:  כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם:  וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל:  וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב:  וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר:  וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים:  עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לַיקֹוָק וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ:  כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל יְקֹוָק אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו: פ  וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם:  אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם:  גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר יְקֹוָק:  וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד:  וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם וְאֵת כָּל הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן:  וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית יְקֹוָק:  וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם:  כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַיקֹוָק:  כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר יְקֹוָק הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד:  כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ: ס  וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם: ס  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַיקֹוָק יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַיקֹוָק: ס  וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל לֵב כָּל הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים שֵׂכֶל טוֹב לַיקֹוָק וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַיקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: ס  וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה:  כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן ס וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב:  וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה:  וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם: ס  וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם: פ

[25] מקור דומה נמצא בתוספתא מסכת נגעים (צוקרמאנדל) פרק ו הלכה א

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות למה נכתב אלא לומר לך דרוש וקבל שכר ר' אלעזר בר' שמעון אומר מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתה סגירתה ר' שמעון בן יהודה אומר איש כפר עכום מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו וירושלם אינה מטמאה בנגעים אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא בבית המקדש בלבד:"

[26] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עא עמוד א

[27]  קדמוניות היהודים, ד :

" בחורים שינהגו זלזול בהוריהם ולא יחלקו להם את הכבוד הראוי ויזידו נגדם אם במעשי בושת אם מתוך טיפשות יוכיחום הוריהם תחילה בדברים, שכן יש להם לאלה סמכות של שופטים לגבי בניהם.

ויאמרו להם: שלא נקשרו בנישואין לשם תענוג ולא לשם הגדלת הנכסים על ידי שיהיה רכוש שניהם לקנין משותף להם, אלא כדי שיזכו לבנים שיכלכלו את שיבתם ויקבלו מהם כל צרכיהם. "כשנולדת, טיפחנו וגידלנו אותך בדאגה ובשמחה ומתוך הודיה רבה מאוד לאלוקים. ולא חסנו על שום דבר שנראה היה מועיל לטובתך ולחינוכך למעשים טובים. עכשיו, מאחר שיש לנהוג סלחנות כלפי שגיאותיהם של צעירים דייך בזה שזלזלת בכבודנו, וחזור לדרך הנכונה ותן דעתך שגם אלוהים כועס על אלה שמעיזים פנים נגד הוריהם, משום שגם הוא אב לכל גזע האדם, ודומה הוא שנגרמת גם לו בושה יחד עם השותפים לו בכינוי אב, כשלא זכו מבניהם לכבוד המגיע להם. וגם החוק מעניש ללא רחמים על דברים כגון אלה, ולוואי שלא תתנסה בהם".

ואם הדברים אלה ירפאו את שחצנותם של הבחורים יהיו פטורים מתוכחות שהוכיחום על שגגותיהם, כך יתגלה טוב לבו של המחוקק וגם ההורים יהיו מאושרים שלא יראו בעונשו של הבן או של הבת. ואולם אם יתברר שדברי הוריו ותוכחת פיהם לקחת מוסר נחשבים כאפס בעיני הבן ובמעשי חוצפה בלתי פוסקים כלפיהם יהפוך את החוקים לאויבים ללא פשרה לו, יוצא בידי הוריו עצמם אל מחוץ לעיר וכל העם ילך אחריהם ירגמוהו באבנים ויישאר לראווה לעיני כל במשך יום שלם, ובלילה יקבר. "

[28]  "כתבי פילון האלכסנדרוני", – כתבים ג', על החוקים לפרטיהם-ב', 231-232, ירושלים תש"ס, עמ' 69

"…מותר לאבות לנזוף בילדיהם ולהוכיחם בחומרה רבה, ואם אינם נכנעים לקול האיומים – להכותם, לדכאם ולכבול אותם. ברם, אם גם אחר כך יפרקו עול וישתוללו בשטף הרשעה, שאין לה תקנה, התירה התורה אף להענישם במוות. אך לא עוד לאב לבדו או לאם לבדה, בגלל חומרת העונש שמן הראוי שלא ייגזר על ידי אחד מהם, אלא על ידי שניהם יחד. שכן לא יעלה על הדעת ששני ההורים יסכימו על המתת בנם, אלא אם כן עוונותיו כבדים ומכריעים את הכף במשא תמידי, שגבר על החיבה הטבעית המושרשת עמוק בלבם."

[29]  יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ד:

" אם יארש איש נערה בחושבו שהיא בתולה, ולא ימצאנה בתולה, יגיש משפטו ויטען בעצמו כנגדה, ויביא לשם הוכחה ראיות שיש בידו להביאן. הסנגור יהיה אבי הנערה או אחיה או מי שנחשב לקרוב ביותר למשפחה אחרי אלה. ואם ידונו את הנערה לכף זכות תהה נשואה לזה שבא בקטגוריה עליה, ולא תהא לו עוד כל רשות לשלחה אלא אם תתן בידו נימוקים גדולים שאין לטעון נגדם. ועל שהטיל אשמה והלך רכיל בחוצפה ובחיפזון ייענש עונש כפול. יספוג מלקות ארבעים חסר אחת, וישלם לאב קנס של חמישים שקל.

אולם אם יביא ראיה שהנערה חטאה אם בת העם היא תיסקל משום שלא שמרה בצניעות על בתוליה עד נישואיה כדת וכדין, ואם נולדה לכוהנים תישרף חיה. "

[30]  "כתבי פילון האלכסנדרוני", כתבים ג', על החוקים לפרטיהם-ג', 80-82, ירושלים תש"ס, עמ' 102-103

" הנה איש הלוקח עלמה כדת וכדין… אם ייזום לגרשה בלי שימצא כל עילה להיפרד ממנה, יפנה אז לדיבה, ומחוסר טענות גלויות יכוון את תביעתו אל הנסתרות, ויבוא בהאשמה כי הוא חשב שהתחבר עם בתולה וגילה במשגל הראשון שאשה היא – מועצת הזקנים תתכנס במלואה למשפט, ולפניה יבואו הורי הנתבעת, כדי שיתגוננו בסכנתם המשותפת. שכן לא רק הבת בסכנה על דבר טהרת גופה, אלא גם האחראים עליה, ולא רק על שלא שמרו עליה בהגיעה לפרקה המכריע, אלא גם על שהשיאו כבתולה מי שפותתה על ידי איש אחר, ורימו והילכו שולל את החתן. אז, אם יזכו בדין יטילו הדיינים על הבודה מלבו תביעת שקר קנס ומלקות, ועוד עונש הנתעב מכול בעיניו: אישור הנישואין – אם אמנם תסכים האשה לשבת עוד עם איש כזה. שכן התורה מתירה לה להישאר עמו או להיפרד ממנו כרצונה, אך לא נתנה לו שום בררה לכאן או לכאן, בתמורה לעלילתו."

[31]  ספרי, דברים, פיסקא רלז, יז

[32]  שמות פרק כג, יז-יט

 שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק:  לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר:  רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

שמות פרק לד, כג-כו

 שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:  לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:  רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

דברים פרק יד, יט-כא

 וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ:  כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ:  לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

[33]  ראה "חוקי חמורבי" 196-205, עמ' 97 בתוך "קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון", אברהם לבנון, חיפה תשכ"ז