Photo Credit: Library of Congress, Rosenwald 4, Bl. 5r

ננס על גבי ענק: התקדמות חכמת האנושות

 

Photo Credit/License: CC0 Public Domain Photo Credit: Allan Ajifo, "brain lobes", aboutmodafinil.com Photo Credit: Ronia Harari, Mitzpeh Hilla Archive Photo Credit: Ken Teegardin, "Vision Of Eyechart With Glasses", www.SeniorLiving.Org

1. זיהוי

2. עיבוד

3. נתינת שם

4. שיפור הזיהוי

דור אחר דור, האנושות חוזרת על ארבעת הפעולות הללו. זיהוי, עיבוד, נתינת שם, ושיפור הזיהוי. לא משנה באיזו סיטואצייה, בני-אדם קודם-כל מזהים אובייקט או תופעה דרך החושים שלהם ודרך אינטרקצייה עם העולם. לאחר מכן המוח מעבד את הנתונים הללו שהוא ראה או שמע, ורק אז האדם נותן שם לתופעה שהוא ראה. נתינת שם היא השלב שבו האדם מגדיר במילים את התופעה שהוא רואה בעיניים. הגדרה זו בשם גולמת בתוכה משמעות רבת חשיבות לדורות מאוחרים יותר שיכולים לפענח את תהליך העיבוד שגרם לנתינת אותו השם ולהתחקות אחרי תהליך הזיהוי שקדם לשלב העיבוד. כל זה בא ואומר שאין הגדרה שבני אדם הגדירו שאי אפשר להתחקות אחר שורשיה ולנסות להבין מה גרם לבני אדם הראשונים לכנות תופעה מסויימת בשם מסויים.

בשחר ההיסטורייה, בשלבי התפתחותם הראשונים, בני האדם פגשו לראשונה את העולם אל תוכו הם נולדו. בכל המובנים, אפשר לומר שהכל היה חדש. האנושות היתה אז כמו תינוק שרק אתמול נולד ויצא לאויר העולם. ויחד עם יצר הסקרנות, תכונה אנושית כל כך בסיסית הטבועה בכולנו, האדם התחיל לגלות את העולם סביבו ולבנות ולהרכיב את עולם מושגיו ואת השקפותיו. עד יום מותו הוא ימשיך לגלות ולהחכים, לראות ולחזור ולהביט שוב, להתבונן ולסתור את ידיעותיו או לחדד את הבנותיו את החיים וכל אשר בהם. אין ספק שזה נכון לא רק לאדם הבודד, אלא בוודאי גם לאנושות כולה.

כשנבוא לדבר על איך האנושות תפסה והשיגה את מהותו של אלוהים, במאמרים הבאים, אנו נשתמש בניתוח ארבעת השלבים הללו כדי לראות איך המושג אלוהים השתנה במהלך הדורות, ובכל דור השיגו אספקט אחר והבינו את אלוהים אחרת ע"פ תפיסת עולמם המשתנה וידיעתם המתרחבת והמשתכללת מדור לדור.

במידה רבה, כאשר האנושות היתה צעירה במובן ההתפתחותי, הכל היה נראה גדול, רחוק ועצום. בני אדם היו צריכים להתחיל הכל ממש מאפס. להמציא את הכתב, החקלאות, ספינות, חרושת עץ אבן ומתכת, (לציין חלקם), והרשימה עוד ארוכה. אך היום, האנושות גדלה והתפתחה, ודברים שבעבר היו נראים גדולים היום נראים קטנים יותר. המופלא של העבר הוא הפשוט של היום. הגאונות של העבר היא הפשטות של היום. מה שהפתיע פעם היום מובן מאליו. הנס של העבר הוא הטבע של היום.  המהירות של העבר היא האיטיות של היום, וכן הלאה.

הרב מאיר לייבוש וייזר (1809-1879), המכונה בקיצור המלבי"ם, כותב את הדברים הבאים ביחס לשינויים בין דור אחד למשנהו:

"דור לדור ישבח מעשיך, אחר שאין אנו משיגים גדולתו מצד עצמו ישבחו רק מעשיך, שרק על ידם אתה ניכר, ויש הבדל בין שבח ותהלה, שגדר השבח שהדבר משביח יותר ממה שהיה מקודם, ור"ל שכל שיוסיפו דור ודור לעיין במעשי ה' ובסתרי הטבע, יכירו בם חכמות ופליאות שהיו נעלמים מראשונים, וישבחו את מעשיו שיוסיפו בטובם וחכמתם על מה שהיו עד הנה, עד שכל דור הבא יראה שדור הקודם לא הבין את מעשה ה' כראוי"[1]

המלבי"ם כותב כאן דברים מאוד חריפים. כל דור רואה שהדור שקדם לו לא הבין כראוי את הבריאה. כל דור רואה יותר חד את המציאות. תארו לעצמכם שיבוא ילד ויטען כלפי סבו שהוא לא הבין כראוי את מעשיו של אלוהים ואת הבריאה. ברור שסבו יעלב ויחשוב את נכדו לחוצפן וכמדבר בחוסר כבוד כלפי מי שגדול ממנו בחכמה ובמניין. אך זהו בדיוק מה שמתרחש והתרחש לאורך הדורות, ובפרט ב500 השנים האחרונות מאז המהפכה המדעית.

לדוגמא אחת מני אלף: פעם הדעה הרווחת היתה שכל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות, אש מים רוח ועפר[2]. תורת הכימיה דאז הסיקה שכל חומר מורכב בכמויות שונות מתוך ארבעה היסודות הללו. אך היום המדע יודע להבחין בכ-מאה יסודות שונים ולתאר בדיוק איזה יסודות ואת הכמויות שלהם וכיצד ואיך הם מורכבים ומתחברים ליצור את החומרים השונים בעולם.

גם הרב קוק כתב שעם ריבוי הדורות קיים תהליך של התעלות חכמת העולם והאנושות[3].

ר' גדליה נדל ז"ל, תלמיד ה"חזון איש", כותב בספרו "בתורתו של ר' גדליה" את הדברים הבאים:

"יש להבין שבידיעת המחויב הנמנע והאפשר מצד השכל – יכולה ליפול טעות. הידיעה האנושית מתפתחת, ויש דברים שפעם נחשבו לאמיתיים, ואחר כך הופרכו. למשל, במשך מאות שנים היו בטוחים שחוקי המיכניקה של ניוטון הם החוקים שעל פיהם סובב והולך כל עולם החומר. ההוכחות שלו היו משכנעות. הוא הסביר על פי חוקים פשוטים את כל מהלך הכוכבים, ולפעמים היה אפשר לצפות מראש לפי חוקים אלה שבמקום מסוים צריך להיות כוכב בגודל מסוים שעדיין לא נתגלה, ואכן נתגלה שם כוכב באותו גודל. אך אחרי מאות שנים מצא איינשטיין שחוקי ניוטון אינם תקפים במהירויות גבוהות הקרובות למהירות האור. היה צורך לנסח מחדש את חוקי המכניקה, כך שיתאימו גם לממצאים החדשים. בכלל, אין לאדם ידיעה מוחלטת לגבי שום דבר שבעולם החמרי. ההכרה הודאית היחידה היא הכרת החלל והזמן, כי מושגי החלל והזמן הם שני הכלים ההכרחיים שבאמצעותם מכיר האדם את העולם. ואפילו לגבי מהותם של החלל והזמן עצמם יש ויכוח, כפי שעוד נדבר להלן.

גם לגבי דברים מסוימים שהרמב"ם חשבם לנכונים מבחינה מדעית, יודעים אנו כיום שטעה, והוא בוודאי היה מודה לנו בזה. וכך כותב הרמב"ם גם על חז"ל, שהמדעים הלימודיים לא היו כל כך מפותחים בזמנם, והם לא דיברו בהם בקבלה מן הנביאים, אלא לפי מה שהיה ידוע בדורותיהם, ויש דברים שהידע בהם השתנה (מו"נ ח"ג פי"ד, וע' גם ח"ב פ"ח). כאשר המציאות מוכיחה שקביעה מדעית מסוימת אינה נכונה – יש הכרח לשנות את הקביעה הזאת. השכנוע השכלי, לפי הידע והנתונים של האדם באשר הוא שם, כפוי על האדם. "[4]

בעת העתיקה, בני אדם כמעט ולא ידעו כלום על איך העולם באמת "פועל". לכן, הדרך המקובלת אצלם ליישב את דעתם היתה לומר שכוחות על-טבעיים פועלים בעולם והם אחראיים לתופעות השונות שהם ראו וחשו. אנחנו לעומת זאת כל-כך רגילים כבר למושגים "חוקי טבע", חוקי פיזיקה וכו'. אמנם בדורות קדומים בכלל לא דמיינו משהו כזה ולא עלה על דעתם שהעולם כולו פועל ע"פ חוקים מסודרים ומאוחדים. דבר זה בולט בכל מה שקשור לרפואה בעולם העתיק. הרב פרופ' שאול ליברמן שחקר רבות את השפעת תרבות יוון ורומא על החיים בארץ ישראל בימי בית שני, כותב שהקדמונים לא הבחינו עדיין בין רפואה ממש ובין המאגיה של "איש הרפואה", בין קסם לבין מדע הבנוי על הנסיון.[5]

אם רצוננו לחקור ולהבין מושג או תופעה שרבים דברו עליה בעולם העתיק, חייבים לבחון את התופעה ההיא מכל ההיבטים האפשריים, ולנסות כביכול "להיכנס לראש" של אותו הדור שאותה תופעה היתה נפוצה בו. לכל תופעה, אמונה או רעיון, יש סיבה והסבר. ככל שננסה להביט במבט-על והסתכלות מקיפה, נוכל להגיע להבנה יותר אמיתית אודות התופעה או האמונה שרצוננו לחקור.

אפשר לומר במידה רבה של צדק, שאמונת כל דור ודור היתה מוצדקת והתאימה לאותו הדור. במילים אחרות, על פי המדע והתרבות של אותו דור, מה שאמרו או חשבו אז, היה לו יסוד ובסיס, והיה נכון וראוי לאותו הדור. אם היה באפשרותנו לחזור אחורה ולחיות בכל דור נתון בהיסטורייה, היינו נתונים לאותם השפעות, לאותם פחדים, ולאותם סכנות שאנשי אותו הדור היו נתונים להם. לדוגמא, עבודת אלילים. דבר שהיום כמעט כל האוכלוסייה מחשיבה אותה כדבר טיפשי וחסר הגיון ודבר שבחיים אדם לא יעלה על דעתו לעשות, אך לאותם הדורות שהיו שטופים בעבודת אלילים זה לא היה נתפס כלל כטיפשי אלא כדבר הכי כדאי לעשות וההשקעה הכי טובה כדי לזכות לחיים ארוכים, בריאות, כלכלה משגשגת וכו'. חז"ל אומרים שאילו היינו חיים בתקופת בית ראשון עם כל הפיתויים של עבודת האלילים, היינו מרימים את גלימותינו שהיה מגיע עד הריצפה, והיינו רצים לעבוד את הפסלים ושאר עבודות האלילים[6]. לכן אל לנו לשפוט את הדורות הקודמים ולתהות או להיות מופתעים ממנהגיהם או משלל האמונות שהיו להם באותם זמנים.

כדי להבין את הפער המחשבתי בין דורות העבר לדורנו, דוגמא אחת שמבליטה את הפער הזה היא המצאת המטוס. משהו שלא עלה בדמיונם של חכמי קדם שיכול להתרחש במציאות, אך בשמונים שנה האחרונות הפך המטוס מדמיון משוגע למציאות קונקרטית. הרמב"ם בכתביו מזכיר את רעיון המטוס כדבר דמיוני לחלוטין שאין לו שום אחיזה במציאות:

"והחלק המדמה – הוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולפיכך ירכיב זה הכח מן הדברים אשר השיגם – דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, וחיה בעלת אלף עינים, על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון."[7]

אפשר לדמות את המעברים הללו בצורות החשיבה והשינויים שהם חוללו בעולם, לאפרוח ששוברת את קליפתה. קליפת הביצה מאוד חזקה כל עוד היא שלמה. כל עוד האפרוח קטן הוא מאמין שהביצה הוא כל העולם כולו וכל מה שהוא מכיל. הוא "חושב" שהביצה היא מציאות אין סופית. אך שלב שבירת הקליפה הוא שלב שאין לדלג עליו ואי אפשר לדלג עליו. אם האפרוח לא יחדור את קליפת הביצה הוא בהכרח ימות. מגיע עת שהביצה כבר איננה יכולה להכיל את האפרוח הגדל. אותו הדבר נכון לאנושות בכללותה. כל כמה זמן האנושות חודרת ושוברת את קליפתה הישנה, ונכנסת לתוך ביצה חדשה שגם לה יש קליפה משלה. הקליפה היא משל להשקפות, אמונות, ידיעות והסתכלות על העולם. לא כל מה שהיה נכון בביצה הישנה נכון גם בביצה החדשה.

כל דור חושב, פוסק, ונוהג ע"פ מה שהוא יודע, ע"פ כל הנתונים והידיעות שעומדים לרשותו וע"פ מה שהוא חש בחושיו במציאות. ברגע שלדור אחר ישנם השגות חדשות ע"פ נתונים חדשים במציאות שלא היו ידועים לחכמי קדם, אותן הנחות ישנות צריכות להיבחן מחדש לאור הממצאים החדשים שהתגלו ולאור ההבנות החדשות שהושגו.

משל הננס ע"ג ענק והאם יש ירידת הדורות

משפט מוכר של חז"ל שמסתמכים עליו מצדדי הדעה שיש מה שנקרא "ירידת הדורות", הוא מה שנאמר, "אם ראשונים בני אנשים אנו חמורים"[8] כלומר שדורות הראשונים היו יותר חכמים, יותר חסידים וצדיקים וכו'. למשפט זה השלכות גם ברובד ההלכה. ישנו דין שהבא לעשות צרכיו, לפני שהוא נכנס לשירותים אומר בקשה מהמלאכים שמלווים אותו שימתינו בחוץ ולא יכנסו איתו[9]. אך מרבית הפוסקים פסקו שאין דין זה נוהג כיום מפני שהדורות הראשונים היו יותר קדושים מאיתנו וזכו לליווי צמוד של מלאכים, מה שאין כן הדורות המאוחרים בעקבות תופעת "ירידת הדורות". כמו כן אחד ההסברים הניתנים להסביר מדוע היום כבר אין מצורעים, הוא מפני שדורנו אינו זכאי לגילוי שכינה שמענישה את מדברי לשון הרע בסימן גלוי, הצרעת, כפי שקרה לדורות הראשונים.

אך היו מחכמי ישראל שחלקו על הרעיון של "ירידת הדורות" והסתמכו על הוכחות ודוגמאות רבות שמעידות שיש בהיסטורייה התקדמות הדורות. אחד המשלים להסביר את זה הוא משל הננס ע"ג הענק.

רבי צדקיה בן אברהם הרופא שחי במאה השלוש עשרה, מנמק מדוע הוא רשאי להכריע בין הפוסקים הראשונים למרות שהוא חי מאות שנים אחריהם:

"ואם שמתי זה הספר לפלס ומאזני משפט להכריע בין דברי הגאונים ז"ל גם כי לא נחשב ביניהם אפילו כנר ואבוקה באור הצהרים הלא המה אשר הניחו לנו מקום להתגדר בוגם אנו באור חכמתם נראה אור והיו לנו לעינים כאשר השיב האלוף המסובל הר"ר ישעיה מטרני זצ"ל [איטליה 1180-1260] לחבר אחד אשר שאלהו. איך יעלה על לב איש להשיב על דברי הגאונים הראשונים ז"ל אשר לבם פתוח כפתחו של אולם והמשיל עליו במשל אשר שמע מחכמי הגוים שהפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו והלא אנחנו מדברין עליהן וסותרין את דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו איך יכון הדבר הזה. השיבם הפילוסוף מי צופה יותר מרחוק הננס או הענק הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה מאד מעיני הננס ואם תרכיב הננס בצואר הענק מי רואה יותר רחוק הוי אומר הננס לפי שעכשיו עיני הננס גבוהות מעיני הענק כך אנו ננסים רוכבים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנחנו מעמיקים ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם."[10]

משל זה, בגאונותו, אומר שעם התקדמות הדורות קיים הצטברות המידע הכללי העומד לרשות הדורות הבאים. מצע הידע, ה"ספרייה הכללית" העומד בכל דור ודור לרשות המין האנושי הולך וגדל, כמו כדור שלג המתגלגל ומוסיף והולך. דברים אלו נאמרו לפני יותר משמונה מאות שנה, ואם נכונים היו אז, עאכ"ו הם נכונים בדורנו שאנחנו רואים למרחקים ולעומקים שהדורות הראשונים לא חלמו עליהם. יותר מזה, בעידן קיבוץ הגלויות שבו אנו נמצאים, יש בידינו אוסף אדיר של מאגרי מידע, כתבי יד, ספרים, וכו' שאספנו וליקטנו מכל רחבי תבל. אוצר בכזה סדר גודל לא היה מאז ומעולם. כמות הידע שעומד לרשות המין האנושי כיום גדול פי מיליון מכל זמן אחר בהיסטוריה.

רבי צדקיה הרופא התנצל בסוף דבריו לעיל שאחרי כל האמור, אנחנו לא גדולים מהראשונים "…ולא שאנו גדולים מהם". אך חושבני שהתנצלות זו באה על רקע זה שלא יחשבו הקוראים שהוא ח"ו מזלזל בדבריהם של הראשונים שכבודם במקומם מונח. לאמיתו של דבר, אם בכמות ידע עסקינן, אזי ברור שאנחנו גדולים מהראשונים. אבל אם מדברים על חכמה במובן של יכולת הבנה, ניתוח ולמידה, מסתבר שאין הבדל מהותי בין חכם פלוני שחי לפני אלפיים שנה או יותר, ובין חכם בין דורנו. אותם חכמים שהמציאו את הגלגל אינם פחות חכמים מאלו שהמציאו את הטלפון החכם. זאת מפני שאנו מצפים מכל דור לפתח ולשכלל ברמה שהיא ע"פ האמצעים העומדים לרשות אותו דור.

האמור לעיל נכון גם לגבי נושאים תורניים והלכתיים. חשוב להדגיש שאין זו גאווה לבוא עם רעיונות חדשים ו/או לסתור דברי הראשונים או חז"ל. דבר זה אנחנו לומדים מחז"ל עצמם ע"פ הכלל התלמודי, "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו". על זה מספרת הגמרא:

"העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה: (מלכים ב' י"ח)

"וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן",

אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מכאן, לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה[ויש אומרים]: אין מזניחין אותו, ואמרי לה: אין מזחיחין אותו."[11]

רבי מנחם מאירי, מגדולי מפרשי התלמוד בימי הביניים בפרובנס (דרום צרפת), כותב את הדברים הבאים על הגמרא לעיל:

"תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחודשת הן דרך הוראה הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל, אע"פ שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי  לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו וזהו שאמרו ברבינו הקדוש כשהתיר את בית שאן חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר דרש להם מה שנאמר בחזקיה וכתת את נחש הנחשת וכו' אפשר בא אסא ולא ביערו   וכו' אלא מקום הניחו לו וכו' מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ר"ל שאין מסירין אותו מדעתו מצד המנהג הקדום ואמרי לה אין מזניחין אותו כלומר שאין מעמידין אותו בחזקת שכחן ומורה בדרך שלא נתקבל בה כן."[12]

וכן כתבו הרמב"ן[13] ועוד, שאין אנו רשאים לירא מפני איש בהוראותיה ומשפטיה של התורה, כמ"ש "לא תגורו מפני איש". ודרשו חז"ל בעצמם (סנהדרין ח ע"א) "לא תאגור דבריך מפני איש"

כמובן יבואו כאלו וישאלו בתמיהה על מי שאומר דעה חדשה או פוסק אחרת, "איך לא חשבו על זה מקודם?" כאילו שנסתמו בורות המים ואי אפשר לדלות יותר חידושים, כאילו שהחכמה מכילה X כמות והגענו לסף הידע והחידושים האפשריים..!

ישנן כמה תשובות לשאלה מתמיהה זו:

א. כמות הספרים ומאגרי המידע, ואמצעי ותנאי הלמידה שהיו פעם היו פחותים לאין שיעור מהיכולת שיש בימינו ללמוד ולחקור.

ב. משל הננס ע"ג הענק, שהזכרנו לעיל.

ג. אפשר שאיש מן האחרונים לקח על עצמו לעיין בנושא אחד והשתדל והעמיק ושם בו כל מאמצו ועיונו עד שהשיג בו יותר וגילה בו דברים שלא התגלו ע"י הראשונים.

ד. טעות בדברי חז"ל

הסיבה האחרונה, טעות חז"ל בדבר מדעי או הלכתי אינו מפחית ואינו סותר את מעלתם או מוריד מכבודם. ישנם הנרתעים מלייחס לחז"ל טעות או אי-הבנה בדבר מדעי, בחושבם שזה מוריד מכבודם או פוגע במסורת ישראל. אך לחשש כזה אין שחר ואין יסוד. חז"ל היו אנושיים ולעיתים טעו לא רק בנושאים מדעיים שלא היו מפותחים מספיק בזמנם, אלא, אפילו גם טעו לעיתים בדבר הלכה.

זוהי נקודה שחייבים לשים לנגד עינינו במחקר התורה והמסורת, כי הנחה אחרת שתחשיב את חז"ל כבלתי שוגים ובלתי טועים היא הנחה שנוגדת את מציאות וטבע בני האדם. ייאמר למעלתם וכבודם של חז"ל ויתר החכמים, שאוהבי-אמת הם, ומודים עליה, ולא יכחישו או ישנאו את החולק עליהם, אלא אדרבא יאהבוהו, כי 'לא לפניהם חנף יבוא'. ואם אנו מאמינים שהם היו ישרים, אזי הישרים בלבבם יאהבו את החולק, ויאהבו לתקן את דעותיהם להתאימם לעובדות ולאמיתות מוכחות.

"חכמה בגוים, תאמין"[14]

המשפט הידוע והשגור בפי רבים, מקורו בדברי חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמין."

דבר זה בא ללמדנו יסוד גדול בחקר תורת ישראל ומסורת ישראל. במילים אחרות משפט זה בא להדגיש, למרות שהרבה דתיים חושבים אחרת, שלא הכל נמצא בתורה. לא הכל כלול בתורה ויש אכן חכמה במקורות חוץ-תורניים אצל הגוים. לא היינו צריכים לומר זאת אבל מפני שיש עדיין כאלו שמתעקשים שהכל גנוז איכשהוא בתורה, הבאנו את אימרת חז"ל הזו.

וכן נאמר גם בשם הגר"א[15]: "כל החסר יד[16] אחת בחכמת העולם, חסר עשר ידות בחכמת התורה"

ישנם דינים רבים בתורה שמצריכים ידיעה במדעים שונים כגון חכמת האסטרונומייה, הנחוצה לצורך קביעת לוח השנה ע"פ הירח והשמש ולקביעת המועדים בזמנם. חכמת הרפואה וביולוגיה לדיני נידה ויולדת ולדיני טרפות, וכן ידיעת בוטניקה לצורך דיני כלאים, ועוד.

חז"ל אפילו קבעו ברכה מיוחדת על הרואה חכם מחכמי אומות העולם, שמברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם."[17]

היהדות, כפי שנראה בהמשך במאמרים הבאים, היתה תמיד דת סופגת וקולטת רעיונות וחכמות מבחוץ. ואין זו בושה כלל לומר זאת, הרי איזהו חכם, הלומד מכל אדם[18]. זהו טבעם של בני אדם, ללמוד אחד מהשני ולקבל אחד מהשני. ומי לנו גדול ממשה רבינו שקיבל את עצת יתרו כהן מדיין. ולא רק זה. גם כאשר בני ישראל עמדו להכנס לארץ, משה הזמין את יתרו להצטרף אליהם ואמר לו, "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם"[19] יתרו מכיר את הדרכים במדבר ומשה חפץ להעזר בו שוב. וכן שלמה המלך כתב, "ושומע לעצה חכם"[20] זו דרכה של תורה, לקבל האמת ממי שאמרה, יהיה מי שיהיה.

אפשר לומר שברובי תקופות ההיסטורייה, גם כאשר זה נעשה, כלומר שחז"ל לקחו וקבלו מחכמת הגוים, בדרך כלל עובדה זו לא היתה ידועה לרבים מטעמי צנזורה ויחסים פוליטיים בין העמים. בעולם שבו גאווה לאומית ושנאת האחר רווחו, הצעד הנכון היה כמעט תמיד להסתיר עובדות לא רלוונטיות. לדוגמא, אם חז"ל שמעו משל חכם מיווני או רומי שחי אז בארץ ישראל, הם כמעט תמיד מסרו לנו את המשל בעילום שם או בשם אחד התנאים או האמוראים, כדי לא להוסיף "נקודות" לאותם עמים שהיו שנואים עליהם ושחיו עימם באיבה מתמדת.

לסיכום המאמר הזה מומלץ בחום לצפות בסרטון מצוייר קצרצר אשר מספר את משל "מערת אפלטון" של החכם והפילוסוף היווני אפלטון:

הערות:

[1] פירוש מלבי"ם לתהלים קמה, ד

[2] ראה למשל במשנה תורה לרמב"ם, הל' יסודי התורה פרק ג, י-יא; ופרק ד

[3] אורות הקודש, ב, עמ' תקכא.

[4] הקדמה לבראשית אות ד' (מעלה אדומים: שילת, תשס"ד)

[5] הרב פרופ' שאול ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל"

[6]

[7] שמונה פרקים לרמב"ם פרק א (מהדורת שילת, ירושלים תשנ"ו)

[8]

[9] "וכל זמן שיכנס לבית הכסא אומר קודם שיכנס: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עזרוני עזרוני שמרוני שמרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם" (משנה תורה לרמב"ם, הל' תפילה ונשיאת כפים פרק ז, הלכה ה). ראוי לציין בהקשר זה שהרמב"ם הביא הלכה זו כפשוטה ולא העיר שאינה נוהגת בימינו.

[10] ספר שבולי הלקט – הקדמה

[11] תלמוד בבלי מסכת חולין ו:-ז.

מופיע גם בתלמוד הירושלמי (מסכת דמאי פרק ב הלכה א): "ר' התיר בית שאן ר' התיר קוסרין ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמח ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעי' והיו הכל מליזין עליו אמ' להן בואו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחוש' וכי לא עמד צדיק ממשה ועד חזקיהו להעבירו אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה ואנן העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר בה"

[בסוגיא בבבלי נאמר "מקום הניחו לו אבותיו" ו"מקום הניחו לי אבותי". בירושלמי הביטוי שונה " אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה ואנן העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר בה". ]

[12] חידושי המאירי – חולין ז.

[13] בהקדמה למלחמותיו

[14] איכה רבה (בובר) פרשה ב

[15]

[16]

[17] תלמוד בבלי, ברכות נח.

[18]

[19] במדבר י, לא

[20] משלי יב, טו