Photo Credit: אשמורות בתכלאל גברא משנת שס"ט - 1609

לפני מאה שנה היה מותר. מדוע עכשיו אסור? – תמורות במנהגי הסליחות בחודש אלול ובעשי"ת אצל יהודי תימן

במאמר זה נדון בקצרה אודות מנהג אחד בקרב יהודי תימן אשר עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות: מנהג אמירת הסליחות. רבים חושבים שאסור לשנות מנהגים, וע"פ דרך מחשבה זו מאמינים שהמסורת המקובלת בידיהם היתה נהוגה מקדמת דנא ע"י אבותיהם ואבות אבותיהם. אך האם כך הם פני הדברים? האם מנהג אבותינו בידינו? האם הדורות הקודמים סברו שאסור לשנות מנהגים? (האם מהבחינה הזו היו אבותינו אורתודוקסיים?….)

ככל שמעיינים מקרוב וחוקרים את ההיסטוריה של מנהגינו, מגלים שאבותינו נהגו לשנות מנהגים ולהחליף מנהג אחד במנהג אחר לא מעט פעמים, ולא ראו בכך שום פגם או פסול.

בנושא שלנו, המנהג הקדום בתימן עד סוף המאה ה-16 היה לומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים, ולא בחודש אלול כלל.

ד"ר משה גברא מציין[1] לאחר בדיקת כתבי יד רבים של מחזורים ותכלאלים[2] עתיקים כי תוספת סדר הסליחות לחודש אלול חדר לתימן החל משנת 1599, בהשפעת ספרי הדפוס הספרדיים שהגיעו לתימן, אשר הכילו את הנוסח המוכר והמקובל עד ימינו "בן אדם בן אדם מה לך נרדם וכו' ", כפי שנהוג אצל אחינו הספרדים. אמנם, עדיין לא היה מנהג אמירת סליחות בחודש אלול נחלת כלל יהודי תימן והיו מקומות שהמשיכו לומר סליחות אך ורק בעשרת ימי תשובה. כמו כן במאה ה-18 מהרי"ץ מזכיר (בתכלאל עץ חיים השלם[3]) שעדיין היה קיים מנהג אצל חלק מקהילות תימן לומר סליחות מט"ו לחודש אלול ולא מראש חודש.

עם זאת, חשוב לציין שבעשרת ימי תשובה נוסח הסליחות בתימן היה שונה מנוסח הסליחות של חודש אלול. בעשי"ת יהודי תימן המשיכו במנהגם הקדום לומר את סדר "נוסח הרחמים" שהזכיר רבינו סעדיה גאון[4], שהיה מרא דאתרא (פוסק) בתימן לפני בואו של הרמב"ם, וכך כתב בסידורו:

"…וארשום רחמין רחבים ארוכים… אבל ראוי לחלקם בסדור קבוע ולומר חלק מהם בעלות השחר של כל יום מאלה עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי… וההארכה והקיצור תלויים ברצון אומרם מפני שיכול לסדר מהם כמו שירצה." (עמ' רס"ד)

כלומר בכל יום מעשרת ימי תשובה היו אומרים חלק מפיוטי "רחמין(רחמים)"/סליחות. כך היה המנהג עוד בימי מהרי"ץ (1713-1805), ורק במאות ה-19-20 התפשט המנהג לומר גם בעשרת ימי תשובה את אותו נוסח סליחות של חודש אלול כמנהג הספרדים, ולא את נוסח הרחמים כפי שהיה נהוג עוד מימי רס"ג.

הצילום הבא לקוח מספר סליחות "כמנהג ק"ק תימנים", אשר היה מיועד לעשרת ימי תשובה וכן ליוה"כ, אשר הסליחות המופיעות בו שונות מאלו אשר נאמרות כיום וכפי שכתבנו לעיל. הספר לקמן הודפס בשנת תרמ"ז (1887) בירושלים בתמיכתו של הרב שלום עדני ז"ל עבור יהודי תימן:

Photo Credit: National Library of Israel
Photo Credit: National Library of Israel

כמו כן אותו ספר הודפס שוב בשנת תרצ"ט (1939) ובשנת תשל"ח (1978) בליוורנו:

***ניתן להוריד ספר סליחות זה בפורמט PDF כאן

סיכום
אין אנו יודעים מהן הסיבות המדוייקות והתשובה לשאלה מדוע גבר המנהג החדש על המנהג הישן. אך אנו יכולים ללמוד מדוגמאות כאלה שמסורת היא דבר גמיש ודינמי ולא משהו חקוק בסלע. מסורות ומנהגים יכולים להיות עתיקים יותר או עתיקים פחות. אך לכל מסורת ומסורת יש את הסיפור האישי שלה שמספר מתי היא נולדה, כמה זמן היא נהגה בפועל, ומה גרם למסורת אחרת לדחוק אותה לקרן זוית ולהיוותר בספרי ההיסטוריה בלבד.

היהדות האורתודוקסית ניצבת לא פעם מול הערכים הסותרים של שימור מול שינוי. אך נדמה שאם בשמירת מנהגים עסקינן וחשוב לנו ללכת בדרכי אבותינו והמסורת באמת, עלינו לאמץ את הגישה של אבותינו ואבות אבותינו לאורך כל ההיסטוריה, גישה שראתה בשינויים ובתוספות במסורת ובמנהגים דבר מבורך. למרות שגישתם הכללית היתה שימור המסורת, אבותינו לא חששו מלשנות, לעדכן, להוסיף ולגרוע כשראו לנכון ע"פ שלל נסיבות החיים שנתקלו לתוכן.

הערות:

[1] ד"ר משה גברא, "מחקרים בסידורי תימן", כרך ד', בני ברק, תש"ע

[2] סידורים

[3] חלק ד', (תשל"א)

[4] רס"ג (882-942) – הרבה ממנהגי תימן עד היום מקורם בסידורו ובפסקיו