Photo Credit: "The Hospitality of Abraham" By unknown artist (1375 - 1400), Benaki Museum [Public domain]

מוסר וצדק חברתי: מקבילות בעמים למצוות המוסריות בתורה

אין ספק אודות החשיבות והדגש שהתורה שמה על עשיית חסד משפט וצדקה. בגמרא ובמדרשי חז"ל נאמר על העם היהודי, "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים" (בבלי מסכת יבמות עט.)

אך משפט זה מעורר שאלות קשות. הייתכן שיש בכל יהודי ניצוץ מיסטי ואלו תכונות וסימנים של אומה אחת בלבד? האם אלו עובדות סטטיסטיות? האם עם ישראל נמצא בכף מאזניים אחת וכל שאר הגויים בכף השנייה?

ובכן, מוסר וצדק חברתי אינם ייחודיים רק ליהדות ולתורה. גם אצל אומות העולם בעת העתיקה היו דינים דומים ומוסר דומה. אין כאן המקום לדון בשאלה המסובכת והמיותרת אם התורה כמכלול יותר מוסרית מקובץ חוקים אחר או לא, כי כדי לענות על שאלה זו נצטרך להשוות כל חוק וחוק בתורה למקבילותיו אצל עמים שכנים באותה תקופה ואז להכניס את כל הנתונים שיתקבלו לתוך משוואה מאוד מורכבת. לעניות דעתי אין כלל מקום להשוות תרבות מוסרית אחת לתרבות אחרת בלי לקחת בחשבון מספר נקודות חשובות. ראשית, מוסר נמדד ע"פ המציאות והזמן ונורמות חברתיות. כל תרבות וחברה "מבשילה" ומתבגרת ברמה כזו או אחרת בשונה מתרבות וחברה שכנה בת אותה תקופה וקל וחומר בת-תקופה מאוחרת יותר. בהתחשב בידע ובהשכלה היחסיים של תקופת התנ"ך בארץ ישראל, החוקים שנהגו אז היו מוסריים ביחס לאותו מקום וזמן. אצל הנביא יחזקאל[1] מצאנו ששינה את הדין התורני "פוקד עוון אבות על בנים"[2], וקבע ש"איש בחטאו יומת"[3]. בימי בית המקדש השני באותו מקום גאוגרפי הדינים קיבלו אופי אחר וחכמי התקופה ההיא (וביניהם חז"ל) שינו והוסיפו והתאימו את התורה ואת המוסר שבה לזמן שבו חיו. לדוגמא בתקופת בית שני חז"ל שינו את הדין המקורי והפירוש המילולי של "עין תחת עין" והמירו אותו למשמעות של תשלום ממון ולא פגיעה גופנית הדדית. באופן דומה חז"ל ביטלו את דין בן סורר ומורה ודינים נוספים. במאמר עתידי נדון בהרחבה בשינויים אלו ובנסיבותיהם ההיסטוריות והסוציולוגיות.

כעת נעיין במספר דוגמאות מעניינות אשר מבליטות את העובדה שמוסר וצדק חברתי היו קיימים גם אצל אומות אחרות לפני נתינת התורה בישראל ובמקביל אליה.

הכנסת אורחים

בתורה הכנסת אורחים מוצגת כאחת המצוות ומעשי גמילות חסד שקיימה משפחת אברהם אבינו. סיפור אברהם ושלושת המלאכים וסיפור לוט ושני המלאכים בסדום הם הסיפורים העיקריים.

ידוע שאצל הבדואים ושבטי ערב מוסלמים הכנסת אורחים היא ערך נשגב. הטוענים שכל שבטי ערב הם צאצאי אב קדמון — אברהם, רואים בכך שמירת מסורתו של אברהם המתוארת בספר בראשית. אך מאידך ניתן לומר בפשטות שהכנסת אורחים היתה תמיד נחלתם של קבוצות אלו והתפתחה בנפרד ובמנותק מהתפתחות מנהג זה אצל אברהם והיהודים. כך מסתבר גם מהדוגמאות הבאות:

אצל שבטי פשתון (Pashtun) (אשר שוכנים במזרח אפגניסטן וצפון מערב פקיסטן של ימינו), קיימת חובת הכנסת אורחים (Melmastia). דין זה מופיע בפשתונוואלי (Pashtunwali), אשר הינו קוד-אתי ודרך חיים אשר איננה כתובה אך נמסרה מדור לדור בע"פ ומתוארכת לפחות עד האלף הראשון לפנה"ס. אנשי שבט זה יעשו מאמץ רב כדי למלא את כל צורכו של כל אורח ללא הבדל דת וגזע, וללא בקשת כל תמורה.

בדת ההינדית העתיקה וכן עד ימינו בהודו מאמינים שאורח הוא "שווה לאלוהים" ("Atithi Devo Bhava ") ולכן מקובל לארח אורחים ביד רחבה ואדיבות רבה. מקור דין זה מופיע באחד מכתבי הקודש שלהם שמתוארך למאה ה-6 לפנה"ס (Taittiriya Upanishad, Shikshavalli I.20)

לאור מסורת הינדית זו, ניתן לראות כך גם את סיבת הכנסת האורחים של אברהם את שלושת המלאכים. בפסוקים נאמר,

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:  וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:  יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:  וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:  וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:  וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:  וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: " (בראשית פרק יח, א-ח)

קריאה מדוקדקת של פסוקים אלו מגלה שאברהם ראה בשלושת האנשים את התגלותו של אלוהים עצמו ולכן כל כך מיהר והתאמץ בשבילם (ראה פירושו של רשב"ם יח,א).

השבת אבידה

מצוות השבת אבידה מופיעה בתורה בפסוקים כדלהלן,

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:  וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:"[4]

כיום מנהג זו נפוץ בתרבויות מודרניות רבות בכל העולם בתור "LOST & FOUND" בו ניתן לאתר פריט שהלך לאיבוד ולקוות לקבלו חזרה. מסתבר שבימי קדם, עוד לפני נתינת התורה, החוק המוסרי הנ"ל הופיע גם אצל העם החיתי ששכן באזור טורקייה של ימינו. החוק דלהלן מופיע בספר החוקים החיתי המתוארך לערך ב-1500 לפנה"ס[5].

"איש כי ימצא כלים השב ישיב אותם לבעליהם והוא יגמול לו. אם לא ישיבם גנב הוא" (חוקי החיתים, לוח א', סעיף 45)

בנוסח מאוחר של סעיף 45 נאמר בהרחבה,

"איש כי ימצא כלים או שור או כבשה או סוס או חמור יוליכם לבעליהם והוא יגמול לו. אם לא ימצאו הבעלים יעיד הוא עדים עליו ואם לאחר מכן ימצאו הבעלים את אבדתם השב ישיב כל מה שנשחת מהאבדה. אך אם לא יעיד עדים עליו ולאחר מכן הבעלים את אבדתם ימצאו גנב הוא שלשה ישלם."

ייבום אשת האח המת

המנהג לייבם (לישא) את אשת האח המת ע"י קרוב משפחה היה מנהג קדום עוד לפני נתינת התורה. יהודה מצווה את בנו אונן ליבם את תמר, אשת ער שמת:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ"[6]

מצווה זו מתוארת בתורה בהרחבה בספר דברים,

"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:  וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:  וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:  וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:  וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:  וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל"[7]

כמו מצוות השבת אבידה גם דין ייבום נהג אצל עמים אחרים. החוק להלן מופיע גם בספר החוקים החיתי (המתוארך לערך ב-1500 לפנה"ס[8])

"כי תהיה לאיש אשה, ומת האיש, אחיו את אשתו, ואחריו אביו יקחנה. ואם גם אביו ימות, ואחד מבני אחיו יקח את האשה שהיתה לו – אין עונש" (לוח ב', סעיף 193)

גם בחוקי אשור נמצאה עדות לדין זה (החוקים דלהלן הם מחוקי אשור התיכונה ומתוארכים לערך ב-1400 לפנה"ס[9]),

"אם אב יביא מוהר ומתן לבית חותן בנו, אם העלמה לבנו עוד לא ניתנה לאשה, ובנו האחר, שאשתו בבית אביה יושבת – מת, את אשת בנו המת, לבנו השני אשר את המוהר לבית חותנו נשא – יתן לקחתה לאישה; ואם אבי הנערה אשר את המוהר קיבל, את בתו לא יאבה לתתה לו לאשה, האב אשר את המוהר הביא, ברצותו את כלתו יקח ונתנה לבנו; וברצותו את כל אשר הביא: עופרת, כסף, זהב וכל מאומה אשר לא יאכל יקח. באשר יאכל לא יגע. (לוח א', סעיף 30)

"אם האיש, בין אם הוא יצק שמן על ראש, או מתנות-ארושין הביא, והבן אשר לו הועידו את האשה, מת או נעלם, לאחד מבניו הנותרים יכול הוא לתיתה כראות עיניו, מהבן הגדול ועד לצעיר בבנים, שהוא לפחות בן עשר שנים. אם מת האב, והבן אשר לו יעדו אותה לאשה מת אף הוא, אך לבן המת יש בן שהוא לפחות בן עשר, הוא ישא אותה. אבל אם צעיר הנכד מעשר שנים, אבי הנערה, אם ירצה בכך, יכול את בתו לתת כראות עיניו, או אם ירצה בכך, ישיב ביושר את המתנות. אם בן אין, ישיב את כל אשר קיבל – אבנים טובות ואשר לא יאכל. אשר יאכל לא ישיב." (לוח א', סעיף 43)

צדק חברתי ודאגה לחלשים בעם

התורה מדגישה באין-ספור פסוקים את החשיבות של צדק חברתי, דאגה לחלש, לעני, ליתום ולאלמנה ולכל מי שבמצוקה,

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:  אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:  וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים"[10]

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה"[11]

"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[12]

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:  כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יהוה וְהָיָה בְךָ חֵטְא:  נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:  כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"[13]

אך האם עקרונות אלו ייחודיים לתורת ישראל ולא היו קיימים אצל אומות העולם בנות אותה תקופה?

מעיון מעמיק מסתבר שגם בעמים אחרים בתקופות שקדמו לנתינת התורה אפשר למצוא יסודות של צדק ומשפט. מלך בשם לפית-אישתר (אשר מלך בין השנים 1860-1870 לפנה"ס בבבל העתיקה), מזכיר בנאומו את עשיית צדק ומשפט,

"…כאשר אנו ואנליל קראו את לפית-אישתר, לפית-אישתר הרועה הנבון אשר כך הוא שמו הנקרא בפי נונמיר – לנסיכות על הארץ, למען הקים צדק, ומשפט ישכן בארץ, להסיר עלילות, להשיב שנאה ואיבה קשר ומרד בכוח ובזרוע, ולהביא אושר, טובה וברכה לשומרים ולאכדים…"

דברים דומים אפשר למצוא בחוקי חמורבי (מלך חמורבי מלך בבבל בערך משנת 1750-1792 לפנה"ס),

"בעת שאַנֻ [אל השמים] הרָם והנישא, מלך האַנֻנַּכִּי [אל הרוח], ואֵנְלִל אדונֵי השמים והארץ אשר בידו הגורלות של הארץ, נתנו את השלטון על כל האדם בידי מַרְדֻךְּ, בנו הבכור של אֵנְכִּ, ויגדלוהו בתוך האִגִגִ, ויתנו לבבל את שמה הנשגב ויַעשוּהָ כבירה מכל חלקי הארץ, ויְיַסְדוּ בקרבה מלכות אשר לנצח תעמוד, כנצח השמים והארץ, בעת ההיא אַנֻ ואֵנְלִל קראוני בשמי להצלחת העם, לי, לחמורבי, המושל השגיא וירא האלים, למען השכין צדק בארץ, לְכַלוֹת רשעים ופועלי אָוֶן, לבל יעשוק החזק את החלש ממנו, למען אֶזרַח כשמש לשחורֵי הראש ולהאיר על הארץ."

אצל השליטים בעלי הקרקעות בשומר הקדומה (עיראק של ימינו), רווחת העם היתה דאגתם העליונה. הכי מפורסם בין השליטים היה המלך אורוקגינה(2400 לפנה"ס) שעלה לשלטון בעיר לגש, בסוף תקופת שומר הקדומה, ושם קץ לשלטונם של כוהנים ו"אנשי זרוע" שאורוקגינה טען שהם אשמים בכך שכל אחד דאג לאינטרסים האישיים שלו בלבד. התגלו כתובות שלו אשר מתארות את הרפורמות שהוא עשה ומסכמות:

"הוא שיחרר את התושבים של לגש מניצול, שליטה מכבידה, רעב, גזל, רצח, לקיחת רכוש בזרוע ושבי. הוא ייסד חרות. האלמנה והיתום כבר לא היו נתונים לחסדיו של האיש החזק"[14]

כמו כן בשומר, היתה אֵלה בשם ננשה שהיתה "אלת הצדק החברתי". בין השנים 2124-2144 לפנה"ס, נכתבו הרבה מזמורים לכבודה שמתוכם נראה שהיא היתה במקום גבוה בפנתיאון האלים בשומר. היא האכילה יתומים, דאגה לאלמנות, יעצה לאלו בחובות, וקלטה פליטים מאיזורים מוכים מלחמה.[15]

אפילו במצרים העתיקה, דאגה לאנשים במצוקה היתה נחשבת לדבר טוב ורצוי. בפפירוס של אני(נקרא גם "ספר המתים", 240 לפנה"ס) מוזכר שכאשר אדם מת, הוא חייב להתוודות לפני האלים בעולם הנשמות. להלן חלק מהדברים שעליו לומר:

"לא חטאתי, לא רימיתי, לא עשיתי רע, לא הייתי עד שקר, לכן אל תתן שיעשו לי כל רע. חייתי על האמת, הייתי ניזון מהאמת, קיימתי את פקודותיהם של בני אדם, ואת הדברים שהשביעו את רצונם של האלים. פייסתי את האלים ע"י עשיית רצונם, נתתי לחם לאדם רעב, ומים לאשר היה צמא, ולבוש לערום, וסירה לאשר לא היה סירה…"[16]

מקור אחר המתייחס למצרים העתיקה, מזכיר את החובות המוסריות של כיבוד אב ואם, איסור רצח, גזל, הונאה, ומעשים אכזריים לזולת:

"…למרות זאת, לא אשמיט את העובדה שהמצריים, כאשר הם קברו את בני האצולה, הוציאו בסתר את הבטן והכניסוה לתוך תיבה, ויחד עם דברים אחרים שהם עשו למען הגופה, הם הרימו את התיבה כנגד השמש אשר הם קראו אליה כעד; באותה עת נאמר נאום למען הנפטר ע"י אחד מאלו אשר ההלוויה נעשית לטיפולו. אך הנאום אשר יופאנטאס פירש מהלשון המצרית היה כדלהלן: כבוד הריבון, השמש, וכל האלים אשר מעניקים חיים לבני אדם, קבלו אותי, ומסרו אותי לאלים הנצחיים לגור יחדיו איתם. כי תמיד עבדתי באדיקות את האלים אשר הנחו אותי הוריי כל עוד שחייתי בעת הזאת, וכן תמיד כיבדתי את אלו אשר יחדיו יצרו את גופי. וביחס לאנשים אחרים, מעולם לא רצחתי אף אחד, ולא רימיתי אף אחד את אשר הפקיד אצלי, וכן לא עשיתי מעשה אכזרי. לכן, אם בחיי שגיתי בלאכול או לשתות דברים אשר הינם בלתי חוקיים לאכול או לשתות, לא שגיתי דרכי אלא דרך אלו (כאן הוא מצביע לתיבה אשר הכילה את הבטן). ולאחר שדיבר את אלו הדברים הוא זרק את התיבה לתוך היאור, אך את שאר הגופה קבר מפני טהרתה. לאחר מכן הם חשבו שהם צריכים לבקש מחילה מהאלים על מה שאכלו ושתו והמעשים החצופים אליהם הובילה בטנם."[17] (פורפיריוס מצור, פילוסוף והיסטוריון רומאי (233 – 309 לסה"נ))

לאור השוואות אלו, במה מתבטאת אם כן ייחודיותו של עם ישראל ותורתו?

את זה נגלה במאמר עתידי שיתפרסם כאן בע"ה.

לקריאה נוספת ראה גם מאמר: התורה לא "ניתנה" אלא הושגה

 הערות:

[1] יחזקאל פרק יח, א-לב

[2] שמות פרק כ, ה-ו; לד, ו-ז; במדבר פרק יד, יז-יט; דברים פרק ה, ט

[3] דברים פרק כד, טז.
בנוסח התורה שלפנינו כיום נמצאים שני הדינים שכמובן מקורם בשתי תקופות שונות.

[4] דברים פרק כב, א-ג

[5] "קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון", אברהם לבנון, חיפה תשכ"ז

[6] בראשית פרק לח, ח

[7] דברים פרק כה, ה-י

[8] "קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון", אברהם לבנון, חיפה תשכ"ז

[9] "קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון", אברהם לבנון, חיפה תשכ"ז

[10] שמות פרק כב, כ-כג

[11] דברים פרק כד, יז

[12] ויקרא פרק יט, לו

[13] דברים פרק טו, ז-יא

[14] "The Reforms of Urukagina" in Nels M. Bailkey, ed., Readings in Ancient History: Thought and Experience from Gilgamesh to St. Augustine, 4th ed. (Lexington, MA: D. C. Heath, 1992), p. 21.

[15] Heimple, W. "The Nanse Hymn" Journal of Cuneiform Studies, Vol. 33, No. 2 (Apr., 1981), pp. 65-139

[16] תרגום חופשי מ-THE PAPYRUS OF ANI

(THE EGYPTIAN BOOK OF THE DEAD)

Translated by E.A. Wallis Budge

 ——-http://www.thenazareneway.com/ebod_full_text.html

[17]  " Nevertheless, this is not to be omitted, that the Egyptians, when they buried those that were of noble birth, privately took away the belly and placed it in a chest, and together with other things which they performed for the sake of the dead body, they elevated the chest towards the sun, whom they invoked as a witness; an oration for the deceased being at the same time made by one of those to whose care the funeral was committed. But the oration which Euphantus  has interpreted from the Egyptian tongue was as follows: "O Sovereign Sun, and all ye Gods who impart life to men, receive me, and deliver me to the eternal Gods as a cohabitant. For I have always piously worshipped those divinities which were pointed out to me by my parents as long as I lived in this age, and have likewise always honoured those who procreated my body. And, with respect to other men, I have never slain any one, nor defrauded any one of what he deposited with me, nor have I committed any other atrocious deed. If, therefore, during my life I have acted erroneously, by eating or drinking things which it is unlawful to eat or drink, I have not erred through myself, but through these," pointing to the chest in which the belly was contained. And having thus spoken, he threw the chest into the river [Nile]; but buried the rest of the body as being pure. After this manner, they thought an apology ought to be made to divinity for what they had eaten and drank, and for the insolent conduct which they had been led to through the belly." (Porphyry of Tyre, "De Abstinentia" 4:7)